מגיד שיעור במתיבתא
*פעם בליל שמחת תורה (למעלה מארבעים וחמש שנה), כשהי' חסיד א' חולה, בחולי כבד, הנה אאמו"ר הרופא ע"ה, לאחרי ביקורו את החולה, הגיע להתוועדות הרבי, שהתקיימה אז לפני הקפות. בעת ההתוועדות, בין השיחות, כשהרבי ראה את אבי, עמד מכסאו ונטל יין ומזונות והושיט זה לאבי ואמר לו "כהנים אוכלים ובעלים מתרפאים, כן תאכלו אתם [המזונות] והחולה יתרפא".
והנה מלשון קדשו של הרבי, נמצינו למדים שיש לדייק בזה הדמיון של רופא וכהן.
ויש להעיר בזה באיזה פרטים.
גדר ענין השליחות
מבואר בש"ס [נדרים לה, ב] האיבעי' אם כהני שלוחי רחמנא נינהו או שלוחי דידן הן. והיינו שיש חקירה בגמ' מהו פעולת הכהנים ? אם זה בתור שליחות של האדם, שעומדים על הקרבן של היהודי שהביא הקרבן, עי"ז שהכהנים מקריבים הקרבנות על ידם, או שהם שלוחים של הקב"ה שציוה אותם להקריב קרבנות.
והנה כמו"כ מוצאים אנו בענין הרפואה, שמצד א' פונה אליו האיש, שהוא יתן לו איזה עצה או יותר מזה תרופה, להתרפאות. ומצד הב' הרי הרופא הוא שליח מלמעלה לפעול הרפואה.
וכמ"ש הרבי בא' ממכתבי קדש שלו:
לבטוח1 בהשי"ת שישלח דברו - ע"י איש פלוני וסם פלוני- וירפאם.
וכמו בעניני הרפואה עצמם שהם ממוצע עבור רפואת הקב"ה:
"בודאי2 קיבלה איזה הוראות מהרופא וממלאה אחריהם . . כי אף שהוי' רופא כל בשר ומפליא לעשות, אבל בכ"ז מהנהוג שיהי' קצת אחיזה ג"כ בטבע, אף אם דקה מן הדקה, שלאדמו"ר הזקן בא אליו חולה גדול ל"ע, פ"א ריפא אותו בחתיכת מצה און האלב גלאז וואסער, הרי שעכ"פ איזה אחיזה בטבע צריך להיות".
דמיון הפעולות ברפואה ובאכילת הקרבן
ידוע במאמרי חסידות מ"ש "רפאני ה' וארפא" שישנה בפעולת הרופא ב' רפואות: רפואה בידי אדם (מלמטלמ"ע), וידי שמים (מלמעלמ"ט) [ראה אג"ק חכ"ה ע' קכ], הנה כמו כן הוא בענין הקרבן מצינו "בשתי אכילות הכתוב מדבר", אכילת מזבח ואכילת אדם.
וכמו שהרבי מהר"ש מבאר זה [תורת שמואל תרכ"ז ע' שלז]:
"הנה כתיב ואם האכל יאכל, וארז"ל בשתי אכילות הכתוב מדבר אכילת מזבח ואכילת כהנים, וארז"ל כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, וצ"ל איך ע"י אכילת כהנים מתכפרים הבעלים, אך הענין הוא דהנה אכילת מזבח הוא מה שנכלל במלאכים וכמ"ש בזהר ארי דאכיל קרבנין, אבל יש בחי' אכילה היותר גבוה והיינו דכתי' ועל הכסא דמות כמראה אדם ואוא"ס ב"ה הוא כי לא אדם, וענין האכילה הוא מה שנמשך מבחי' כי לא אדם בבחי' אדם . . והנה ע"י אכילת כהנים מתעורר בחי' אכילה זו, שע"י אכילת הכהן מתעורר למעלה אכילת אדם העליון לכן כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים...".
ע"פ הנ"ל שבשתי ענינים הנ"ל נדרשים ב' עבודות מלמטה למעלה ומלמעלמ"ט, עפ"ז מובן שהאדם הוא כאמצעי של ההשפעה. ועפ"ז מובן ההכרח של התנאי הבא לקמן, כיון שהוא צריך להיות צנור להעביר ההשפעה.
