בכמה מקומות בדא"ח ובכמה שיחות מבואר ענין פתיחת הצינור, ובנוגע ללימוד התורה כותב כ"ק אדמו"ר בלקו"ש חי"ג ע' 209: "בנוגע להבנה בתורה (אף שאחז"ל על זה לא יגעתי ומצאתי אל תאמין): הרב בית יוסף שטרח ויגע עד שבא על פירוש איזה מאמר ואח"כ שמע אותו פי' מאחרים גם כן ונצטער ואמר לו האריז"ל אתה פתחת הצינור...".

ועפ"י זה אפשר לבאר מ"ש בגמרא (ראה לדוגמא שבת לד, א): "אנא לא שמיע לי הא ד...[אמורא שלפניהם] וקיימתי מסברא".

דהפי' בזה הוא, דלאחרי שבעל האימרה אמר את שמועתו בפה, הנה למרות שהאמורא הב' לא שמע זאת בפועל, במוחו כבר יכלה לעלות סברא זו.

ובנוגע למ"ש "בנוגע להבנה בתורה אף ש . . לא יגעתי ומצאתי אל תאמין", הנה אין הכוונה ששוב כבר לא יהיה שייך כאן יגיעה כו', שהרי עדיין באפשרותו להעמיק או לפחות להפנים ולקלוט קליטה פנימית את הנאמר, וע"ד מה שדיבר כ"ק אדמו"ר כמ"פ במעלת ספרי אנציקלופי' ומלקטים (ראה ספר קרנות צדי"ק - קה"ת תשנ"ב, משיחת ש"פ משפטים תשד"מ) שחוסכים היגיעה דחיפוש הענין, ובזמן זה ישנה מעלת היגיעה בקליטת והחדרת הענין עצמו.

ועד"ז בנדו"ד, דעדיין פעולת האמורא הראשון היא בהבנת המאמר עצמו, ואח"כ ישנו מקום להעמקה וכו', וק"ל.

בימי יא-יג אדר בשנה פשוטה לומדים פרק לג בתניא, ובו נזכר ענין השמחה בעבודת ה' (ומגילה נקראת בי"א, י"ב, וי"ג – כמובא ברפ"ק דמגילה).

ובשיעור היומי דפורים מודגשת מעלת מרע"ה ומעמד הר סיני, והרי פורים הוא מעמד מחודש של מ"ת (כדחז"ל עה"פ "קיימו וקבלו היהודים" – שבת פח, א) [ובפרט עפ"י המבואר בלקו"ש חט"ז בביאור השינה (שמדגיש הרמב"ם) שזה מדגיש ענין ההתבטלות וכו'].

ובסיום השיעור ישנו ביטוי "כדת הניתנה לכל אחד ואחד" על משקל הביטוי במגילת אסתר "והדת ניתנה בשושן". והחותם הוא "בשמחה ובטוב לבב וכו'".

שיעור ט"ו באדר – פורים דמוקפין – מתחיל ב"ואם ירחיב ה' לו", שזהו (גם) שושן פורים דפרזים, ושוב מדבר על שמחה.

בגליון תתעד (ע' 170) כתבתי שמה שכתוב בהיום יום (כה כסלו) - "אאמו"ר הי' . . יושב בסמוך להנרות חצי שעה לבד מועש"ק שלא הי' מתעכב חצי שעה". די"ל שטעם מנהג זה הוא מפני שבנוגע לנרות חנוכה מצינו שיכולים להשתמש גם בפתילות כאלו שאין מדליקים בהם נרות שבת, וא' הטעמים שאין מדליקין בהם נרות שבת הוא מפני שאין האור והפתילה נמשך יפה וכו', ויכול להיות מכשול "שמא יטה" וכו'. ועפ"ז י"ל שבכדי להנצל ממכשול שמא יטה אין מתעכבין אז.

