לאחר ברכת יישר כח לעורך הרה"ג ר' לוי"צ שיחי' ראסקין.

א. ב"דברים אחדים" ע' 5 הע' 4 מביא משיחת כ"ק אדמו"ר (ו' תשרי תש"ל) "הסדור רובו ככולו חידושים של אדה"ז, דלא כהשו"ע שנמנע להביא בו חידושי דינים שלא נתפרשו בקודמיו". יש להעיר מלקו"ש ח"ט ע' 279 (-כפי שהעיר המו"ל ד"המלך במסיבו" ח"ב ע' רסב הע' 8), וכן מאגרות קודש חט"ו ע' תלט (הובא בסדור הנ"ל ע' שפו הע' 95), דכותב שגם בסדור ממעט אדה"ז להביא דינים שלא נתפרשו בספרים שלפניו (ע"ד הרמב"ם), ויש לתווך.

ב. בתפילת שחרית ע' קא הע' 31 על מ"ש "בזמן שבית המקדש קיים" ולא "היה קיים" כבהגדה. יש להוסיף את ההשמטה לשערי תפלה (שער הכולל) שנתפרסמה בגליון תתעט (ע' 22).

ג. בסדר המילה ע' רטו הע' 55 מביא מ"ש בפרדס חב"ד (גליון ט ע' 114 ואילך) דיש לחלק בין נוסח אדה"ז ב"מי שברך" דכתוב "בעבור שנדר", למ"ש בהגהת אדמו"ר הצ"צ לומר ב"יזכור" "בעבור שבלי נדר אתן", דיש הבדל אם נודר בפיו, או שרק הגבאי אומר זאת. ומעיר על כך דמאחר שהאב עונה "אמן" בסוף המ"ש, הוה כקבלת הנדר כבשו"ע יו"ד סי' רט ס"א. ובאמת י"ל דעדיין שונה עניית אמן על "מי שברך" מעניית אמן על נדר, ד"במי שברך" ענייתו היא כפי שמכוונים ועונים כל הקהל יחד עמו על הברכה ולא על הנדר, וגם בפועל הוא מסכים יש לזה גדר של דברים שבלב, כמובא שם.

ד. בע' רלג הע' 48 על מה שבשוע"ר מצויין לסדור בסי' תמח סי"ב, כותב שהוא "מאיזה מגיה זולת רבינו". וראה פרדס חב"ד גליון 10 ע' 216 שצויין לשעה"כ על סדר מכירת חמץ ס"י שכותב בפשטות שהוא מאדה"ז, וז"ל שם:"בנוסח זה. הנוסח הזה נתקן בלשון יחיד המוכר חמצו דקאי על מ"ש בשו"ע שלו אך כל איש אשר יראת ה' נגע בלבו כו' יכתוב כמ"ש בסדור עכ"ל". וכ"כ בפשטות בהמעלות שבסידור תו"א אות יב (סדור תו"א עמ' 18). ואין זה סותר שהסידור נכתב אחר השו"ע שלו, אלא השאלה היא אם הוסיף זאת אח"כ.

ה. בסדר קדוש ליום השבת עמ' שיח הע' 146 מביא דברי שער הכלל הטעם לכך ש"על כן ברך וכו'" נכתב בסדור באותיות גדולות, ומ"ש ע"ז בקונטרס הסדור, וכן מסקנת קונטרס הסדור שאין נכון לפתוח ב"על כן". ויש להעיר שהיה צריך להדפיס "על כן" באותיות גדולות, וכמו שהוא בכל הסדורים תו"א ותהלת ה', גם אם לא מסכים למסקנת שעה"כ. וכן יש להביא ראיה לכאורה דלא כקונטרס הסדור מכך שבספר המנהגים ע' 57 כשכותב כ"ק אדמו"ר סדר הקדוש כשחל ר"ה בשבת, אלו חלקים צריך לומר בלחש קודם תקעו מזכיר "על כן" בפ"ע.

