בנוגע לחלוקת ספר התניא לימי השנה, מצינו חלוקה מיוחדת לשנה פשוטה וחלוקה מיוחדת לשנה מעוברת.

ויש להעיר, שחלוקה זו שונה מהחלוקה דפרשיות התורה בשנה פשוטה ושנה מעוברת (למרות ההשוואה ביניהם, שהרי ספר התניא הוא תורה-שבכתב דתורת החסידות, ויש בו ג"ן פרקים כנגד ג"ן פרשיות התורה):

בפרשיות התורה - השינוי בין שנה פשוטה לשנה מעוברת הוא רק באותם פרשיות שבשנה פשוטה הם מחוברות ובשנה מעוברת הם נפרדות, ששינוי זה הוא בעיקר מפרשת ויקהל-פקודי עד לפרשת בהר-בחוקותי (אף שלפעמים הרי זה נוגע גם לפרשת מטות-מסעי), ואילו במשך רוב השנה משתווה חלוקת הפרשיות דשנה פשוטה ושנה מעוברת.

ואילו בספר התניא - החילוק בין שנה פשוטה לשנה מעוברת משתרע לאורך כל השנה כולה (אף שהי' אפשר לחלק באופן שרק בתקופה מסויימת יהיו השיעורים דשנה פשוטה גדולים יותר מהשיעורים דשנה מעוברת, ואילו ברוב השנה יהיו השיעורים שוים).

והתמיהה שבדבר גדולה יותר:

למרות שבמשך רוב השנה יש שינוי בין החלוקה דשנה פשוטה לשנה מעוברת, מ"מ, במשך השנה ישנם ח"י ימים שבהם לומדים אותם השיעורים הן בשנה פשוטה והן בשנה מעוברת:

הפעם הראשונה שמשתווים השיעורים דשנה פשוטה ושנה מעוברת היא - ביום ז' סיון (יום ב' דחג השבועות), שבו מתחילים ללמוד שער היחוד והאמונה (שבו נזכר "פי' הבעש"ט ז"ל" - בעל יום ההילולא), אבל, גם ביום זה יש שינוי בין שנה פשוטה לשנה מעוברת, שבשנה מעוברת לומדים כל פרק א', ואילו בשנה פשוטה לומדים רק חציו (ולהעיר, שזהו היפך הסברא הפשוטה שהשיעור דשנה פשוטה צריך להיות גדול יותר מהשיעור דשנה מעוברת!); והפכו בפרק ב' - שבשנה פשוטה לומדים כל הפרק ביום ט' סיון, ובשנה מעוברת חציו ביום ח' סיון וחציו ביום ט' סיון. ורק ביום יו"ד סיון - שוים ממש השיעורים דשנה פשוטה ושנה מעוברת (ומיום י"א סיון ואילך חוזרים ונחלקים השיעורים דשנה פשוטה ושנה מעוברת).

ואח"כ משתווים השיעורים מיום כ"ה תשרי עד יום ג' חשון (שבהם לומדים אגה"ק סי' כה) - במשך ט' ימים (ואח"כ משתנה חלוקת השיעורים).

ואח"כ משתווים השיעורים מיום י"א כסלו (קו"א קנח, ב) עד יום י"ח כסלו (שבו מסיימים ספר התניא) - במשך ח' ימים האחרונים.

[ולהעיר משיחת י"ט כסלו תש"ד (סה"ש תש"ד עמ' 48), שכיון שי"ט כסלו הוא ר"ה לחסידות, והרי אי אפשר שיהי' ר"ה אא"כ יש לפנ"ז ערב ר"ה, ולפנ"ז ימי הסליחות, ולפנ"ז חודש אלול ובפרט י"ב הימים שלפני ר"ה שכנגד י"ב חדשי השנה, ומזכיר את י"ב השיעורים בלימוד התניא (ובהערה 4: מתחיל מן "ובר מן דין" (קנז, סע"א) - שזהו לפי החלוקה דשנה מעוברת).