תנאי בעבודתם: חסד, רעותא דליבא, וביטול.
כשם שבכהן הרי ענינו בחשאי (ביטול), רעותא דליבא, ואז גם פועלים כל ההמשכות מלמעלה, ועד שגם ע"י אכילתם, בעלים מתכפרים, והיינו שפעולת אכילה עצמה היא מצוה.
"כמו"כ זה תנאי מיוחד איש המחזיק א"ע לחכם גדול בחכמת הרפואה ובפרט אם מחזיק עצמו להחכם גדול כבר יותר מג' שני חזקה . . כמה קשה לו להודות בטעותו! ובפרט אם טעותו הוכחה לו ע"י חכם שני, שאז בודאי לא יתאים לו להודות בשום אופן, אלא יחפש כל מיני סברות וכו', לתרץ חידושו, כי מצד השוחד דישות עצמו אין הוא מעוניין בחיפוש האמת, כ"א רק להגן על ישותו . .
וגם כאשר טוענים אליו שזה נוגע לרפואת חולה פלוני בפועל- אי"ז נוגע לו כלל, שכן, הוא מעוניין רק בשלימות מציאותו ומה נוגע לו הנעשה אצל השני, ובפרט שהלה (לדעתו) "כבהמות נדמה". .
דוקא עי"ז שהחכם אינו חושב אודות מציאות וישות שלו, וכל התעסקותו בחכמה היא כדי למלאות שליחותו של הקב"ה ללא פניות כלל וכלל בטוחים שגם השגת החכמה תהי' לאמיתתה . ." (משיחת ש"פ שלח תשמ"ו).
וכמו כן הוא בנוגע לציות הרופא וכן קבלת ברכת כהנים:
"כשהתורה3 אומרת שבדבר מסויים צריכים לשאול את הרופא והוא צריך לעשות כפי שהורהו הנה . . זה מפני . . שתורה ציותה עליו שיציית לדברי הרופא. כיון שאין עוד מלבדו ולכן אין ענין בעולם שיכול להיות בלי תורה".
וכן הוא בברכת כהנים, שמה שהם מברכים את ישראל, הרי זה מברכותיו של הקב"ה, שעובר על ידם כמבואר בחז"ל.
אמנם עדיין צ"ל היאך יתאים כאן הביטוי "מתכפרים"? במילא אצל כהן מובן ביטוי "כפרה", שהרי הקרבן הוא בא לכפר על האדם אבל בענין החולה, הרי נצרך לרפואה גשמית (ולא לכפרה, לכאורה)?
ויומתק זה בהקדם שמצינו [ראה אג"ק ח"ד ע' תמד] בפי' הרמב"ן (בחוקתי) וכן באבן עזרא (שמות כא, יט) שמ"ש "ורפא ירפא" בידי אדם הוא, שזהו רק בחולי שבחוץ ולא שבפנים (ראה ג"כ רמב"ן לפי' עה"ת ור"פ בחקותי הובא בט"ז ליו"ד ר"ס שלו) - משא"כ איברים הפנימיים צריכים לפנות לנביא או ענין התשובה.
והביאור בזה שקבוצה של גדולי ישראל אחזו בשיטה מכיון שמדובר בחולי שבאיברים הפנימיים, ובזה הרי נצרכים לענין נעלה יותר (הליכה לנביא, תשובה וכיו"ב - ראה פי' רמב"ן ראב"ע כנ"ל).
ועפ"ז יומתק דיוק לשון קדשו "כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים". והיינו שאף ענין זה, הבהיר הרבי באמרו "מתכפרים", והיינו שגם ענין זה [באם נצרך לכפרה כנ"ל] מתבטל ובמילא לא נשאר רושם כלל וכלל, רפואה בתכלית.
ויש להביא ראי' לזה [הדמיון שבין רפואה וכהן] ממ"ש [באוה"ת דברים ח"ג ע' א'תתקנז] "רפואה הוא בשמיני היינו בחי' בינה שבה התגלות ע"ק [=עתיקא קדישא] מבחי' קה"ק [=קדש הקדשים] שמשם הרפואה לכל הפגמים שנעשו בבחי' קדש". והיינו שענין הרפואה הוא ענין של תיקון ל'פגמים' שבקדש, והרי זהו גם מתפקידו של הכהן בעבודת במקדש.