ו. שם ע' תרפה מסתפק איך נהג כ"ק אדמו"ר כשהיה חוזר אחר הציבור ואומר בקול "ברוך שאכלנו.. ובטובו חיינו",אם התחיל יחד עם הציבור ורק מסיים אחריהם או לא. יש לציין שבקלטת שהו"ל ע"י JEM לחודש מר חשוון ש.ז. נשמע בבירור שכ"ק אדמו"ר מתחיל זאת יחד עם הקהל. ובספקו איך נהג בעניית "ברוך ה' ..לעולם ועד", כנראה היו שינויים בזה, ובטייפ מכא' כסליו תשכ"ה נשמע שלפחות רובו עונה יחד עם הקהל, הן בשחרית והן בקרה"ת.

ז. ב"מילואים" עמ' תרצב בעניין אם צריך להסמיך "תפילת הדרך" לברכה אחרת, מביא מלקו"ד ח"ד (בלה"ק עמ'928):"..אבא יורד מן המרכבה, הולך לו הצידה בין אילני היער, ובא חזרה ונוטל ידיו, מברך [כנראה אשר יצר] ומוסיף לומר ברכת הדרך מלה אחר מלה, בכדי שגם אנכי אוכל לאומרו אחריו בע"פ". ודן האם היה זה בדווקא, או שהיה זה מחומרותיו של הרבי נ"ע. ויש להוסיף לצידוד שאין ללמוד מכך שכן צריך לנהוג, שהרי אמר זאת כך שגם בנו אדמו"ר הריי"ץ יאמר אחריו מלה אחר מלה, ואם היה רצוי להסמיכה לברכה, היה בוודאי מחנך גם את בנו לעשות כן.

המאמר רז"ל "כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל" הובא כמה פעמים בהשיחות ומאמרים המבארים מה היתה גזירת היונים על כלל ישראל. בלקו"ש חלק כ"ה ע' 238 מבאר שהגזירה לא היתה על גוף בני ישראל אלא על "דת ישראל" - להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך.

וכמו"כ במלוקט ב' מאמר ד"ה ת"ר נר חנוכה "דעיקר רצונם הי' להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". וע"ש בהע' 33 - "... שאין לכם חלק באלקי ישראל". ואח"כ נשתלשל מזה גזירות על קיום התורה ומצוות בפועל - מילה, חודש, ושבת. וע"ש גם בהע' 16.

והנה ציון המקור למארז"ל זה, הן בהשיחה בהע' 27 והן בהמאמר הע' 16, הוא בראשית רבה פ"ב ד' (וש"נ). ושם במסורת המדרש ירושלמי חגיגה פ"ב, לקמן פרשה ט"ז ופרשה מ"ד, ויק"ר פרשה י"ג וט"ו תנחומא תזריע סי' יא. וע"ש במפרשי המדרש שמבארים הדיוקים במארז"ל.

והנה מארז"ל זה הובא ג"כ בלוח 'היום יום' ב' טבת "מלחמת היונים היתה "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצוניך" וכמאמר (ב"ר פט"ז) כתבו כו' שאין...". והגם שעפ"י רוב מארז"ל המובאים בלוח ה'יום יום' אינם מובאים יחד עם מקור (ואין כאן מקומו לפרט) רק מיעוטא דמיעוטי, אמנם עניננו כן מובא, והמקור אינו אותו המובא בשיחה ומאמר הנ"ל שהוא הראשון והמקור להשאר, וא"כ צירף מקור זה בלוח ה'יום יום' אינה מקרה אלא אומר דורשני.

והנה באמת תמוה, דהנ"ל אינו דוקא על לוח ה'יום יום' אלא על המאמר שממנו מצטט אמרה זו, והוא מספר 'תורה אור' מאמר ד"ה 'בכ"ה בכסליו', ד' ל, א. "וכך הי' ענין הנרות דחנוכה בימי חשמונאי שהיונים לא בקשו לשלוח ידם רק להשכיחם תורתך ולהעבירם כו' וכמארז"ל (בב"ר פ' ט"ז פר' מ"ד) שאמרו כתבו לכם על קרן השור כו'". וכאן גם השאלה למה כותב מקור למרז"ל זה, דבר שאינו בנמצא כמעט בכל דרושי תורה אור, וגם למה משמיטין המקור ראשון - ב"ר פ"ב ד'. (ובפרט דשם במסורת המדרש מציין "לעיל פ"ב וש"נ").