והנה בגליון תתעו (ע' 85) מעיר הת' יוסף שי' בענדעט:

"והנה בשו"ע או"ח סי' תרעג ס"א כתוב "כל השמנים והפתילות כשרים לנר חנוכה, ואף שאין השמנים נמשכין אחר הפתילה ואין האור נתלה יפה באותן הפתילות, ואפילו בליל שבת שבתוך ימי חנוכה מותר להדליק בנר חנוכה בפתילות שאסור להדליק בהם נר שבת לפי שאסור להשתמש בנר חנוכה בין בשבת בין בחול וכו'" (עיי"ש בארוכה).

ועפ"ז אינו נראה שהטעם שאין מתעכבין הוא מפני החשש "דשמא יטה וכו'", דלכאורה זה גופא הטעם דמותר להדליק בפתילות ושמנים אלו, מפני שאסור להשתמש בהם".

והנני להבהיר כוונתי בהנ"ל, ובהקדם:

בשו"ע אדה"ז הל' שבת [סי' רסד, ס"ו, שלה ס"ב] מצינו ההגדרה "אדם בהול על ממונו", והיינו שלפעמים אם ר"ל פורצת שריפה ה"י, אזי יש הלכות פרטיות בשו"ע מיוסד על רגש האדם במצב זה.

ועד"ז מצינו בנוגע הפסד בממון, שאדם בהול על ממונו. והוא ברמב"ם הל' תרומות פי"ב ה"ה: "חבית שמן שנשפכה אם יכול להציל רביעית בטהרה יציל ואם לאו יציל בטומאה שכיון שנשברה החבית אינו מוזהר שלא להציל בטומאה מפני שהוא בהול".

והנה מכיון שאין להשתמש בנרות חנוכה, ממילא מובן שענין הקריאה לאור הנרות הוא מושלל [וע"ד ל' הש"ס (פסחים ו, א) "המוצא חמץ בביתו . . כופה עליו את הכלי, אם של הקדש הוא אינו צריך, מאי טעמא מיבדל בדילי מיניה"], היינו שבעניני הקדש, בלא"ה בדילי מיני' ולא יבוא עי"ז למכשול.

אלא הכוונה במה שכתבתי "שמא יטה" בנדו"ד הוא, דמכיון שמותר לו להשתמש באור ופתילות שאינם נמשכים יפה וכו' לנרות חנוכה, הנה כשיתעכב לישב אצל הנרות הנה בלא שים לב יוכל להיות פתילה שאינה נמשכת יפה וכו', ועלול להסתעף מזה שניצוץ של הנר יפול על הכלי שעליו נשען המנורה, ומזה - שריפה וכיו"ב, ומכיון שאדם "בהול על ממונו" הנה כשיראה התחלת איזה מצב וכו', יתרגש למנוע זה לפני שעוד יתפרץ ללהב וכו'.

עפ"ז יומתק מ"ש שאין מתעכבין ליד נר חנוכה בליל ש"ק, כיון שע"י שהייה אצל הנר בליל ש"ק - ובתנאים של פתילות כנ"ל - יוכל להסתעף המכשול ד"שמא יטה" לתקן ולמנוע שלא יתפרץ מזה להב ר"ל, ומסיימים בטוב.

בגליון תתעה (ע' 84) כותב הרב שלמה שמואל פליישמן שי' בנוגע לנשי ובנות ישראל:

"האם כל סדר עבודת ה' המבואר בליקוטי אמרים ובעיקר עבודת הבינוני שייך לגבן, דהרי חלק מדרגת ועבודת הבינוני (לכל סוגיו) הוא מצבו בעבודת התפילה, בהתבוננות ואהבה כרשפי אש וכו', והאם כ"ז נדרש מהן, ובפרט מ"ש בבינוני ש"בתורת ה' חפצו ויהגה בה יומם ולילה" דודאי זה לא שייך להם, ועאכו"כ בינוני המתפלל כל היום.