ויש לסכם עוד בזה:
שבאימרת קדש זו של הרבי, ישנם ב' דרגות: כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים - והיינו אכילת כהנים [כמבואר לעיל מתורת שמואל], המשכה מלמעלה למטה, כולל גם ברכת הרבי;
"כן תאכלו אתם [המזונות] והחולה יתרפא" - פעולת הרופא מלמטה למעלה, והיינו שיהי' גם מצד העבודה מלמטה למעלה, דרך וצנור הטבע דוקא.
ובעומק יותר:
שבאכילה שע"י הרופא המשיך הרבי ההמשכה של אכילת כהנים בזה, וע"ד המבואר בחסידות (ד"ה והוא עומד עליהם תרס"ג [סה"מ תרס"ג ע' סד], ד"ה זה תשי"ג) בענין כי הוא יברך את הזבח ואח"כ יאכלו הקרואים, שע"י המשכה נעלית משמואל דוקא, קיבלו המשכה נעלית ביותר, ועי"ז פעלו הבירור בתכלית.
*) מוקדש לזכות אאמו"ר הרופא, הרה"ח ר' אברהם אבא ע"ה, רופא בית הרב, במשך ארבעים שנה, ליום היארצייט שלו כה שבט.
1) אג"ק רבינו ח"ד ע' תמד. בצירוף ענין התשובה - ראה שיחת שמח"ת תשל"ז ס"ח.
2) אג"ק שם, ע' שנב.
3) משיחת ב' דחה"ש תש"ל ס"ז.
רב אזורי - עומר, אה"ק
בס' שנות חיים להגרא"ח נאה ז"ל (מקו"ח סי' לא אות א) כתב, שהמוני העם טועים לחשוב שיום טו בשבט הוא יום הדין לאילנות, אך זה אינו, שהרי יום הדין לפירות האילן הוא בחג השבועות כמובא בר"ה (טז, א): "ובעצרת - על פירות האילן", עכ"ד.
אמנם בס' אדני פז [לרבי אפרים מאלטונא, שנת תק"ג] בסי' קלא כתב, שט"ו בשבט ראש השנה לאילן הוא, ואף יום הדין לפירות הוא.
ובתורת רבינו - הנה בלקוטי שיחות ח"ב עמ' 518 איתא (בתרגום מאידיש): "שבת זו היא ט"ו בשבט, שיום זה נקרא, כלשון המשנה, ראש השנה לאילנות, כמו שאחד בתשרי הוא ראש-השנה לבני-אדם, שביום זה נפסק בדבר כל הפרטים של כל השנה, מה יהיה עם האדם, על-דרך-זה חמשה עשר בשבט הוא ראש השנה לאילנות".
בכמה מקומות (לקוטי שיחות ח"א עמ' 146, ועוד) מבאר הרבי את דברי הירושלמי (ר"ה פ"א ה"ב) שביום זה מתחילין האילנות לינוק ממי השנה החדשה, שזה נעשה ארבעה חודשים לאחר הדין, הנה לפי בית שמאי זה נעשה בא' שבט שהוא ד' חודשים לאחר הדין בכח ובהעלם בא' דר"ה, ואילו לפי בית הלל מחשבים מן הדין בפועל ובגלוי בחג הסוכות שבו "נידונין על המים", ע"כ. אבל אין זה מסביר את עניין הדין ביום זה. ואולי הוא כמו הפתקין דשמיני עצרת (ראה כף החיים סי' תרס"ד ס"ק חי מפע"ח שער כט פ"ד), שניתן אז כח הביצוע בפועל. אלא שבאילנות הוא רק בט"ו בשבט.
שליח כ"ק אדמו"ר - אשדוד, אה"ק
כ"ק אדמו"ר סיפר (נעלם ממני עתה היכן נדפס?) על נסיעותיהם של כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע ובנו יחידו כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, כאשר אדנ"ע ראה בנסיעות מעין "גלות". אדנ"ע היה לבוש כמו "סוחר" והזהיר את בנו לא לגלות מיהו. את אדמו"ר מוהריי"צ כיבדו בעליה מכובדת ("מפטיר") הושיבוהו במזרח, ואילו את אדנ"ע הושיבו מאחור ונתנו לו עליה פשוטה. והוסיף כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו שאדנ"ע נהנה איך נוהגים כבוד במוהריי"צ.
