נחלת הר חב"ד, אה"ק
ב'פירושי סידור התפילה לרוקח' [לרבנו אלעזר ב"ר יהודה מגרמייזא] ח"א (ע' שכד) כתב: "אתה קדוש, דכתיב [ויקרא כ, כו] "כי קדוש אני ה'". ושמך קדשו, דכתיב [ישעיהו (ז, טו] "מרום וקדוש שמו", כי אפילו שמו אסור לומר במקום הטנופת [ברכות כ, א. כד, ב], זהו "אמרות ה' אמרות טהורות" [תהלים יב, ז], שהאמירות שלו אסור להרהר במקום הטנופת. "וקדושים בכל יום יהללוך סלה, ישראל שנקראו קדושים, "קדושים תהיו" [ויקרא יט, ב] "וגוי קדוש" [שמות יט, ו]וכו'". עכ"ל. - וכ"ה בתנחומא (קדושים ה), ובאבודרהם: "וקדושים יהללוך, אלו ישראל".
והנה גבי "ושמך קדוש", כתב בתחילה "כי אפילו שמו אסור לומר במקום הטנופת", ואח"כ אומר "שהאמירות שלו אסור להרהר במקום הטנופת". ולכאורה גבי שמו ג"כ הול"ל שאסור 'להרהר' במקום הטנופת, כמו שאומר אח"כ גבי דברי תורה שאסור 'להרהר', ולא רק 'לומר', דמשמע דגבי שמו אסור רק 'דיבור', אבל 'הרהור' מותר לכאורה.
והנראה בזה לבאר, דמכאן הוכחה למה שדן אאזמו"ר הגאון הי"ד בשו"ת 'משנה שכיר' ח"ב (סי' מז) [ובאו"ח סי' כג], באם מותר להרהר בו יתברך בבית הכסא וז"ל: "בהגהת חכמת שלמה, באו"ח סי' פה [סק"ב], מסתפק אי מותר להרהר בו יתברך בבית הכסא. וכתב, דלכאורה יש ללמוד ק"ו דאסור להרהר במציאתו ויכלתו, ממה דאסור להרהר בדברי תורה, אך לפמ"ש המקובלים דבתפילין דר"ת מותר לשוח בהן שיחת חולין, מכח דקדושים ביותר, ואין דבר טמא נתפס בהן, י"ל מכ"ש בזה, והביא ראיה לזה מש"ס [יומא ז, ב]. עיי"ש.
"ובאמת, מצאתי בנחל אשכול, ה' תפלה סי' יב אות כח, וז"ל, שמעתי מגדול א', בגדולתו של הקב"ה מותר להרהר בביה"כ, וזה כונת המשורר, בשיר היחוד ליום ג', אף כל טינופת לא תטנפך. עכ"ל. ומצאתי בילקוט הגרשוני, או"ח, בקו"א אות כב, שהקשה ע"ז ממנחות מג [ע"ב], מדוד שהיה במרחץ, ונצטער שהיה ערום בלי מצות, ולהנ"ל היה יכול לקיים מ"ע דמציאות השי"ת, והניח בצ"ע. אך מצאתי בלבושי מרדכי, חיו"ד, מהד"ת סי' קעא, שתירץ יפה לקושיא זו, דיש אברים דמתקדשים במחשבה לבד, כמו מח והלב, וישנם אברים דקדושתן תלויין במעשה דוקא, וע"ז אנו מברכין אשר קדשנו במצותיו, ועל אלו אברים נצטער דוד המע"ה, עיי"ש.