ועפ"ז אולי י"ל שיש ענין מיוחד בח' הימים שלפני י"ט כסלו - ע"ד ימי הסליחות, שמספרם היותר גדול הוא ח' ימים.

אבל אין בזה משום "ביאור" להשוואת השיעורים בימים אלו - בה בשעה שהשיעור די"ט כסלו (ר"ה) עצמו הוא באופן שיש בו חילוק בין שנה פשוטה לשנה מעוברת].

ודעת לנבון נקל שחלוקה כזו - שבמשך רוב השנה ככולה חלוקים השיעורים דשנה פשוטה ושנה מעוברת, ולפתע, מתאחדים השיעורים ליום אחד, ושוב חוזרים ונחלקים, ואח"כ חוזרים ומתאחדים למשך ט' ימים, וחוזרים ונחלקים, ולקראת סיום ספר התניא חוזרים ומתאחדים למשך ח' ימים - אומרת דרשני!

ואף שאין לנו עסק בנסתרות, מ"מ, מעניין לדעת האם נמצאת באיזהו מקומן איזו הערה בענין זה.

בשו"ע או"ח סי' לב וסי' לו מובאים ריבוי הלכות ופרטי הלכות בנוגע לכתיבת סת"ם1, כדי שיהיה "כתיבה תמה ושלימה בתמונת האותיות שלמדוה מדברי התלמוד ומדרשים וקבלה מהראשונים"2, ואילו בנוגע לקריאת שמע, שהוא דאורייתא3, ישנם מעט מאד הלכות בסי' סא סעיפים טו-כא. רוב ההלכות דנים במלים שונות שע"י קריאה מהירה וכיו"ב תתכן משמעות אחרת למילים, ואילו בנוגע לדקדוק ישנו רק הלכה אחת (סכ"ג): "צריך לדקדק שלא ירפה החזק ולא יחזק הרפה, ולא יניח הנד ולא יניד הנח"4, ולא נכנס לפרט בזה לא כללים ולא פרטים. אין צריך לומר שנשארו הרבה מחלוקות בין המדקדקים שבנוגע אליהם אין הכרעה בשו"ע, ולדוגמא אזכיר הדעות השונות בנוגע לקריאת חַ בסוף המלה, האם צריכים לקרוא אותו עם אל"ף (אַח) וכנהוג אצלנו, או עם יו"ד (יַח), וכהנה רבות. וצריך ביאור, למה אין הכרעה בשאלות חשובות אלו שנוגעים לקיום מצות עשה מן התורה?

דיוק לשון אדה"ז בשו"ע

ויש להעיר על דיוק מעניין ששמתי לב בדברי אדה"ז, וז"ל בסי' סא סכ"ב: "צריך ליזהר שלא ידגיש הרפה ולא ירפה הדגש, ולא יניח שו"א הנע ולא יניע שו"א הנח. ואיזה שו"א נע ואיזה שוא נח ידוע להמדקדקים...".

והנה מקור דברי אדה"ז הם דברי השו"ע סכ"ג שהועתקו לעיל. והמג"א בסקי"ג מוסיף על דברי השו"ע ומבאר כמה כללים בסיסיים בנוגע לניקוד השבא. ודברי המג"א הועתקו במפרשי השו"ע האחרונים, 'ערוך השלחן' ס"ט, ו'משנה ברורה' סקל"ו. ולמרות שבדרך כלל מעתיק אדה"ז את דברי המג"א לתוך שלחנו, הנה הפעם שלא כדרכו הוא קיצר וכותב: "ידוע להמדקדקים". הרי לנו שלא רצה לכנס ולקבוע מסמרות בעניני דקדוק בספרו ההלכתי5.