והנה תוספת זו מבהירה פרט הלכתי חשוב. שהרי מצינו ברידב"ז (ח"א סי' דש) שאם קראו לתלמיד לעליה יותר חשובה ממה שקראו מקודם לרבו לא יעלה כיון דאיכא זילותא לרבו וחלשה דעתו. מוטב שיבוא עשה דכבוד רבו וידחה מה שאמרו מי שקורין אותו וכו' דמשום כבוד רבו עושהו, ליכא בזיון לתורה. ומ"מ אם נתן לו רבו רשות - חייב לעלות.
א"כ, התוספת שאדנ"ע נהנה ממה שכיבדו את בנו (נוסף על שבכלל כל הענין היה מיוזמתו) מבהירה שהכל הוא כדת וכדין לכתחילה עפ"י הלכה כו'. וק"ל.
ר"מ בישיבת תות"ל - מונטרעאל, קנדה
ספר דרישה ופרישה חלק אורח חיים נדפס לראשונה בברלין שנת תקכז (בית עקד ספרים. וטור השלם כרך ראשון מבוא עמ' יג).
אולם בספר אליה רבה, שנדפס כבר בשנת תקיז (בית עקד ספרים. מבוא ללבוש מהדורת זכר אהרן עמ' 15) ואז גם היה זה כבר לאחר פטירת המחבר (מבוא שם) מביא כסדר את הדו"פ.
ואף בהקדמה לספרו אליה זוטא, שנדפס בשנת תסא (לפי מבוא שם. אבל בבית עקד ספרים ערך לבוש התכלת כתב שנדפס כבר בשנת תמט) מזכיר את "הספרים שנדפסו אחר הלבוש כמו של"ה . . ודרישה ופרישה" (הובאה ההקדמה במבוא שם עמ' 38). אולם בעיון שטחי נראה שבאליה זוטא אינו מביא מדברי הדו"פ.
ואודה למי שיש בידו ידיעה בנושא שיודיעני, בנוסף על ההשערה שהיה לאליה זוטא ורבה את הדו"פ לאורח חיים בכת"י, אף שלא רמז ע"ז בהקדמתו הנ"ל.
והדברים נוגעים לנו, שכן לענ"ד, רבינו הזקן לא ראה את הדו"פ לאורח חיים. וכו"כ ראיות בדבר, בנוסף על הראי' הפשוטה מכך שלא מזכירו בשו"ע שלו (בקו"א ובשוה"ג), כפי שראוי היה לגודל חשיבות ספר דו"פ לשאר חלקי השו"ע, שהובא כסדר בנ"כ השו"ע. ולהבנת הדברים חשוב לדעת אימתי נדפס ספר זה לראשונה, אם כמה שנים קודם כתיבת עיקרו של שוע"ר בשנים תקלא-תקלב.
תושב השכונה
בגליון העבר (ע' 174) כותב הרב מ.מ. שי' בנוגע לענין סיפורי צדיקים בניטל, דיש אפשרות להסביר שמצד זה שהשומע כונתו ללמוד ההוראה מהספור, שלכן אין זה בגדר תורה לשמה מכיון שכונתו להוראה מזה כו'.
אמנם יש להעיר על זה ממ"ש בתניא פ"ה וזלה"ק: "וכמ"ש בזהר ויקהל דר"י, ולשמה היינו כדי לקשר נפשו לד' ע"י השגת התורה איש כפי שכלו כמ"ש בפרע"ח", עכלה"ק.
וא"כ לכאורה רואים מכאן שכשכונתו של האדם לקשר נפשו בד' הרי זה ענין של לשמה, וא"כ עד"ז בסיפורי צדיקים שכשכונתו של השומע ללמוד ההוראה ולהתחזק בעבודת ד' הרי זה ענין של לשמה כו'. אמנם מצד שני יש בפשטות כמה דרגות בענין של לשמה, וע"ד המובא בשיחת ש"פ תשא תשמ"ט (ספה"ש תשמ"ט ע' 285-286) בענין צדקה בטהרתה וכו', עיי"ש.