"ובאמת כבר קדמם לגדולים אלו, המגיד מישרים בפ' בשלח [מהדורא קמא, ד"ה אור לט"ו בשבט], שכתב בזה"ל, ותמיד תייחד כל מחשבותיך ליראתי ותורתי, ואפילו בעת עומדך במקום מטונף תהרהר בשפלותך ודלותך ואשר הטבתי לך, עכ"ל. ואם מחשב בהטובות שנתן לו הקב"ה, על כרחך הוא מהרהר במציאותו יתברך, עיין אור החיים הק', בפסוק [דברים ח, יח], וזכרת את ד' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל, דפירש וז"ל, שצריך לתת לבו על טובתו, כי מד' היתה לו, ודבר זה יעירהו תמיד להכיר בוראו והשגחתו עליו, ותחלת תחבולות יצר האדם הוא להשכיחו דבר זה, ודרך זה יכנס לאבדו, ואולי כי לזה סמך מאמר שאחר זה [שם יט], והיה אם שכח תשכח את ד' אלקיך, פירוש אם שכח דבר זה שד' הוא המטיב לך, סופך שתשכח את ד', וסופך ללכת אחרי אלקים אחרים וכו'. הא למדת שהזכירה זו גדר גדול לעבודת ד', ומחסרונה (יורדנו) [ידיחנו] השטן ממדרגה למדרגה למטה ממנה, עכ"ל. הרי דההזכרה מטובות האל יתברך שמו מביא את האדם להכרת בוראו, וכיון דהמגיד אמר להב"י דשרי להרהר במקום מטונף בטובות האל ית"ש, על כרחך דשרי להרהר ממציאותו ית"ש ויתעלה.
"והגאון ר' מאיר אריק ז"ל, בהגהותיו לספר חסידים [נדפס בתוך הגהות מקור חסד], מדייק מלשון ס"ח סי' קנז, שכתב בזה"ל, ללמדך שלא יהא האדם במקום טינופת, ויחשב בד"ת, או יתפלל, או ידבר לחבירו שום דיבור מן הקב"ה, בדברי תורה כתב מחשבה, וגבי הקב"ה כתב דבור, משמע שהרהור מותר מקב"ה, וציין לנחל אשכול הנ"ל. ועיין עוד בספר חסידים סי' תקמ"ה". עכ"ל.
ועי' בקובץ 'צפונות' גליון ט (תשרי תנש"א) ע' כז. ועי' ב'מקור חסד' על 'ספר חסידים' (סי' קנז הנ"ל) שמדייק מעצמו (באות ז) מה שכבר דייק הגאון רבי מאיר אריק הנ"ל. ומביא גם את ה'נחל אשכול' ו'חכמת שלמה' הנ"ל, וע"ש גם מה שהקשה מעצמו מגמרא דמנחות (מג, ב), שכבר קדמו בקושיא זו כנ"ל. וע"ש בסי' תקמה שציין לעיל "דמשמע כי לחשוב מהקב"ה מותר*".
וראה ב'פתחי עולם' ו'מטעמי השלחן' (או"ח סי' פח אות ג) שהביא מה שכתב ה'נחל אשכול': "וזה כוונת המשורר בשיר היחוד ליום ג', אף כל טנופת לא תטנפך" - והקשה ע"ז: "וגם ראייתו אינו מוכרחת, ויותר יש לפרש דקאי על הא דנאמר הלא כה דברי כאש נאום ה', מה אש אינו מקבל טומאה, אף דברי תורה כו' הנאמר בגמרא". עכ"ל.
ונראה דלק"מ, כיון שלא היה כוונת ה'נחל אשכול' להביא ראיה והוכחה מדברי המשורר בשיר היחוד, אלא להיפך, לאחר שהביא את הדין דמותר להרהר מהקב"ה כו', פירש והמתיק ש"זהו [נמי] כוונת המשורר" וכו', ותו לא.