"והנה כשמדבר על קיום השבועה "משביעין אותו תהי' צדיק" - גם לבינוני (בפרק יד), והוא כעצת חז"ל אשה חמת וכו', וזהו עצה רק לגברים לא לנשים. האם משביעין אותו ולא אותה, דמדוע אין התייחסות לגבי נשים?

"וגם דעפ"י המבואר בפרק לז בתניא שבירור העולם והקליפת נוגה לטוב הוא ע"י מצוות עשה, והמל"ת הם רק כדי לשמור שלא יינקו מג"ק הטמאות דזה יפריע להעלותם, ויש ס' ריבוא נשמות כנגד ס' ריבוא חלקי העולם, וכל נשמה יש לה תפקיד משלה בברור בעולם – והרי נשים פטורות מרוב מ"ע, וא"כ איה חלקם בזה?

"וכן גם בהמשך הפרק דמדבר במעלת הצדקה, שמברר את כל עמלו שהשקיע בעבודתו וכל כח נפשו החיונית בפרנסתו, הרי בד"כ – עד דורנו – הנה הצדקה שהאשה נתנה הוא מכחות בעלה ונפשו החיונית ולא שלה.

"וכן בהמשך פרק לז מבאר המעלה של "ת"ת כנגד כולם", שמבררים את הלבושים הנעלים של מחשבה ודיבור, ובכוחות הנפש מבררים את הרוחות הנעלים של חב"ד, ובהמשכה האלוקית ממשיכים דרגת חב"ד האלוקי למטה, וכמו שאין ערוך ודמיון כלל בין החיות שבאברים לגבי החיות שבמוחין כך אין ערוך בהארת א"ס ב"ה המתלבשות במצות מעשיות לגבי הארת א"ס שבבחי' חב"ד שבחכמת התורה איש איש כי שכלו והשגתו". ויקשה, מה השייכות לאשה שלא מחוייבת כלל בת"ת ואין בכוחה להמשיך את האור הנעלה ולברר את לבושיה וכוחותיה, ובפרט לאור המבואר על הפסוק "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת", דאין אמת אלא תורה דוקא, ולא שצועק כך אבא אבא . . וכמו שקובל הנביא "ואין קורא בשמך", ואיך שייך ענין זה לנשים?

"ועוד, דמבוארת דרגת הצדיק בתניא דהוא שמואס ברע בתכלית מצד אהבתו באהבה בתענוגים, וזה שייך רק למי שיש לו נשמת צדיק - כמבואר בפרק יד - ומ"מ מגיע לזה ע"י עבודה רבה וכו', וכמבואר בהמשך הפרקים מב – מז שנמשך רק למי ששלם בדרגות הקודמות התלויות בעבודת ה' בתפילה וכו', וגם כאן, האם נשים שיכות לכל זה. דבתניא מובאים צדיקים גמורים כדוד המלך ורבה, והאם היו גם צדיקות גמורות בדרגא זו.

"עכ"פ התניא לא מתייחס כלל אליהן וכמדומה כ"ז לא מדובר לגביהן.

"כ"ז דורש ביאור עבור נשי ובנות ישראל הלומדות תניא וחסידות, איך שייך כל זה לנשים". עכ"ל.

והנראה בזה לבאר עפ"י מ"ש כ"ק אדמו"ר זי"ע ב'תורת מנחם' תשד"מ חלק ג' (ע' 1818 ואילך):

"בנוגע למצות עשה שהזמן גרמא שהנשים פטורות מהן – איתא בכתבי האריז"ל [לקו"ת להאריז"ל פ' בראשית (טו, א), וראה אוה"ת בא ע' שמט, פנחס ע' א'קצט] ש"בעשות הזכר את המצוה אין מהצורך שגם הנשים תעשנה לבדה, כי כבר נכללת עמו בעת שעושה אותה המצוה . . וז"ס מה שארז"ל [מנחות צג, רע"ב. בכורות לה, סע"ב. זח"ב קיז, רע"ב] אשתו כגופו דמיא". וכמבואר במק"א [זח"ג ז, ב. קט, ב. רצו, א] שהאיש לבדו הוא (וכן האשה לבדה היא) "פלג גופא".