ויתרה מזו כתב רבי יהודה ליב, בעל ה'שארית יהודה', ב'הסכמתו' לסידורו של אחיו אדה"ז: "דרש במשפט המלות להעמיד עפ"י דקדוק אמת. כי אף שאינו שוה לכל נפש, ולמי שלא הורגל מנעוריו מבלבל כוונתו בתפלה, ובדיעבד יצא אפילו לא דקדק באותיות ק"ש כידוע, מ"מ לכתחלה ודאי טוב להרגיל מנעוריו או שלא בשעת התפלה . . ולא פנה אל רהבים, המדקדקים האחרונים שתקעו עצמן יותר מדאי בדקדוק המלות לקלקל הקריאה, וכמעט שממשיך לבטל הכוונה . . ומחמת זה גורמים להשכיח ענין עיקר התפלה שצריכה להיות בכוונה (לכן הקפיד להרגיל הנערים להתפלל בסדור שנדפס עפ"י כללי הדקדוק...) . . כוונת רבינו נ"ע להרגיל דוקא לנערים משא"כ לגדולים".

מכל הנ"ל רואים שאדה"ז לא החשיב כ"כ את הקריאה בדקדוק, רק באם אפשר בקלות כגון לנערים שעכשיו מתרגלים לקרוא, אבל "לגדולים" עדיף שיתפללו עם הכוונה, ולא יתעסקו עם הדקדוק, ובאם רוצים מאד אז הוא נתן עצה: שיתרגל שלא בשעת התפלה.

וצ"ע למה לא החשיבו את חכמת הדקדוק כדבר של חובה, והרי גדר המצוה הוא הקריאה, וא"כ ודאי שרק הקריאה ע"פ דקדוק הוא הקריאה הנכונה6?!

קריאה לא נכונה של הש"ץ או בברכת כהנים

והנה במגילה (כד, ב) נאמר: "תניא נמי הכי, אין מורידין לפני התיבה לא אנשי בית שאן ולא אנשי בית חיפה ולא אנשי טבעונין, מפני שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין", ונפסק להלכה בשו"ע או"ח סי' נג סי"ב לגבי שליח ציבור ובסי' קכח סל"ג לגבי ברכת כהנים.

וז"ל אדה"ז סי' נג סט"ז: "אין ממנין לעגי שפה שאינן יודעין לחתך האותיות, כגון אלו שקורין לאלפי"ן עייני"ן ולעייני"ן אלפי"ן, וה"ה למי שקורא לחתי"ן ההי"ן. ואם כולם מדברים כך מותר להיות שם ש"ץ, ואין צריך להביא להם ש"ץ ממקום אחר".

ובסי' קכח סמ"ח כותב: "מי שאינו יודע לחתוך האותיות, כגון שאומר לאלפי"ן עייני"ן ולעייני"ן אלפי"ן, שאף שאין עיי"ן בברכת כהנים מ"מ כשאומר יאר ה' מחזי כאומר יער שעיי"ן ואל"ף שוין אצלו, וכן מי שקורא לסבולת שבולת ולשבולת סבולת7 וכן מי שקורא לחתי"ן ההי"ן וכן כל כיוצא בזה, לא ישא את כפיו. אלא א"כ כל בני עירו קוראין כך, כגון במדינות אלו שרובם ככולם אינם יודעים להבחין בין עיי"ן לאל"ף, לפיכך לא שייך פסול זה בינינו . . הפסול מחמת שאין יכול לומר האות כראוי . . שהפסול הוא מפני שמשתנה משמעות לשון הברכה, ואין היתר אלא במקומות שרובם ככולם קורין כך, שאצלם משמעות הברכה כך היא"8.

בכל האמור נזכר רק האפשרות של קריאה לא נכונה בציבור, באם "כל בני עירו קוראין כך", או לפחות לדעת הי"א, באם "רגילים בשינוי זה", ולא נתפרש דינו של יחיד שקורא לעצמו קריאה לא נכונה.

מהו הקריאה הנכונה בשאר הלשונות?