וי"ל בדא"פ, בפ"ב, המדרש מבאר הפסוק "והארץ היתה תהו ובהו" מה מרומז בהארץ, תהו, ובהו כו', וע"ז מבאר בשם רשב"ל: בהו - גלות בבל, ובהו - גלות מדי, חושך - גלות יון שהחשיכה עינהם של ישראל בגזירותיהן...".

אמנם בפט"ז פותח: "א"ר תנחום בשם ריב"ל עתיד הקב"ה להשקות כוס תרעלה לאומות ממקום שהדין יוצא" דהיינו מדובר על עונש (כוס תרעלה שעתיד הקב"ה להשקות הד' ראשים (מלכים)). ומשום זה מבאר דדוקא כאן שמדברים על העונש שיקבלו יון לעתיד על מה שגזרו על ישראל כתבו לכם. ועוד דורש עיון.

ויש להעיר שבספר קהלת יעקב ערך חדקל מציין רק לב"ר פט"ו.

והנה במאמר הנ"ל הע' 33 מעיר שם דאין סתירה לזה ממ"ש הרמב"ם "ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות . . שגזרו על מילה חודש ושבת" - "די"ל שהתחלת ועיקר המלחמה היתה 'להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך' ומזה נשתלשלו אח"כ הגזירות על קיום התומ"צ בפועל . . או י"ל שבנוגע לזמן בפועל הי' הסדר להיפך, מן הקל אל הכבד, דתחילה גזרו על תומ"צ בפועל, ואח"כ גזירה קשה יותר על עצם הדת".

איך שיהי', הסדר ה' מן הקל אל הכבד. והנה יש להעיר דשם בספר קהלת יעקב שם ערך חדקל מביא להיפך "בתחלה היו הגזירות קשין אח"כ נייחין בסיפא ובטלו. וזה חדקל, חד קל, שבתחלה הי' חד וקשה מאוד ואח"כ נעשה קל ובטלו אותה, ז"ש שהיתה קלה וחזה בגזרותי'".

ולא הבנתי דהרי הלשון במדרש היא "חדקל זו יון שהיתה קלה וחדה בגזרותי'". היינו הסדר קלה ואח"כ חדה (וכמו שהובא שם בהמאמר), והגם שחדקל היינו הפי' חד מקודם ואח"כ קל, אמנם אין זו לשון המדרש, וא"כ למה מפרש הקהלת יעקב להיפך? ויש לעיין בכל הנ"ל ותן לחכם ויחכם עוד.

א. קיימות מספר גירסאות בדבר סיפור התקרבותו של הרב המגיד ממעזריטש נ"ע אל הבעש"ט נ"ע. ההתייחסות האחרונה לענין זה - מופיעה במאמרו של הרב שלמה אבי"ש על הבעש"ט ותלמידיו ("תלמידי הבעש"ט וסדר התקרבותם"), בקובץ "היכל הבעש"ט" (גליון ט ע' קלב). והנה, היות אשר ראיתי שם דברים המצריכים עיון רב (ובמיוחד אצל ההולכים לאור רבותינו נשיאנו זצקוללה"ה), אמרתי אעירה על כך, ואולי יהא מסביר (ובפרט כאשר דברים מתמיהים אלו, מתפרסמים בגליון שמגמתו, בין היתר, וידיו רב לו בהפצת מעיינותיו של כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו).

בתוך סקירת (על פי השנים) התקרבותם של תלמידי הבעש"ט אל הבעש"ט, מתייחס הרב שלמה אביש אל סיפור התקרבות הרב המגיד נ"ע, בציינו (בפנים המאמר), שהוא מעתיק את הגירסא הנפוצה "המופיעה במרבית המקומות". ובהערת שוליים (13) הוא מביא גירסא נוספת, של הספר "סיפורים נוראים" ומפריך אותה - לדבריו - "מרישא ועד גמירא". כעת לא נוגעה לנו הגירסא הנפוצה, אלא דווקא זו שנדחקת להערה.