"כלומר: מה שהתורה פטרה אותן ממצוות אלו - הרי זה רק בנוגע לחיוב העשי', והטעם - כאמור - כדי שיוכלו להתפנות לתפקידן המיוחד, אבל בנוגע לעילוי והשכר הקשור עם מצוות אלו - שייך הדבר גם לנשים, עי"ז שהבעל מקיים מצוות אלו.

"[מעין דוגמא לדבר: יש מצוות שהמקיימן יכול להוציא אחרים ידי חובתן, אף שלא קיימו בעצמן את המצוה, ורק שמעו ממנו, וכמו מצות "קידוש היום", וכיו"ב. ועד"ז בעניננו - שאף שהנשים עצמן אינן מקיימות מצוות אלו באופן של עשי', מ"מ יש להן שייכות למצוות אלו ע"י מעשה הבעל].

"ועד כדי כך, שאפילו בת שלפני הנישואין יש לה שייכות לקיום מצות אלו - עי"ז שהבחור שעתיד לשאתה לאשה מקיים מצוות אלו.

"דהנה, מבואר בזהר [ח"א צא, ב] שאיש ואשה - יש להם נשמה אחת, שהרי כ"א מהן אינו אלא "פלג גופא", וכן הוא בנוגע לנשמה - ששניהם יחדו הם נשמה אחת. אמנם אף שזוהי נשמה אחת (כפי שנמצאת למעלה) - הרי בירידתה למטה רצה הקב"ה שבמשך זמן מסויים (לפני הנישואין) תתחלק לשני חלקים: חצי נשמה - אצל הבחור, וחצי נשמה - אצל הבתולה, וכל אחד מהם ימלא את תפקידו בנפרד, עד בוא הזמן המתאים - שאז מחברם הקב"ה יחדיו, ואז ממלאים את תפקידם ביחד, לאחרי שנמשכת להם ברכה מיוחדת מלמעלה - "זכר ונקבה ברא אותם ויברך אותם" [בראשית א, כד-חה. וראה אוה"ת בראשית (כרך ו) ע' תתרסט. דברים ע' ב].

"וזהו הביאור [ראה ד"ה ענין הילולא [נדפס במאמרי אדה"ז - אתהלך לאזניא בתחלתו], המשך תרל"ז פצ"ז, המשך יונתי תר"מ ס"ע מו ואילך] על גודל השמחה דנישואין, שלא בערך לגבי שאר שמחות - מכיון שנפגשו יחדיו שני חצאי נשמה אחת, שבמשך כמה שנים היו רחוקים ומובדלים זה מזה, בבתים שונים, חוגים שונים, ולפעמים - במדינות שונות, ובבוא הזמן מצאו זה את זה - בכחו של הקב"ה שהוא "יושב ומזווג זיווגים". ומובן, שכאשר שני חצאי נשמה אחת נפגשים לאחרי כמה שנות פרידה, ומתחברים שוב להיות נשמה אחת - הרי זו שמחה גדולה ביותר!

"ועפ"ז: מכיון שהקב"ה ידוע כיצד היא חלוקה זו, היינו, שעוד לפני החתונה יודע הקב"ה שנשמה זו חצי' אצל בחור פלוני וחצי' אצל זו שעתידה להיות כלתו - הרי מובן שכאשר הבחור מקיים מצוות שחיובן שייך לאנשים בלבד, עולה קיומן גם עבור חצי השני של הנשמה, שנמצאת אצל כלתו לעתיד. ואף שהוא אינו יודע זאת - הרי כלפי שמיא גליא.