ברם מדברי הרוקח ב'פירושי סידור התפלה' הנ"ל, שפיר יש ראיה והוכחה דהרהור בו יתברך מותר, כיון דגבי 'שמו' אומר רק דאסור 'דיבור' בלבד, אבל 'הרהור' משמע דמותר, משא"כ גבי 'דברי תורה' אומר דאסור כגם 'הרהור', וא"ש [וזה כמו שמדייק הגאון רבי מאיר אריק ז"ל הנ"ל ב'ספר חסידים']. ולפי כל הנ"ל, לא זכיתי להבין הא דאיתא בהתוועדויות תשמ"ג ח"ג (ע' 1600) בשיחת ש"פ נשא: "דובר כמ"פ שכאשר עוסקים בענינים דקים, ועד לדקות שבדקות כו', עלולים לסטות ולבוא למסקנא "פראית". דוגמא לדבר - בעניננו:
"כאשר מדברים אודות ענין הצמצום שלא כפשוטו, היינו, שהקב"ה נמצא בכל מקום ומקום, "מלא כל הארץ כבודו", אפי' במקום האשפה כו' - יכולים להסיק מכך, שכאשר נמצאים במקום שאסור להרהר בו דברי תורה (כמבואר בשו"ע (או"ח רספ"ה] שבבית הכסא יהרהר חשבונותיו כו', כדי שלא יבוא להרהר בדברי תורה, וכמסופר בגמרא (ברכות נח, ב) אודות שמואל שאמר "נהירין לי שבילי דשמיא כשבילי דנהרדעא, ואיתא במדרש (דב"ר פ"ח, ו) שעסק בענינים אלו בשבתו בבית המים כו'), הנה בדברי תורה אסור להרהר, אבל לחשוב אודות "עצמות ומהות" - מותר גם במקום זה, מכיון ששם נמצא "עצמות ומהות", שהרי "מלא כל הארץ כבודו", וא"כ, הרי הוא מתייחד במחשבתו עם "עצמות ומהות"!
"סברא כזו היא סברא "פראית", ולא עלתה על דעת אף א' ובמכ"ש וק"ו: אם אסור לחשוב במקום זה אודות "המחליף פרה בחמור", אף ששניהם (פרה וחמור) יכולים להמצא במקום זה, הרי עאכו"כ שאסור לחשוב אודות "עצמות ומהות"! ואם במקום זה אסור להזכיר ולהרהר אודות שמותיו של הקב"ה, הרי עאכו"כ שאסור להזכיר ולהרהר במקום זה אודות "עצמות ומהות". "אליו ולא למידותיו"!". עכ"ל כ"ק אדמו"ר זי"ע.
ויתכן לחלק בין "תמיד תייחד כל מחשבותיך ליראתי ותורתי", והיינו בהתבוננות חיובית בגדלות ה', שזה באמת אסור במקום מטונף. אבל בענין "אשר הטבתי לך" - שמותר להרהר, ההדגשה היא על הטובות שבבני חייא ומזונא רויחא, שמקבל מאתו יתברך. אבל להתבונן בו יתברך מצד עצמו אסור.
ולפי"ז יתכן ליישב קושיית ה'ילקוט הגרשוני' הנ"ל מגמרא דמנחות, מדוד שהיה במרחץ וכו', דלהנ"ל היה יכול לקיים מ"ע דמציאות השי"ת? דמה שמותר במרחץ להרהר, זהו רק התוצאות שמקבל ממנו יתברך "ואשר הטבתי לך", ובזה לא מקיימים עדיין המ"ע דמציאות השי"ת, דזהו רק כשמתבונן באופן חיובי בגדולתו יתברך, שזה באמת אסור במרחץ, וא"ש. ולפי"ז לא זקוקים לתירוץ ה'לבושי מרדכי' הנ"ל, ולפי"ז ליתא גם מ"ש אאזמו"ר הי"ד: "ויכוון דהמגיד אמר להבית יוסף דשרי להרהר במקום מטונף בטובות הא-ל ית"ש, על כרחך דשרי להרהר ממציאותו ית"ש ויתעלה". דיתכן דרק על הטובות שמקבל מאתו יתברך מבלי להרהר בו באופן חיובי מותר, אבל להרהר ולהתבונן במציאותו עצמו, בודאי שאסור.
בפירוש הרוקח על "וקדושים בכל יום יהללוך סלה", מבאר רק שהכוונה על ישראל שנקראו קדושים, אבל אינו מביא בזה ענין של שלילה כמו שמביא לפני זה גבי "ושמך קדוש", שבמקום הטנופת אסור לומר שמו, ודברי תורה אסור אפילו להרהר.