בציון (שבהערה) הגירסא הנוספת בדבר התקרבות הה"מ ע"ע אל הבעש"ט, נכתב: "מקורה בספר 'סיפורים נוראים' (להר"ר יעקב קאדאניר ז"ל) אשר הגם כי מחברו היה כנראה איש חסיד מפורסם, מכל מקום הסיפורים שכתב שם מעוררים ספק במידת נאמנותם".

ולהמחשת דבריו (שדברי הרה"ח ר' יעקב קאדאניר מפוקפקים), הוא מתמצת את הגירסא של ה"סיפורים נוראים" בעניין ההיכרות הראשונה דהה"מ עם הבעש"ט, ולאחמ"כ הוא מבקר גירסא זו.

כזו היא לשונו: שסיפר הרב קאדאניר "ששמע מאיש נאמר, ששמע מנכד הפני יהושע, אשר בימי הגאון הפנ"י חי הבעש"ט, והפנ"י לא שמע מעולם על הבעש"ט ובכל שנה התאכסן המגיד אצל הפנ"י, והמגיד היה מדבר סרה על הבעש"ט. באותה עת היה הבעש"ט שוחט. ובא הבעש"ט לעירו של הפנ"י וגילה הבעש"ט ברוח קודשו שהשוחט דמתא מאכיל טריפות. ונודע להפנ"י שזהו הבעש"ט, ואמר הבעש"ט להפנ"י שכאשר יבוא המגיד עוה"פ להפנ"י, יאמר לו שלא יהיה לו רפואה על רגליו - אלא כשיבוא אצל הבעש"ט".

סיפור זה מעורר את תמיהותיו של הרב אביש ("כל דבריו מרישא ועד גמירא מרפסין איגרא"), ומכך נובעת מסקנתו ש"הגירסא הלזו מופרכת מכל וכל". וכה הקשה: הלוא הרב יעקב קאדאניר היה חסיד חב"ד, ופליאה גדולה יש עליו: "שלפי קבלת חב"ד נתקרב המגיד בשנת תקי"ב, שאז לא היה הבעש"ט שוחט". ועוד, שמסופר בהרבה מקומות, אשר הפני יהושע כבר "הכיר את הבעש"ט עוד קודם ההתגלות" (ומציין לספר "צרור החיים" לר' חיים ליבערזאהן), ואיך כתב עליו ש"הפנ"י לא שמע מעולם על הבעש"ט.

ב. ברם, כאמור לעיל וכפי שיווכח להלן, דווקא דבריו הם ש"מרפסין איגרא" מרישא לגמירא:

הן בכלליות, והן בפרטיות: תחילה - לכללות קביעתו אשר "הסיפורים שכתב שם מעוררים ספק במידת נאמנותם" (ולהתייחסותו המזלזלת בחשיבות הספר). שכן, תמורת הספק שמעוררים הסיפורים אצל הרב אביש, הרי בוודאי המה לרבותינו נשיאנו, שהם נאמנים: כ"ק אדמו"ר ברשימות הק' (חוברת 3 אות יב) כותב בשם כ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע (הציטוט הוא מילה במילה מלה"ק, בלי תוספת הפיענוח): "בקיץ של התנאים שלי, צוני אדנ"ע שאקרא הספר "סיפורים נוראים" [של הבעש"ט, הרב המגיד נ"ע, אדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי, הצמח צדק] של ר' יעקב קאדאניר (מחסידי אדהאמ"צ ואח"כ של הצ"צ, מובא בבית רבי) [מונקאטש תרנ"ד, ועוד] כי על ר' יעקב קאדאניר יש לסמוך". עכלה"ק.

והדברים מדברים בעד עצמם: יש לנו דברי הרבי הרש"ב נ"ע, בעדות הרבי הריי"צ נ"ע בכתי"ק הרבי - שיש לסמוך על הספר "סיפורים נוראים" מהרה"ח ר' יעקב קאדאניר ז"ל. והיינו, שהסיפורים הכתובים שם - נאמנים. (וראה גם בדברי הרב יהושע מונדשיין - כפר חב"ד גיליון 885 ע' 42).

