*) לע"נ אמי מורתי האשה החשובה מרת הינדא רחל בת הרב יצחק מאיר הכהן שו"ב ע"ה, ליום היא"צ, ג' טבת. תנצב"ה.

ידועה אימרת רבותינו עה"פ (וישלח לג, יז) "ויעקב נסע סוכתה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכות". (מאמרי אדה"ז הקצרים ע' טז, ואילך; וראה תורת מנחם חי"ג ע' 67 ואילך. שערי המועדים סוכות ע' קי; קטז ועוד) ש"לו" לעניני הנשמה בנה בית ענין של קבע, ואילו "למקנהו" עניני הגשמיות עשה סכות, לשון עראי.

יש לציין, שתוכן הענין מבואר בספר נחל קדומים להחיד"א עה"פ: "דידוע דכל קניני העה"ז הבל המה, וחסידים הראשונים כל עצמם ודעתם ומגמתם שבתם וקימתם לעוה"ב, ושם היו בונים בית ע"י תורתם ומצותם ודבקותם. ועניני העה"ז היו להם עראי כאהל רועים . . יעקב בחיר שבאבות כל חשקו בבית העוה"ב הקיים. וז"ש ויבן לו דייקא לעצמו כי העושר המדומה לא יתיחס לו כי לא במותו יקחנו ולכן ויבן לו בית עיקרי וקיים. ולמקנהו כלומר כל קנינו עשה סכת חסר עראי דעראי. על כן קראי שם המקום סוכות להודיע כי כל עניני העה"ז עראי".

רמב"ם הל' שבועות פי"ב הי"ב: "וטובה גדולה היא לאדם שלא ישבע כלל". [וגם לעיל ה"ח כתב: "צריך להזהר בקטנים הרבה וללמד לשונם דברי אמת בלא שבועה, כדי שלא יהיו רגילים להשבע תמיד כגוים"]. ובס' מ"מ (קה"ת תשמ"ה) ע' שמא - צויינו כמה מקורות.

ויש להוסיף עוד כמה מ"מ עפמ"ש באחרונים:

א) ויקרא רבה ו, יג: "המשביע את חבירו לשקר, סוף שיצא ריקם מכל ממונו. ר' יונה אומר אפילו על אמת".

ב) ירושלמי גיטין פ"ה ה"ד: "אדם מבריח עצמו מן השבועה, ואין מבריח עצמו מן התשלומין".

ג) מדרש עשה"ד (מובא בתורה שלימה עה"פ כ, ז): "אמרו רבותינו, חייב אדם לשמור שפתיו מן השבועה ואפילו באמת אין אדם רשאי להשבע" (עיי"ש מעשה נפלא).

ד) בשו"ת חת"ס (חו"מ סימן צדי"ק) הוכיח מפסוק מפורש בקהלת ל, ב. עיי"ש.

ויש להאריך עוד ואכ"מ.

כידוע, ברוב המקומות בתורה הפירוש "נא" הוא "עתה", ובמיעוטם ל' בקשה. ויש הרבה מחלוקות בזה בין המפרשים, ובפרט בין אונקלוס לפירש"י.

והנה בסידור זה [תח"י ההוצאה דשנת תשל"ח], יש מקומות שהרב המתרגם שי' התעלם לגמרי מתיבה זו, כמו בפ' העקידה, ב'אהבת עולם - 'רחם נא עלינו', וב'ברכה מעין שלוש' - 'רחם נא ה' אלוקינו', בברכת 'עננו' - ברוב ההושענות ובהקפות, ב"אנא ה' הושיעה נא" - שבהלל וב'והוא רחום'; ב'ידיד נפש', ועוד.

יש מקומות שתרגם לשון בקשה, כמו 'נא גבור' - ב'אנא בכח'; "יהמו נא רחמיך" - ב'על הצדיקים'; 'נא אל תשכחנו' ו'הבט נא והושיעה' - ב'והוא רחום'; 'נא אל תשיבנו' - ב'אבינו מלכנו'; 'סלח נא­ - באא"א; "רחם נא קהל עדת ישורון" בהושענות, ועוד.

ויש מקומות שחילק, כמו "רפא נא לה" שתירגם ב'ידיד נפש' וב'סליחות לתחלואי ילדים' ל' בקשה (אם כי אונקלוס, חזקוני, ספורנו וראב"ע פירשו ל' עתה!) ומה'נא' שלפניו שם ("א-ל נא", שלרוב הנ"ל הוא לשון בקשה) התעלם; "למה יאמרו הגויים איה נא אלקיהם" שב'הלל' תרגם זאת "עתה", ואילו ב'והוא רחום' התעלם מזה!

