מח"ס 'פדיון-הבן כהלכתו', 'בנתיבות התפילה' - דיני טעויות בתפילה
בשער הכולל על סידור אדה"ז פרק לו כותב: "אמנם הצצתי וראיתי שבכל הסידור הזה כל מקום שיש חשש הזכרת חטא ועון ושאילת צרכיו לא התיר לומר בשבת רק מה שמקור מנהגו לאומרו בכל יום הוא מן הקדמונים מחכמי הש"ס. כמו יה"ר שתצילנו שאומרים בברכות השחר מקור מנהגו מן רבינו הקדוש (ברכות ט"ו ע"ב), אלקי נצור כו' מקור מנהגו מן מר בריה דרבינא (שם י"ז ע"א)...".
וצ"ע מן השמטת רבוש"ע שיכבשו רחמיך את כעסך שאומרים לאחר פרשת העקידה שמקור מנהגו הוא מן רבי ישמעאל כהן גדול (ברכות ז, א), וצ"ע. ואבקש מקוראי הגליון להשיב בזה.
רב אזורי - עומר, אה"ק
מקובל לומר שהביטוי "השגת גבול" לעניין "יורד לאומנות חבירו" וכדומה, אינו אלא שיגרא דלישנא, כי הלאו וה"ארור" על איסור זה בתורה, אינם אלא על המשיג גבול של קרקע חבירו [ראה גם ב'אנציקלופדיה תלמודית' בערך זה]. אולם בשו"ת מהרש"ל סי' פט הביא את דברי הרוקח, שהמקפח מחייתו של חבירו עובר ב"ארור משיג גבול רעהו", ומביא מקורות לכך שאכן לומדים זאת מאותו פסוק ולא רק שנקרא כך בלשון העם. ולהעיר מתשובות הרמב"ם ('מהדורת בלאו' סו"ס רעג), שכתב: "כל מי שמעכב חברו לעסוק במעשיו, הרי הוא בכלל 'מסיג גבול רעהו' לפי דעתי".
בעקבות דעה זו, כנראה, הלך אדמו"ר הזקן, שכתב בסוף הקדמת ספר התניא: "ולהיות כי מקרא מלא דיבר הכתוב 'ארור מסיג גבול רעהו' . . על-כן, כיהודה ועוד לקרא קאתינא..." - הרי שהבין שזה פירוש הפסוק, כאמור בשו"ת מהרש"ל הנ"ל. וראה המובא בס' 'זכות היוצרים במקורות היהודיים' עמ' 188 בנדון.
רב אזורי - עומר, אה"ק
עה"פ (שמואל-א כא, ז) "לשום לחם חום ביום הלקחו", כתב הרד"ק: "שהיו [ככרות לחם הפנים] נחלקות לכמה כהנים, והיה מגיע לכל אחד דבר מועט כזית או יותר מעט, עד שאמרו כי הכהנים הצנועים היו מושכים את ידיהם והגרגרנים חולקים ואוכלין. ואחר שהצנועים מושכין את ידיהם ממנו ולא היו אוכלים, היה נשאר ממנו פעמים אחר השבת...". עיי"ש.
ולכאורה הרי עניין זה ש"מושכים את ידיהם" נאמר בגמ' (יומא לט, א) רק על אחרי מ' שנה של שמעון הצדיק, שאז כבר לא היתה ברכה בלחם הפנים, אך לא נאמר מה אירע - לחיוב ולשלילה - בזמנים שלפני זה. ואולי כיוון שעדיין שימשו אז בני עלי בכהונה גדולה (עד שעלה אביתר ונכנס צדוק), והם נאשמו שלא נהגו כהוגן בביהמ"ק (כדלעיל ש"א פ"ב), היה גם כאן עד"ז. וע"ע.
שליח כ"ק אדמו"ר - אשדוד, אה"ק
בשבת קיט, א בסיפור של יוסף מוקיר שבת - "מאן דיזיף שבתא פרעיה שבתא", ופירש ה'בן יהוידע':
"זה שקנית בודאי עשית יותר מכדי חיובך מנדבת הלב, יען כי זה הדג קנהו לעת ערב, שלא היה זמן לבשלו והוא כבר קנה דגים ובישלם ולא היה צריך לדגים עוד, ורק קנה זה הדג כדי שאלו הציידים לא יתרשלו מלצוד בערב-שבת, כי יראו שזה הדג הוטל לפניהם בלא מכר, ולכך קנאו, ולא היה שהות ביום לבשלו כו'".
ונראה שפירוש זה מיוסד על סיפור הגמרא תענית (כ, ב), אודות הנהגתו של רב הונא שבכל ערב שבת עם פנות היום היה משגר את שלוחו לשוק, וכל ירק שהיה נותר בידי מגדלי הירקות בסוף היום כשנסגר השוק, היה קונה אותו וזורקן לנהר. כך הגן על סוחרי היקרות מפני הפסד, כדי שתמיד יבואו בערב שבת לצורך סעודות שבת, עיין שם.
והנה לפי הנ"ל נמצא, שישנו הידור מיוחד דכבוד שבת - לדאוג שהסוחרים יביאו סחורה לכבוד ש"ק, וזהו, כאמור, מכבוד השבת.
[ואולי כשם שמחד גיסא הרי יש תקנות לטובת הקונים, ולדוגמא הגבלות על יוקר מחיר הדגים - עיין שו"ע אדה"ז סרמ"ב סעי' ז' ובקונטרס אחרון שם. ועוד. הרי לאידך השתדלו מהדרי מצוות כו' לטובת הסוחר, כדי שסו"ס יכול כאו"א מישראל לקיים כבוד (ועונג) שבת כדבעי] עכ"פ מצינו דרך הנהגה דלפנים משורת הדין לדאוג שהסוחרים ירצו להביא סחורה טובה לש"ק.
ברוקלין, ניו יורק
בגליון תתמב עמ' 83 הביא הרב"א שי' מס' "שליחות חיי" שכ"ק אדמו"ר אמר למחברת ביחידות ש"ראינו נסים בארבעים השנים האחרונות: שיחרור הרבי הקודם, הוצאת כתבים משם בעזרת אמי, מלחמת ששת הימים...", ומפטיר הרב הנ"ל: "הרי שלדברי הרבי הצלת הכתבים היא בדרגא שבין חג הגאולה י"ב תמוז ומלחמת ששת הימים".
והנה - א': אינני מבין בדרגותיהם השונות של הניסים, אך השכל הפשוט יאמר, שהדברים נאמרו בסדר כרונולוגי.
ב': ב"שחרור הרבי הקודם" (חוץ מהברור ופשוט, שאין זה לשונו של כ"ק אדמו"ר, ממנו הי', מן הסתם, אפשר ללמוד משהו בהבא לקמן) הנה מי יאמר אשר הכוונה לחג הגאולה י"ב-י"ג תמוז? אולי מדובר על שחרורו - הלא פחות נסית - מאירופה הבוערת. (מלבד זאת שיש לברר אם חג הגאולה י"ב-י"ג תמוז הי' ב"ארבעים השנים האחרונות" כשנאמרו הדברים). ולא באתי אלא להעיר.
Download PDF