ג. והן בפרטיות, כאשר מתעכבים בפרטי התמיהות על הסיפור דנן, מבחינים שהרבה מעבר לכך יש כאן. שכן, מי שישווה בין תמצות הסיפור כפי שמופיע במאמרו של הרב אביש, לבין הסיפור כפי שמופיע במקורו - ישים לב לשני שינויים בולטים בסיפור, אשר למרבה הפלא בדיוק על שני הפרטים הללו - ממוקדות תמיהותיו של הרב אביש.

(א) הרב אביש בתימצותו כתב: "והפנ"י לא שמע מעולם על הבעש"ט". בעוד שלאמיתו של דבר ב"סיפורים נוראים" כתוב: "אשר בימי הגאון הנ"ל [=הפנ"י] היה הבעל שם טוב, והגאון הנ"ל לא ראה מעולם פני הבעש"ט - רק שמע ממנו"!

(ב) הרב אביש בתימצותו כותב: "באותה עת היה הבעש"ט שוחט". אולם ניתי ספר וניחזי: עיינתי כו"כ פעמים, ואיזכור כזה (שהבעש"ט היה שוחט) לא ראיתי מופיע בכל הסיפור ב"סיפורים נוראים"! כך מסופר שם: "...והשיב האיש: הדבר נחוץ כל כך, שהוא דוחה אף תורה דרבים. והלך הגאון [=הפנ"י] לאיש הנ"ל ונתן לו שלום. ואמר לו הגאון - מה הדבר הנחוץ כ"כ? ואמר האיש: הנה השוחט שלכם מאכיל טריפות לכל העיר יותר מעשר שנים..." אך בפירוש לא כתוב שום דברי מעניין היות הבעש"ט שוחט! יתכן שנתבלל ונתערב להרב אביש אותו שוחט (מאכיל טריפות) עם היות הבעש"ט שוחט.

ולאור התיקונים הללו - מיושבות גם תמיהותיו:

(א) שלפי "קבלת חב"ד" התקרב הרב המגיד בשנת תקי"ב, שאז כבר פסק הבעש"ט מלהיות שוחט. הנה, ראשית, א"ל אם פסק מלהיות שוחט בפועל, בכח אמנם לא פסק מעולם. (והוא נשאר שוחט גם אחרי שהפסיק מלשחוט, ולכן ניתן לקוראו שוחט). אך שנית - והוא העיקר: גם אם נניח שישנה איזו סברא שלא לקוראו שוחט - אין שום בעיה בנדו"ד מלכתחילה. שכן עובדת היות הבעש"ט שוחט אכן לא נזכר בסיפור זה, וגם לחלוטין אינו קשור עם תוכן הסיפור.

(ב) מה שמוזכר בריבוי מקומות (לדעת הר"א) שהפנ"י "הכיר את הבעש"ט) עוד בטרם ההתגלות, איני מבין מה תמוה יש בזה. שכן, ראשית, אין לנו כל הוכחה (עכ"פ לא הביא הר"א ראיה שכזו) בדבר ההיכרות וטובה. בהחלט יתכן שהגם שהכיר הפנ"י את הבעש"ט (כי שמע עליו), סוף כל סוף, אז, טרם ראהו (ואני אין שום סתירה להמסופר בסיפורים נוראים שכתב, שעד אז הפנ"י לא ראה הבעש"ט, אבל שמע ממנו).

שנית (וג"ז עיקר): מי נותן עדיפות לספר "צרור החיים" של ר' חיים ליבערזאהן שהוא המקור היחיד המובא לכך שהפנ"י הכיר הבעש"ט לפני ההתגלות), על פני הספר "סיפורים נוראים" של ר' יעקב קאדאניר (שעל מידת חסידותו אפילו הר"א אינו חולק, (מפורש במאמרו שם)?! (אגב, ספר צרור החיים נדפס בשנת תרע"ג בביילגורא, ואילו "סיפורים נוראים" נדפס תרנ"ד במונקטש [והר"י מונדשיין בכפ"ח שם מביא שהמהדורה הראשונה של הספר נדפסה ב- 1875 (תרל"ה)] - עשיריות בשנים לפני כן! ויש להניח שככל שהשנים חולפות, מידת הנאמנות והדיוק - לאו דווקא עולים...)