שאלתי זאת כמה מבינים, וגם מכב' הרב המתרגם בעצמו, ואין תשובה לע"ע.

עיין בסידור רבינו הזקן עם ציונים מקורות והערות לחבירי הרה"ת לו"י ראסקין במילואים סי' ט דשקו"ט בנוגע לאם מנהגינו להרחיב ולקצר העניבה בהנחת תפילין בכ"י.

ולהעיר שזקני הרה"ח הר"א סימפסאן - שכידוע הי' דייקן גדול במנהגי הרבי נ"ע ומובא ממנו בספר המנהגים כמה מהנהגת הרבי נ"ע - הורה לי בנוגע להנחת תפילין - שלפני שמניחים את התפילין בהתיק אחר התפילה מצמצמים את העניבה ובבוקר לפני הברכה פותחין את העניבה.

ומדי דברי אודות מנהגים שנהג זקני רציתי להעיר על מנהג של זקני שבכ"י הי' אומר פרק בתניא לפי מספר שנותיו (כפי שנוהגים לאמר פרק בתהילים) - מתחיל מלק"א, שער היחוד והאמונה וכו'. (ואבקש מקוראי הגליון להודיעיני אם ידוע להם מקור מנהג זה ואם כך נהגו זקני חסידים אחרים).

בגליון 'התקשרות' שי"ל לש"ק פ' ויחי שנה זו (גליון 544) במדור 'ניצוצי רבי', הובא מ"ש רבינו זי"ע, למסור למארגני ה'פגישה' עם הסטודנטים שבליל שבת-קודש, היות והוא 'ניטל' לא יהיו שיעורים בתורה, אלא רק נאומים, סיפורים, וכיוצא בזה. עוד הובא שם בשם הרה"ח ר' יוסף וויינברג שליט"א, שרבינו אמר לו בנוגע להשיעור בתניא על הרדיו בלילה זה, שיספר איזה סיפורים מרבותינו נשיאינו.

ולכאו' יש להוכיח מזה, דס"ל לרבינו, שאין סיפורי צדיקים בגדר תלמוד תורה ממש, דאלה"כ איך אפשר לעסוק בהם בליל ניטל לפי מה שנוהגים (לוח 'היום יום' י"ז טבת) "שלא ללמוד בניתל . . כדי שלא להוסיף חיות". ואף שגדול ענין סיפורי צדיקים, מ"מ הר"ז כמו שאר מצוות שעושים גם בליל ניטל, אבל אין זה בגדר ת"ת.

וכ"מ ממ"ש רבינו במכתב מיום כ"ו אדר ה'תשט"ז (אג"ק חי"ב אגרת ד'קפה): "מאשר הנני קבלת מכתבו . . בו כותב אודות חידוש השיעורים, וטוב עושה אשר מדבר ג"כ וועגען דעם ארום פון חסידות, וע"ד מרז"ל פתח במילתא דבדיחותא, ובפרט שגם סיפורי צדיקים וסיפורי החסידים - מנהג של ישראל סבא תורה היא". ומהדמיון בין ה'סיפורים' ל'מילתא דבדיחותא' (אף שחילק ביניהם), משמע שסיפורי צדיקים אינם תורה ממש. וביותר משמע כן ממ"ש דהם בכלל "מנהג של ישראל סבא תורה היא", והרי קיום מנהגי ישראל אינו בגדר תלמוד תורה, (ומ"ש "תורה היא" ר"ל שיש בקיומם קיום רצון התורה), וא"כ ה"ה לסיפורי צדיקים שיש בהם משום הנהגה טובה או מצוה כשאר מנהגי ישראל, אבל לכלל תלמוד תורה ממש לא הגיעו1.

אמנם יש להעיר מלשון רבינו (לקו"ש ח"ח ע' 298), "און די שיעורים זיינען אויך ניט אין די טיפע ענינים פון תורה, נאר, מער ניט ווי לימוד דינים פון קיצור שולחן ערוך, אגדות חז"ל אדער ספורי צדיקים", וכיון דכולהו בחדא מחתא מחתינהו, משמע קצת, דגם ספורי צדיקים הם בגדר תורה ממש, וכמו הלכות ואגדות2.

וכ"מ קצת, מהא דאיתא בכ"מ במעלת ה"זכרונות מחיי צדיקים קדושים וטהורים" ע"פ ה"ידוע במעלת ספר בראשית הקודם לספר שמות וכו' כי הוא מלא סיפורי צדיקים3, ועל שמו נקרא ספר הישר"4.