ה'חתם סופר' בשו"ת ח"ה השמטות סי' קצג כותב להגאון אפרים זלמן מרגליות: "גם מה דפשיטא לי' למר ניהו רבה דהמתפלל . . או בשום לשון שנשתבש מלשונות האומות לא יי"ח תפלה, ולא ידענא מאי אולמייהו דשבעים לשונות9. לענין תפלה בכל לשון שהוא שומע ומבין יוצא ובתנאי שמדברים כן בחצרות המלכים באותה המדינה, דאלת"ה לא ירצה משום הקריבהו נא לפחתיך10 וכעין שאמרו בענין מלבושי' ועטופים בשעת תפלה יעיי' בש"ע סי' צ"א סעי' ה'11, אבל אם הלשון צח ונקי לפי ההסכמה באותו זמן ובאותו המקום ואיננו לשון עלגים לא ידעתי מהיכי פשיטא לי' למר למיפסל טפי משארי לשונות".

ויל"ע בחידושו של ה'חתם סופר' שהמבחן ל"לשון צח ונקי" הוא באם "מדברים כן בחצרות המלכים באותה המדינה", שהרי לכאורה לגבי שפות מצינו גדר אחר, וכפי שהועתק לעיל מהשו"ע: "כל בני עירו קוראין כך". ועד"ז מצינו ברמב"ם הל' נדרים פ"א הט"ז12: "יש מקומות שאנשיהם עלגים ומפסידין את הלשון ומכנין על דבר בדבר אחר הולכין שם אחר הכנוי . . וכן כל כיוצא בזה הולכין אחר לשון כלל העם באותו מקום ובאותו זמן".

ה'חתם סופר' מציב עוד תנאי לשפה שאפשר להתפלל בו: "ואיננו לשון עלגים", ומשמע דס"ל דאפילו יחיד המתפלל אינו יוצא י"ח באם קורא קריאה לא נכונה. אמנם לכאורה אפשר להוכיח אחרת, וכפי שיבואר לקמן.

קריאה לא נכונה של היחיד

והנה דברי אדה"ז הנ"ל מקורם ב'מגן אברהם' בסי' נג סקט"ו, שמציין המקורות לזה: "רדב"ז ח"ב סי' מ"ה ורי"ט חלק א' סי' י"ו", ובסי' קכח סקמ"ו ציין ג"כ: "רדב"ז חלק א' סי' מ"ה ורי"ט חלק ה' סי' י"ו"13.

הרדב"ז שם דן רק בנוגע לברכת כהנים, וע"ז הוא כותב כנ"ל שתלוי באם זה "במקומם". אבל המהרי"ט דן גם בנוגע ל"אחד שבא לחלוץ והיה ערל שפתים כי לא יכול לדבר . . ולא יבין לדבר מבטא האותיות כתקנם ובחתוכם", וע"ז כותב המהרי"ט: "נראה דמאחר שיודעים אנו שכך מנהגו לבטא אותם אותיות בשבוש זה היא אמירתו, דהא דדרשינן ככה לעכובא היינו שאינן נאמרים בכל לשון אלא בלשון הקדש, ומאחר שדרכו להחליף המבטא כגון ה"א בחי"ת או אלף בעין כך הוא לשונו, ומכירין אנו ממנהגו מה שהוא אומר..."14.

וממשיך לחלק בין תפילת היחיד לציבור: "והא דאמרי' בפ' הקורא עומד . . מאנשי חיפה ומאנשי בית שאן לא ישא את כפיו, התם משום דבעי' שהברכה שמברכי' בה את יש' שתהא ברורה מפיהם של כהנים15, דומיא דש"צ שמוציא את הרבים י"ח . . וכי תעלה על דעתך שאנשי חיפה ואנשי בית שאן לא היו מברכים ברכת כהנים לעולם, אלא ודאי דמברכים בעיר' שדבריהם ומלולן במקומן ניכרים וידועים הם אבל שלא במקומ' אינו ניכר, וזה כבר ניכר באותיו' שהוא משבשן"16.