להעיר, שביסוס לאמיתות דברי ה"סיפורים נוראים" (נוסף על המובא אצל הר"א בהערה 14) יש למצוא במ"ש "שבחי הבעש"ט" (מובא שם הערה 15) שהה"מ נסע אל הבעש"ט ע"מ להתרפאות.

בשולי הדברים: רציתי לברר את השערת הר"י מונדשיין (בכפ"ח שם) לגבי ר' יעקב קאדאניר ש"יתכן שעוד ראה את אדמו"ר הזקן ושמע מפיו", ממה שהרב קאדאניר כותב בעצמו בסיפור זה: "ולנו אין זה התחדשות כלל, כאשר שמענו כמה פעמים מפה קדוש ישראל אדמו"ר הזקן נ"ע...".

בגליון תתפז (ע' 69), העיר הרב ב.א. שיחי' על תרגום לשון הרבי במכתב באידיש בביאור ברכת "שהשמחה במעונו", "אז ווען מען דערמאנט דעם אויבערשטענס ברוך הוא נאמען דערמאנט מען עם אז עס זאל זיין שמחה", שיש שתרגמוהו "כשמזכירים את שמו של הקב"ה מזכירים אותו בהקשר של שמחה", ולדעתו התרגום הנכון הוא "כשמזכירים את שמו של הקב"ה מזכירים לו [מתפללים להקב"ה] שתהיה שמחה".

ולענ"ד צע"ג אם תירגמו נכון.

דהנה עיקר החילוק הוא בתרגום תיבת "עם" (במינוח ואיות הליטאי-רוסי, שלפעמים כותבים "אים"), האם הכוונה "אותו" או "לו".

ואתה נחזי אנן, כשאומרים למשל "נברך אלקינו שאכלנו משלו", הרי אין כאן הזכרה "לו" או בקשה "ממנו", אלא יש כאן הזכרה שאנו מברכים את ה' שאכלנו משלו. ולכאו' הדעת נותנת שגם המשמעות של "שהשמחה במעונו" אינה בגדר תפילה ובקשה אלא להיפך "שבח" של הקב"ה, שמזכירים שהשמחה במעונו. אלא שלפי זה צ"ב המשך הלשון "אז עס זאל זיין", שתהי' השמחה במעונו, שזהו היפך המשמעות הפשוטה שהשמחה היא כבר במעונו!

ואולי ניתן לפרש בדוחק, שהכוונה היא שיחד עם הזכרת השבח יש כאן גם ענין של בקשה, כמבואר בדא"ח שענין השבחים דרשב"י הוא כדי להמשיך ולגלות מעלותיו, וכן לענין השבחים של מעלה. ועצ"ע בזה.

מאז גליון תתפז (ע' 80) דנים כמה מקוראי הגליון בענין כל פינות שאתה פונה יהיו דרך ימין, והנהגת הרבי ב'בואי בשלום'. וכבר צוין לשו"ת צ"צ או"ח סי' ס"ז שדן שם באריכות בענין 'כל פינות שאתה פונה' - בנוגע להדלקת נר חנוכה, אלא שהמעיין בתשובת הצ"צ הנ"ל, יבין שכל הענין מורכב ביותר ושישנן כמה שיטות בדבר. וכדי להקל הבנת הענין, אצטט מלשון ספר 'מנהג ישראל תורה' ח"א ד' קע"ו שמביא באריכות כמה שיטות בענין זה באופן ברור. וז"ל: "הנה יש בזה ד' אופנים: א) שהוא עומד במקום אחד ורוצה לסבב את עצמו שם במקומו לכל הרוחות כמו בברכת כהנים. ב) שהוא עומד במקום אחד ורוצה לסבב איזה דבר שם במקומו לכל הרוחות, ואינו סובב עצמו כלל, כמו בנטילת לולב למנהג המהרי"ל. ג) שהוא רוצה לסבב איזה דבר והולך ברגלו סביב לאותו דבר, כמו בהקפות ס"ת סביב לבמה. ד) שעומד במקום אחד ורוח אחת ואינו רוצה לסבב אלא להפנות מצד אחד לצד השני כמו בנר חנוכה.