"ומכל הנ"ל מובן, שגם נשי ובנות ישראל יש להם שייכות לקיום מצות כתיבת ספר תורה [אעפ"י שהחיוב דכתיבת ספר תורה הוא על אנשים בלבד ולא על נשים (ספהמ"צ מ"ע יח, חינוך מ"ע תרי"ג)]" עכ"ל. וע"ש עוד בזה בע' 1817, ובע' 1816 ואילך, וברשימות חוברת קס (ע' 12).

ולפי"ז יבואר היטב דכל סדר עבודת ה' המבואר בתניא שייכות בעצם לנשי ובנות ישראל, ש"בעשות הזכר את המצוה . . כבר נכללת עמו בעת שעושה אותה מצוה", כולל עבודת הבינוני לכל סוגיו ובאהבה כרשפי אש. ובודאי שנכללת עמו בנוגע למ"ש בבינוני ש"בתורת ה' חפצו ויהגה בה יומם ולילה", דודאי זה שייך להם, רק העשיה שבדבר נעשית ע"י "פלג גופא" של הבעל, ולפני הנישואין "ע"י הבחור שעתיד לשאתה לאשה" אח"כ.

וה"נ מובן בנוגע להמבואר בפרק לז בתניא, שבירור העולם והקליפות נוגה לטוב הוא ע"י מצוות עשה, שאע"פ שנשים פטורות מרוב מ"ע, בכל זאת חלקם בזה הוא, שעל ידי "עשות הזכר את המצוה . . כבר נכללת עמו בעת שעושה אותה מצוה".

וה"נ גבי צדקה, דמה שהאשה נותנת צדקה אינו רק שהיא נותנת מכחות בעלה ונפשו החיונית ולא שלה, אלא דכיון שהם נשמה אחת וכ"א מהן אינו אלא "פלג גופא", נמצא שמה שהיא נותנת צדקה הוא בעצם מכוחות ונפשה החיונית שלה, וכמו שכתב האריז"ל: "וזה סוד מה שארז"ל אשתו כגופו דמיא".

וה"נ בנוגע למה שכתב בהמשך פרק לז בענין המעלה של "ת"ת כנגד כולם" שמבררים את הלבושים וכו' דמקשה: "מה השייכות לאשה שלא מחוייבת כלל בת"ת ואין בכוחה להמשיך את האור הנעלה ולברר את לבושיה וכוחותיה, ובפרט . . דאין אמת אלא תורה דוקא ולא שצועק כך אבא אבא . . ואיך שייך ענין זה לנשים?"

ברם, לפי דברי האריז"ל הנ"ל א"ש מאוד ולק"מ; דבאמת בירור הלבושים וכו' והכוח להמשיך את האור לברר את לבושיה וכוחותיה נעשים על ידי מעשה בעלה [או מעשה הבחור שלפני החתונה] שהיא "נכללת עמו בעת שעושה אותה מצוה", כיון ד"אשתו כגופו דמיא", ולא נקרא זה כלל שצועקת אבא אבא, אלא שע"י קריאת האמת דתורה דבעלה היא נכללת עמו להיות "קרוב ה' . . לכל אשר יקראוהו באמת" - שאין אמת אלא תורה.

ובנוגע לשאלתו - "דבתניא מובאים צדיקים גמורים כדוד המלך ורבה, והאם היו גם צדיקות גמורות בדרגא זו" - ולפי הנ"ל נראה שנשותיהם של דוד המלך ורבה היו בדרגא זו מפני עבודת בעליהם "שנכללת עמו בעת שעשה אותה מצוה", כיון ד"אשתו כגופו דמיא".

והדבר דומה למה דאיתא בירושלמי נדרים (פ"ט ה"ד) שכל ישראל גוף אחד הן, ומפרש טעם המקרא דלא תקום ולא תטור בני עמך, דרך משל הרי זה דומה למי שהיה חותך בשר וירד הסכין לתוך ידו, וכי תעלה על הדעת שינקום מידו ויחתוך ידו השניה על שחתכה הראשונה, כן הדבר הזה, כיון שכל ישראל גוף אחד הן דין הוא שלא ינקם מחבירו שהוא כנוקם מגופו (לשון קרבן העדה שם). ועי' גם בספר חרדים (פרק סא בסופו).