הקריאה הרגילה זוהי הקריאה הנכונה!

ביאור הדברים י"ל שגדר הקריאה הנכונה ע"פ הלכה עיקרו אך ורק החיוב לבטא בלה"ק את כל המלים והאותיות באופן שיתאימו למובנם האמיתי17. ובאם מבליע את המלים ואת האותיות בקריאתו הרי אין קריאתו שלימה. אבל אדם שמבטא את מה שקורא כמיטב יכולתו ובצורה שלדעתו מתאים למובן, הרי זה קריאה תמה. תנאי הקריאה הם שיהיו עקביים, כלומר שהאותיות והניקוד יבוטאו תמיד באותו צורה18, אחרת הרי זה כ"מזויף מתוכו"19. ועל כן אומרת ההלכה שהקריאה חייבת שתתאים לכללי הדקדוק, אבל אין היא קובעת מהו השיטה הנכונה, כי מבחינת ההלכה כל שיטה נכונה, ברגע שאדם רגיל לקרוא ב"שפה" זו20. ודברי המהרי"ט ברור מללו שקריאה מסוג הזה נחשבת כקריאה בלשון הקודש, ועל כן גם יבם שהוא "נלעג לשון וערל שפתים" יכול לחלוץ, למרות שחליצה הוא מהדברים "שאינן נאמרים בכל לשון אלא בלשון הקדש"21.

כ"ז בנוגע לתפילת היחיד, אבל ש"ץ וברכת כהנים שנאמרים בשביל הציבור שאני, "משום דבעי' שהברכה שמברכי' בה את יש' שתהא ברורה מפיהם של כהנים, דומיא דש"צ שמוציא את הרבים י"ח". וי"ל שאין כוונתו שזה דין בברכת כהנים, אלא כוונתו דכיון שזה נאמר בציבור אין זה מספיק באם זה קריאה נכונה בשביל הכהן המברך, אלא צריך שיהיה מובן בשפתם של הקהל, אחרת אין זה נחשב לקריאה נכונה22, וע"כ אין אנשי חיפה ובית שאן נושאים את כפיהם רק "במקומם".

ועפ"ז מובן גם למה לא מצינו בשו"ע דינם של אנשי בית שאן ואנשי בית חיפה לגבי מצות ק"ש וכיו"ב. והביאור פשוט, שכיון שכ"ה דרך קריאתם ודאי שיוצאים י"ח, ולית כאן בית מיחוש.

ויסוד הדברים מצאתי גם ב'ערוך השלחן' סי' סב ס"א: "ופשוט הוא דמי שהוא נלעג לשון, כמו שיש בני אדם שאין יכולין להטעים הרי"ש כראוי או שאין יכולין לומר שי"ן ימנית או שאומרים גימ"ל כדלי"ת וכיוצא בזה, יצא כיון שמדבר לפי דיבורו. ויותר מזה איתא במדרש חזית23 על פסוק ודגלו עלי אהבה, א"ר אחא עם הארץ שקורא לאהבה איבה, כגון ואהבת ואייבת, אמר הקב"ה ולגלוגו24 עלי אהבה".

וממשיך בס"ב: "ומזה הטעם אני אומר, דלפי מבטא שלנו שאין הפרש בין אל"ף לעי"ן ובין חי"ת לכ"ף ובין סמ"ך לתי"ו רפויה ובין טי"ת לתי"ו דגושה יצאו ידי חובתן כיון שלשונם כן הוא . . כיון דמבטא שלנו כן הוא אין חשש בדבר ורחמנא ליבא בעי...".

וב'אשל אברהם' (בוטשאטש) סי' סא סכ"ג כותב: "וי"ל שגם שנוי ההברה ממש25 הוא בכלל מה שאמרו חז"ל ודלוגו עלי אהבה".