ומצאתי בזה כמה שיטות: א) שיטת המחבר בס' קכ"ח וס' תרנ"א, ובשיטה זו עומדים גדולי הראשונים וגדולי האחרונים, דצריך להפנות, כדמורה פשטות הלשון "דרך ימין", דהיינו שצריך להפנות לאותו צד שנוטה לדרך ימין, ממילא בעומד במזרח ורוצה לסבב את עצמו או איזה דבר לכל הרוחות, אז דרך ימין הוא דרום - מערב - צפון. ואם רוצה לסבב איזה דבר בהליכה ברגל, אז בעומד במזרח יהי' דרך ימין ג"כ כנ"ל. ואם עומד ופניו למערב, אז יהי' דרך ימין להיפך, צפון - מערב - דרום. ובעומד ברוח אחת ורוצה להפנות מצד אחד לצד השני אז יתחיל משמאל, דאז הרי פונה משם לדרך ימין. ב) שיטת הט"ז בביאור כל פינות שאתה פונה וכו' דיתחיל מצד ימין, וממילא באופן א' ב' ג' עולה בקנה אחד עם המחבר, אכן באופן ד' אינו מתחיל משמאל אלא מימין דהעיקר הוא ההתחלה אע"ג דנמצא שיפנה אח"כ לשמאל. ג) שיטת החתם סופר בתשובותיו או"ח סימן קפ"ז דהעיקר שיסיים בימין, וממילא בסוג א' ב' ג' עולה בקנה אחד עם המחבר, דבאופן א' שעומד במקום אחד ורוצה לסבב את עצמו שם במקומו לכל הרוחות, כמו בברכת כהנים, צריך לפנות דרך דרום, דאז גם יסיים בימינו. משום דבעומד למזרח, ימינו לדרום, ואחר שסבב עצמו, ועומד לדרום, הרי ימינו למערב, ובעומד למערב הרי ימינו לצפון, ובעומד לצפון ימינו למזרח. נמצא שמתחיל בימין ומסיים בימין, וכן באופן ג' שסובב ברגלו איזה דבר צריך לפנות - כשעומד למזרח - דרך דרום דאז יסיים בימין, וכן באופן הד' שעומד במקום אחד ופונה מצד אחד לצד השני, צריך להתחיל משמאל דאז נמצא שמסיים בימין. אבל באופן ב' שעומד במקום אחד ורוצה לסבב איזה דבר שם במקומו לכל הרוחות, ואינו סובב עצמו כלל, כמו בעת נטילת לולב כמנהג המהרי"ל, אם עומד למזרח ויתחיל בדרום שהוא ימינו, נמצא דלבסוף יסיים בשמאלו, דהרי עומד במקומו. ובמסיים בצפון הרי זה שמאלו, לכן יתחיל בשמאל ויסיים בימין. ד) שיטת הלבוש הוא להיפך, דמסבב לצד שמאל דאז הרי הופך ימינו. ועיין היטב שיטתו בסימן תרע"ו". עכ"ל.

ענין זה נוגע בכמה וכמה מנהגים כגון נשיאת כפים, הגבהת התורה, בואי בשלום, נטילת לולב, הקפות בשמחת תורה, היקף הבימה בעת הוצאת ס"ת והושענות, נר חנוכה, הסרת הפרוכת בפתיחת הארון, ועוד.

לפי הנ"ל מובנת הנהגת הרבי בפשטות לכאו', מכיון ששיטת רוב הפוסקים היא, שחייבים לסבב לצד ימין (דרום), נהג כך הרבי, עד ששמע שהנהגת הרבי נ"ע היתה להיפך דהיינו כהלבוש.

ובספר 'מנהג ישראל תורה' הנ"ל, תמה על המנח"א שנהג גם כהלבוש בבואי בשלום, שזה נגד רוב הפוסקים. וגם תמוה הנהגה זו, שהרי בנרות חנוכה המנהג הפשוט הוא כרוב הפוסקים וממ"נ. אלא שלכאו' י"ל, שבנרות חנוכה יש כמה טעמים אחרים הגורמים למנהג הפשוט, כגון הטעם שכתב המחבר בעצמו סי' תרע"ו סע' ג', שבכל יום נתוסף בהנס, ולכן מתחלים בנר החדש. ועיין בצ"צ שם ובפרט בס"ק ב' שדן בזה באריכות.