והנה לפי הנ"ל נראה לבאר מנהגינו - מנהג חב"ד - שנשים אינן מברכות ברכות "שעשני כרצונו" - כפי שנדפס בקובץ "יגדיל תורה" נ.י. (גליון ל), ובקובץ רז"ש (ע' 28) – ועי' 'כפר חב"ד' (גליון 890 ע' 43) שהרבנית חיה מושקא ע"ה אמרה שבבית הרב לא נהגו לומר ברכת "שעשני כרצונו". ועי' עוד בזה ב'כפר חב"ד' (גליון 1084 ע' 14).

דהנה בשו"ע רבינו הזקן (או"ח סי' מו ס"ד) פסק: "והנשים נוהגות לברך שעשני כרצונו" – וכמ"ש המחבר בשו"ע שם, אבל בסידור לא כתב רבינו הזקן על כך מאומה, - ועי' באגרות קודש כ"ק אדמו"ר זי"ע חלק כ (ע' סג) שהרבי נשאל על כך, וכתב: "ע"ד ברכת הנשים והנוסחא שלה (בברכות השחר) - יברר אצל נשי אנ"ש תי' שיש להם מסורת בזה". עכ"ל. ואמנם כנ"ל מנהג בית הרב וכו' שלא מברכות ברכה זו, כפי המשמעות מהסידור שלא נזכר ברכה זו.

ונראה לבאר בהקדם מה שכתב באבודרהם (סדר שחרית של חול, ברכות השחר): "הנשים נוהגות לברך שעשני כרצונו כמי שמצדיק עליו את הדין על הרעה הבאה עליו" - וה"נ נמצא הסבר זה בטור (סי' מו).

וי"ל שזהו רק עפ"י נגלה, שאכן בעצם חסר לנשים המצוות עשה שהזמן גרמא שפטורות מהם. – ועי' באבודרהם שם שמבאר ברכת "שלא עשני אשה, מפני שאינה מצוה במצוות עשה שהזמן גרמא", ולפי"ז מצדיקות עליהן את הדין מפני שאינן במצוות אלו. ועפי"ז פסקו המחבר ורבנו הזקן בשו"ע שאומרות "שעשני כרצונו".

אבל בסידור - שמתעלם רבינו מברכה זו - י"ל שהטעם הוא מפני דס"ל כמ"ש בכתבי האריז"ל ש"בעשות הזכר את המצוה אין מהצורך שגם הנשים תעשנה לבדה, כי כבר נכללת עמו בעת שעושה אותה המצוה . . וזה סוד מה שארז"ל אשתו כגופו דמיא". עכ"ל. ולפי"ז באמת אין להן במה להצדיק עליהן את הדין, שהרי בפועל לא חסר להן מאומה מעצם המצוות כלל, ולכן מנהגינו כמ"ש בסידור שלא אומרות "שעשני כרצונו". וא"ש מאוד.

והא דאנשים מברכים "שלא עשני אשה", י"ל "דקאי על החיוב של העשיה שהתורה פטרה את הנשים ממצוות אלו (כדי שיוכלו להתפנות לתפקידן המיוחד), אבל בנוגע לעילוי והשכר הקשור עם מצוות אלו - שייך הדבר גם לנשים עי"ז שהבעל מקיים מצוות אלו". עכ"ל ב'תורת מנחם' הנ"ל.

ולפי"ז יבואר היטב למה אינן מברכות "שעשני כרצונו", כי בעצם אין כאן דבר שמצדיקות עליהם את הדין, כיון ש"בעשות הזכר את המצוה אין מהצורך שגם הנשים תעשנה לבדה".