ויש להוסיף בזה ממ"ש רבנו הזקן באגרת התשובה (פרק ז): "וזהו שאמרו רבותינו ז"ל [ברכות יח, ב] רשעים בחייהם קרויים מתים, כלומר שחייהם נמשכים ממקום המות והטומאה. (וכן מה שכתוב [תהלים קטו, יז] לא המתים יהללו גו', אינו כלועג לרש ח"ו, אלא הכוונה על הרשעים שבחייהם קרויים מתים, שמבלבלים אותם במחשבות זרות בעודם ברשעם ואינם חפצים בתשובה כנודע)". עכ"ל - ועי' בתניא (פרק יז): "ולא דברה תורה במתים, אלו שבחייהם קרויים מתים, כי באמת אי אפשר לרשעים להתחיל לעבוד ה' בלי שיעשו תשובה על העבר תחילה, לשבר הקליפות שהם מסך מבדיל ומחיצה של ברזל המפסקת בינם לאביהם שבשמים". עכ"ל - וכ"ה בפי"ט.
*) ראה גליון קפה ע' יב, ובגליון קפז ע' כו וגליון קפח ע' טו בארוכה. המערכת.
'כולל מנחם' שע"י מזכירות כ"ק אדמו"ר
בענין לא בד"ו פסח (יום א' של פסח אינו חל אף פעם בימים ב, ד או ו' בשבוע) יש להעיר ע"ד מ"ש המהרש"א (פסחים קי, א ד"ה "שלום"), וז"ל: "כי סכנות הזוגות לפי שהם כח השניות, וכל שני רע, דלכך לא נאמר כי טוב ביום ב', גם גיהנום נברא ביום ב', וכל הימים שאינן זוגות הם כח הא', והזוגות הם בכח יום ב'. וע"כ ביום ד' "מארת" חסר כתיב (דמשמע מארה, עי' רש"י פ' בראשית), וניתן רשות למזיקין בליל ד', גם ביום ו' נתקלל אדם וארץ". עכ"ל.
והנה ע"פ זה י"ל בדרך אפשר, דהא דהקביעות דליל שימורים אינו חל ביום ב', ד, או ו', הוא מכיון שבימים אלה יש להם כח השניות וזוגות, ולכן הם ימים קשים להיזק, אבל ליל שימורים חל רק בכח הא' כנ"ל*.
*) ראה רשימות חוברת מה עמ' 14, דלא בד"ו פסח לא שמרו בזמן שביהמ"ק הי' קיים. וראה רש"י פסחים נח, ב דהי' בשני. המערכת.
'כולל מנחם' שע"י מזכירות כ"ק אדמו"ר
בנוגע לנוסח בברכת אשר גאלנו, כתב אדמוה"ז (סי' תעג, מט) שצ"ל זבחים קודם פסחים, ורק כשחל פסח במוצ"ש יש מדקדקין לומר מן הפסחים ומן הזבחים, וכתב את הטעם ע"ז. ועוד כתב שם וז"ל: "ויש שאין מדקדקין בכך, ואומרים הכל נוסח אחד, שהרי אנו מבקשים שיגיענו ה' למועדים הבאים ששים בעבודתו, ושם נאכל לשנה הבאה כשלא יהיה פסח, כמ"ש מן הזבחים מתחילה, דהיינו מחגיגה שנאכלת בלילה זה, ואח"כ מן הפסחים, ואפי' אם על פי חשבון הקביעות המסור בידינו יהי' פסח הבא במ"ש, מ"מ כשיבנה ביהמ"ק יקדישו ע"פ הראי', ואפשר שלא יהי' במ"ש". עכ"ל.
הנה לכאורה אפשר לתמוה ע"ז, מכיון דכאשר חל פסח במוצ"ש, (ממילא ע"פ חשבון הקביעות האסור בידינו) א"א להיות לשנה הבאה יום א' של פסח במוצ"ש, ולכן יכולים אנו להביא חגיגת י"ד בערב פסח כראוי (ואף שיום ב' אפשר לחול לשנה הבאה, ע"פ הקביעות שלנו, מה בכך, הרי כלנו נהי' בארץ ישראל, ונהי' כולנו חוגגים רק יום א' של יו"ט. ואף אם מאיזה סיבה שתהי', יהי' לעתיד לבוא יו"ט שני, גם עפ"י זה יכול לעשות חגיגת י"ד בע"פ ולאכול אותה בליל א' קודם הקרבן פסח), וא"כ צ"ל מדוע לא תירץ אדמו"ר הזקן עד"ז? ואולי אפשר לומר דלא נחית לפרטים, ותירץ דבר המספיק במעט.