ע"פ כל הנ"ל מובן למה אין בשו"ע פירוט של כללי הדקדוק, וההלכה אינו מכריע כשיטה מסוימת בדקדוק. וא"א להשתמש ב'כללי הפסיקה' להכריע בין השיטות השונות. ומובן גם למה קיצר אדה"ז בדבריו וכתב שזה "ידוע להמדקדקים", כיון שבספר הלכתי אין מקום להכריע בדברים אלו. אבל כשערך את הסידור הכריע בניקוד ובנוסח כפי כללי הדקדוק שאותם אימץ לעצמו, כדי שהצעירים המתחילים ללמוד להתפלל יתרגלו נכונה.

נהרא נהרא ופשטיה

והנה יסוד הדברים הנ"ל נמצא בשו"ת 'אגרות משה' או"ח ח"ג סי' ה: "ומה שנחשב שתי ההברות כל אחת מהן לשון הקדש אף שרק אחת מהן היא אמיתית, הוא מטעם שאם יש קהל גדול שקורין אותן האותיות והתיבות בנקודות שבלשה"ק בהברה קבועה נחשב זה ג"כ לה"ק, אף שהוא שינוי מהברה שהן דברו ושניתנה התורה. והוא מוכרח דהא הברות משונות במקצת איכא גם בהברה אשכנזית גופא בין מדינות שונות . . שאין לומר כלל שגם מתחלה היו בהברות מיוחדות אלא שיש איזה שבושים במקום אחד שנעשה ברוב הימים מצד הברת אנשי המדינה בלשונם שנמשך ממילא גם על הברה של לה"ק. ומ"מ ודאי שהחליצות דכל המדינות כשרים לכולם, אף שיש שינוי גדול בקריאת תיבות ככה יעשה ועוד, אף שודאי רק של אחד הוא קריאה האמתית, אלא ודאי הוא מטעם דנחשב גם הברה שאינה כפי שדברו אבותינו כיון שיש קהל גדול שקורין כן האותיות והתיבות בנקודות שבלה"ק, בחשיבות לה"ק שכשרים לדברים שנאמרים בלה"ק שיש אצלינו חליצה וברכת כהנים". אמנם כבר הוכחנו לעיל על יסוד המבואר במהרי"ט שאפילו באם רק היחיד קורא כן כהרגלו הרי זה נחשב כלה"ק.

שוב מצאתי תמיהתו של הר"מ שטרנבוך ב'תשובות והנהגות' ח"ד בשוה"ג לסי' א: "בסידור תהלת ה' (נוסח חב"ד) המדפיסים החליטו להוסיף ולציין שוא נע, ודבריהם כפי הר"ז הענ(י)א זצ"ל, ולא כדעת רוב הפוסקים כולל רבינו הגר"א זצוק"ל . . ולא ידעתי למה בחרו בסידור תהל(ו)ת ה' בשיטת הר"ז הענ(י)א זצ"ל שאין כן דעת רבותינו האחרונים, ובראשם מרנא הגר"א זצ"ל (והמתקדמים גם כן מעדיפים שיטת הרז"ה) והמחלוקת נוגע בק"ש לבד לכעשרים אותיות...".

ואינני מבין מה מקום לתמיהתו, וכי בשביל שהגר"א חולק בזה על דעת הרז"ה חייבים אנו ללכת אחריו, ואיפה הוא מצא דבריהם של "רוב הפוסקים" [לא המדקדקים] שמכריעים נגד שיטת הרז"ה, והרי הוא בעצמו ציין בספרו במק"א26 שגם סידור הנפוץ 'אוצר התפילות' הולך בשיטת הרז"ה.