והנה לפי הנ"ל נראה לבאר הגמ' מנחות (מג, ב); דמסקנת הסוגיא שם דמברך ב' ברכות "שלא עשאני עבד", ואח"כ "שלא עשאני אשה", וע"ז מקשים "ואלא מאי מברך שלא עשאני עבד, היינו אשה"? – ומפרש רש"י שם ד"ה היינו אשה: "דאשה נמי שפחה לבעלה כעבד לרבו. לישנא אחרינא, היינו אשה, לענין מצוות אשה ועבד שוין, דגמרינן לה לה מאשה (חגיגה ד, א)". עכ"ל.

ומתרצת הגמ': "עבד זיל טפי". ומפרש רש"י: "מזולזל העבד יותר מן האשה".

וצריך להבין במה מתבטא הזלזול של העבד יותר בענין המצוות שבזה הם שווים, דגמרינן לה לה מאשה? [ללישנא קמא דרש"י אפשר להבין דעבד לרבו מזולזל יותר מאשר אשה לבעלה, אבל ללישנא אחרינא לכאו' הן שווים ממש?].

אולם לפי מה שנאמר בכתבי האריז"ל הנ"ל א"ש מאוד, ואינו דומה כלל המצוות של העבד למצוות של האשה, כיון שעל ידי עשיית הזכר את המצוה אין מהצורך שגם הנשים תעשנה לבדה, כי כבר נכללת עמו בעת שעושה אותה המצוה", והתורה לא פטרה את הנשים ממצות אלו אלא רק מחיוב העשיה בלבד,

משא"כ גבי עבד לא פטרתו התורה רק מחיוב העשיה בלבד, אלא גם מעצם המצוה הוא פטור, ולכן העבד גרוע יותר מאשה גם מצד עצם המצוה.

[עוד י"ל בזה, דרש"י אומר גבי "עבד זיל טפי": "לישנא אחרינא, טפי, כלומר זיל והוסיף ובירך שלא עשאני עבד כדי להשלים". עכ"ל.

- וראה ברבינו גרשום שם שכתב: "זיל טפי, כלומר אע"ג דהיינו אשה, לך והוסיף לברך פעם שניה, ומה בכך". עכ"ל. וזהו כנגד הלישנא אחרינא הקודמת דלענין מצוות אשה ועבד באמת שוין, והלישנא קמא הוא כנגד הלישנא קמא שלפניו. אולם לפמ"ש עפ"י ה'כתבי האריז"ל' הנה גם ללישנא אחרינא אשה ועבד אינם שוים].

במה שהעיר הרשש"פ בגליון תתעה בענין לימוד תניא לנשים, דלכאורה כמה וכמה ענינים בתניא אינם מתאימים לנשים, ונראה שהתניא נכתב עבור אנשים.

הנה קודם כל פשוט הדבר שהתניא נכתב עבור אנשים, אבל הוא שייך גם לנשים, אלא שבאופן שייכותו לנשים יש לכאורה כמה אופנים. אופן אחד כמ"ש האריז"ל לענין מצות עשה שהזמן גרמא, שהאיש מוציא את האשה (ועד"ז מבואר בשו"ע בטעם שגם נשים אומרות בברכת המזון "ועל בריתך שחתמת בבשרנו"). ועוד, שלימוד התניא בנשים הוא כמו שישראלים לומדים הלכות שרק כהנים מחוייבים בהם.

ובפשטות, יש ענינים שלפי פשוטם אינם שייכים לנשים אבל אפשר בקלות להבין כיצד שייך דוגמתם בנשים. למשל, מה שהביא ענין "אשה חמת מלאה כו'", הרי פשוט שזהו רק משל שעניני עולם הזה הם טפלים, ויש כיו"ב בנשים, אשר דברים ש"הכל רצים אחריהם" כשמתבוננים בהם אינם אלא משמרי האופנים וכיו"ב. ולימוד התורה לנשים הרי ישנו ענין זה ג"כ (אם כי לא בתור חיוב), כמבואר בכ"מ ובפרט בתורת רבינו. ולכאורה כל אלה דברים פשוטים, ולא באתי אלא להעיר.