עיה"ק ירושלים ת"ו
אחרי שבדקתי בעצמי את הפע"ח דפוס קארעץ תקמ"ב ודפוס דובראוונא, עלי לתקן את דברי בגל' תתסא (עמ' 99).
בדפוס קארעץ הנ"ל (שער עולם העשי' פ"ב) נאמר: ומורי זלה"ה בהגיעו לשום פסוק מפסוקי התורה ובתפלה היה קוראם בניגון ובנעימה כפי טעמי הפסוק במקומו ממש.
קטע זה (כלשונו במהדורת תקמ"ב) נעתק גם בפע"ח דפוס דובראוונא.
הקטע הנדפס בפע"ח דפוס דובראוונא אודות הסתלקות הרשב"י בל"ג בעומר (שלדברי אדמו"ר זי"ע אינו מופיע בפע"ח מהדורת קארעץ), אמנם אינו מופיע במהדורת תקמ"ב, אבל מצוי הוא במהדורת תקמ"ה.
חכמים שהשוו את כל מהדורות הפע"ח, הגיעו למסקנה שבדפוס דובראוונא השתמשו בעיקר במהדורת קארעץ תקמ"ה, אך נטלו מעט גם ממהדורת קארעץ תקמ"ב (כגון: שער הנהגת הלימוד). עפ"ז אפשר שיהיו במהדורת תקמ"ב קטעים שלא שולבו במהדורת דובראוונא.
נחלת הר חב"ד, אה"ק
בגליון האחרון - תתסא (עמ' 53), כתב הרב יהושע מונדשיין שי': "איתא בהמשך בשעה שהקדימו תער"ב (ח"א עמ' תקמז-תקמח): וידוע ג"כ שהמחשבה, ובפרט מחשבה פנימיות, בהכרח שיבוא בדבור כו'. וכידוע מהאריז"ל שהראה זה לתלמידיו . . הרי מובן מזה איך שהדבור והמחשבה שייכים זל"ז, עכ"ל.
"וצ"ע לאיזה מעשה "ידוע" מהאריז"ל כוונתו, שבו הראה לתלמידיו שהמחשבה מוכרחת שתבוא בדיבור. ואדרבה, פעמים אין ספור מובא בדא"ח המעשה מהאריז"ל שלא פירש בדיבור את מה שראה בשנתו, "והיינו מפני שראה והשיג בפנימיות התורה שא"א לבוא לידי גילוי כלל בדיבור" (לקו"ת פ' ברכה צה, ב).
"אבל כעין זה מסופר על הבעש"ט שאמר לתלמידיו, שכל אדם החוטא ח"ו חייב לספר זאת בפיו. והראה להם על פלוני שלא נזהר בטהרה, ואח"כ שמעו מאותו אדם שאומר שלא איכפת לו שהכוס אינה טבולה וכו' (בס' 'כל סיפורי בעש"ט' מובא בשם ס' 'נפלאות בעש"ט")". עכ"ל הרב מונדשיין.
ולהעיר גם ממה שכתב בזה ב'פרדס יוסף השלם' ויקרא חלק א (עמ' קעו): "ובמדרש [ויקרא רבה ט, ה] הה"ד [משלי יד, ט] "אוילים יליף אשם", עי' בשפתי צדיקים [פ' שמות נד, ג] הטפש הזה מגיד חובתו בפיו, וכל חטא שעושה אדם בלילה מוכרח להגיד בפיו ביום לפני הבריות מה שעשה, והוא אינו מרגיש בעצמו מה שפיו מעיד עליו.
"פעם אחת נסע הבעש"ט ז"ל עם החברייא שלו, אמר להם דעו שהעגלון בעל נדה, ותמהו ואמרו שלא שמעו ממנו שום רמז, ושמו לבם לשמוע ממנו כל מה שידבר, ובא לאכנסיא ושמעו שאמר לבעל הבית מכור לי יין שרף, ונתן לו, ואמר לו המתן עד שאתן לך כוס אחר, כי זה הכוס לא נטבל, והשיב העגלון מה בכך שלא נטבל, וכששמעו ממנו זאת, ראו כי דבר ה' בפיו אמת". עכ"ל.
Download PDF