"הבעש"ט והאריז"ל היו משתבשים בלשונם"

וכדאי להעתיק בענין זה הנאמר ב'מאמרי אדה"ז' תק"ע עמ' נג27: "ענין לשון הקודש אשר נשתבש שאין שום אדם שיוכל לדבר בו כמו שהוא בכל האותיות ודקדוקיהם כו', וחלוקיהם בזה שמדינה זו מדברת אותיות אלו בטוב ואותיות אלו הם משתבשים ומדינה אחרת להפוך, אמנם שיהי' בתכלית השלימות אין שום מדינה, כי גם הבעש"ט והאריז"ל לא היו יכולים28 כל הלשון כמו שהוא כ"א היו משתבשים בלשונם. וא"כ לכאורה אינו מובן האיך היו הבעש"ט או האריז"ל מתפלל בשיבוש ח"ו.

אך הענין הוא להיות כי למעלה אינם אותיות גשמיים ח"ו כ"א רוחניי' מאד נעלה מתהווים ונוצצים בכוונתם בתפלה, בודאי היו האותיות למעלה כתקונם (כי לא הפה והלשון הוא העושה האותיות וד"ל), כ"א כשבא למטה בבחינת גופים משתבשים בכאו"א לפי הכלי שלו...".

ושם עמ' רמט נאמר עוד: "ונשמע מאדמו"ר נ"ע אשר חכמת הדקדוק לא נשפע מלמעלה בשלימותה".

והנה מש"כ: "שמדינה זו מדברת אותיות אלו בטוב ואותיות אלו הם משתבשים ומדינה אחרת להפוך, אמנם שיהי' בתכלית השלימות אין שום מדינה" כנראה הכוונה לחילוקי המבטא שבין האשכנזים לספרדים וחסרונן, ולדעת אדה"ז לכל אחד מהם יש מעלה שאין בשני: אי-הבדלה בין פתח וקמץ במנהג הספרדים, ואת אי-ביטוי האותיות הגרוניות (הבדלה בין א-ע, כ-ח) במנהג האשכנזים.

וכבר האריכו בענין זה, והביאו את מש"כ המהר"ל מפראג בספרו 'תפארת ישראל' פרק סו, שמוכיח בראיות, שההברה האשכנזית היא האמיתית, בכן אם אנחנו האשכנזים משנים עכשיו ההברה שלנו, הרי מוציאים אנו לעז על רבותינו הראשונים, שכביכול נעלם מהם, מה שגלוי לנו, וחוששין ללעז וכו'. ובסידור בית יעקב (מהגאון היעב"ץ ז"ל בסולם בית אל אות א'): "אכן בתנועות אשרנו וטוב חלקנו, לא כספרדים שאינם מבדילים בין קמץ לפתח, בזה הם עושים קודש חול ולהיפך כקש נחשבו תותח, וע"ז תמהתי מימי, אחרי זמן רב מצאתי להרב המקובל הבחיי (ריש פ' וירא) שהתנגד לזה ג"כ, והוא ז"ל הי' מהם, והעיד עליהם, והזהיר ע"ז מאד . . מלבד מה שמגרעים מספר הנקודות הקדושות שנתנו בסיני ומבטלין מקצתן, כי אין להם לא פתח ניכר, והחולם לגמרי בטל אצלם ונעכר, נמצאת בריאת הבדלת חולם שלנו נעדר מעיקרו, לחנם המציאו הטבע, ובמוצאים הוקבע, וכה עשו בסגו"ל וציר"י, שהשוו הברתם, ואין למחלת לשונם צרי, וכן בניגוני הטעמים יפה כחנו מהם". ואכמ"ל29.

ומש"כ: "כי גם הבעש"ט והאריז"ל לא היו יכולים כל הלשון כמו שהוא כ"א היו משתבשים בלשונם", יש לפרשו שאינו כפשוטו, וכוונתו לומר שגם הבעש"ט והאריז"ל השתמשו או במבטא הספרדי או באשכנזי שבשניהם יש חסרון, וא"כ "היו משתבשים בלשונם". ולהעיר מהנאמר שאדה"ז היה מבטא חילוק באותיות הגרוניות.