ולכאורה, ע"פ הנ"ל, אין צורך לברך ברכת התורה לפני העסק בסיפורי צדיקים. ועצ"ע. ואבקש מקוראי הקובץ לחוות דעתם בכל הנ"ל.

1) ועד"ז צ"ל בפירוש דברי רבינו במכתב ט"ז כסלו ה'תשי"ג (אג"ק ח"ז אגרת א'תתקמ) ש"סיפורי צדיקים נשיאי החסידות . . מעלת הסיפורים מצדיקים, איך שנמצא בהם (הדגשת המעתיק) נשמתא ונשמתא דנשמתא דאורייתא" דהיינו שנמצא בהם בהעלם, וכדמשמע גם מהמשך לשון המכתב שם "שסיפוריהם, אף שלכאורה הם לבושא לגופא, יכולים להאיר [בהם] הנשמתא דנשמתא".

2) ולהעיר ממ"ש רבינו זי"ע בשיחת כ"ד טבת ה'תשי"ב: "לא מכבר קבלתי מכתב מאחד ובו כותב לי, שאיתא בספרים, שסיפורי צדיקים הם בבחינת 'מעשה מרכבה' . . לא מצאתי בספרים פתגם זה, ולכן משאיר הנני זאת על אחריותו של הנ"ל".

3) להעיר ממ"ש בשו"ת 'אפרקסתא דעניא' ח"א סל"ד שהביא מ"ש בשו"ת 'נהרי אפרסמון' (חיו"ד סי' נ"ד), דרב העיר שהוא אבל תוך יב"ח מותר לילך לבית המשתה (עכ"פ אחר שלשים יום), ד"כיון שנהוג שהרב אומר דברי תורה על חתונה, הוי כרבים צריך לו, שבסימן שפ"ד דמותר". והוסיף ה'אפרקסתא דעניא' "דאפילו שאינו נוהג לומר ד"ת ממש, מ"מ הו"ל בכלל רבים צריכים לו, דודאי אינו דומה סעודה שהרב אב"ד מיסב בה, דמורא רבם עליהם . . לסעודה דכל אפין שוין בה ואיש כל הישר בעיניו יעשה . . ועוד, דאפילו אינו אומר ד"ת בדרך דרוש הנהוג, מ"מ ודאי אי אפשר בלא מילי דאורייתא או עובדא דצדיקיא, וכבר פירשו הספרים הקדושים [מ"ש בבראשית רבה פ"ס, ח הובא בפירוש רש"י עה"ת פ' חיי שרה כד, מב] יפה שיחתן של עבדי אבות כו', עובדין דאבות אלו הצדיקים, וגם החוש מעיד דספורי צדיקים עושים יותר רושם מדרושי מוסר. וראיתי בשם הרה"ק מהר"י מרוזין זצ"ל, שאמר [ע"פ לשון הכתוב פ' תרומה כו, ה; ויקהל לו, יב] 'מקבילות הלולאו"ת', דכתיב (קיג, א) 'הללו עבדי ה' הללו את שם ה', דהנך ב' 'הללו' מקבילות ושוות זל"ז. ופי' 'הללו עבדי ה' את עבדי ה',' ודפח"ח ושפ"י".

4) לשון רבינו במכתב מיום כ"ד אלול, השי"ת (אג"ק חכ"א ז'תתסג).

א) בסימן שז ס"כ, נדפס: "השואל מחבירו בשבת ואין הלוה מאמינו" - וכן הוא במהדורות הקודמות. והוא טעות הדפוס דמוכח (שהרי: א. מדובר פה על שאילה ולא על הלוואה, ב. מי שצריך להאמין הוא המלוה ולא הלוה!) - ופשוט שצריך להיות "ואין הלה מאמינו", וכמו בסיום הסעיף: "כשאין הלה מאמינו".

ב) בסימן תעה סעיף ג: "אעפ"י שבכל יו"ט חייב האדם לבצוע על לחם משנה כמו שיתבאר בסימן תקכ"ט". ובהערות ציינו, שבשוע"ר שם לא נזכר. - ולפלא שלא ציינו לשיחת כ"ק אדמו"ר (התוועדויות תשמ"ז ח"ב ע' 594 ואילך), שביאר באריכות השמטה זו, עיי"ש.

ג) בסימן תרכה: "מצוה לתקן הסוכה ולבנותה כולה מיד למחרת יוה"כ אחר יציאה מבית הכנסת, מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה". - יש לציין (לכאו') להתוועדויות תשמ"ה ח"א ע' 183 שמבאר הדיוק בזה.