דברים יג, ו. "והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת...", הנה לאחרי הרעש הגדול של ענין נביא שקר יש על תיבת 'יומת' טעם רביעי, שאינו מן הטעמים המרעישים.

דברים יג,י. "כי הרג תהרגנו ידך תהי' בו . .", הנה על תיבת 'הרג' יש פשיטא, שזה מהטעמים היותר מודגשים, אבל בתיבות 'ידך תהי' בו בראשונה' הנה בתיבת 'ידך' יש תביר שפירושו כשמו שבור, וזה מרמז על המכה שתהי' שבורה, היינו לא עם כל הכח, וזה ע"ד שנאמר גבי שליח ב"ד להלקות שצריך להיות יתר בשכל וחסר בכח, ועל תיבות 'תהי' בו בראשונה' יש מרכא וטפחא, ועד"ז בתיבות 'ויד כל העם' (באחרונה) יש מרכא טפחא, שהם מהטעמים הכי נוחים.

ועד"ז בפסוק שלאחריו יא, "וסקלתו באבנים ומת", יש מרכא טפחא אתנחתא, ואילו בתיבות "(כי בקש) להדיחך מעל ה' אלוקיך" יש פעמיים פשטא ואח"כ זקף קטן, שטעמים אלה מרעישים (ביחס למרכא טפחא).

ובפסוק טז (גבי עיר הנדחת) "הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב...", הנה הטעמים על 'הכה תכה' מונח רביעי, ועל 'יושבי העם ההיא' – תביר, מרכא וטפחא, שכנ"ל הם טעמים נוחים.

ויש לצרף את פ' שופטים כשמדבר על מי שעבד עבודה זרה (בפי"ז, ה) "והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא . . עשו את הדבר הרע הזה . . וסלקתם באבנים ומתו", הנה בתיבות 'האיש ההוא' ו'האשה ההיא' יש פזר וקדמא ואזלא וכן בתיבות '(עשו את) הדבר (הרע) הזה' קדמא ופשטא שהם טעמים מרעישים, ואילו בתיבות 'וסקלתם באבנים (ומתו)' הטעמים – מרכא וטפחא (סוף פסוק), - טעמים נוחים.

ויש להוסיף עליהם כהנה וכהנה.

ואף שבפשטות נראה שזה מצד סדר התיבות שבפסוק, ויש בזה אולי כללים, אבל הרי זה נמסר למשה מסיני, ובוודאי יש ללמוד מזה, שדוקא בעונשים קשים, וכיו"ב, יש שם טעמים נוחים.

שלכאורה המובן מזה שכללות ענין התורה היא תורת חיים ודרכי' דרכי נועם וכל נתיבותי' שלום, שלכן (גם) העונשים שבה, הם חיים וחסד ורחמים, ואינם ענין של נקמה ח"ו, שלכן י"ל בדא"פ, הנה הדברים האינם טובים שעושים מודגשים בתורה בטעמים דגושים (יותר), ואילו העונש בטעמים רפויים.

שמזה יש ללמוד שהגרוע הוא העבירה עצמה, ואילו העונש הוא כפרה ובא בחסד וברחמים, כי א-ל טוב וסלח הוא. והאם י"ל שזה בא גם ללמדנו שגם כשיש צורך לכעוס או לענוש, שיעשו את זה בחסד וברחמים, ולרצות רק את התועלת שבזה.

בספר יערות דבש דרוש ז (דרוש התעוררות לגירוש פראג): "והנה במדבר לא היה אפשר לישראל לעשות צדקה, כי אין לך עני מישראל שלא היה לו תשעים חמורים טעונים ביזה מביזת הים ומצרים, ואם-כן לא היה להם חס ושלום מצד הדין תקומה. אמנם קוב"ה כביכול קיימם בתורת הלואה כשיגיעו לכלל מצות צדקה שיקיימו אותה . . תמורת שמוטל עליהם ליתן צדקה יתנוהו למשכן והקרבנות, כי לא היה אז להטיב לעניים כלל".

בדברי היערות דבש יש מקום להעיר ולהאיר:

א) מ"ש "והנה במדבר לא היה אפשר לישראל לעשות צדקה" בשיחת כ"ק אדמו"ר משנת תשמ"ו (נעתקה בספר מצות הצדקה עמ' מז) "...ודאי בהכרח לומר שקיימו את מצות הצדקה (לא על-ידי נתינת ממון, כי-אם) ע"י היחס לכל-אחד-ואחד בסבר פנים יפות, ובפרט כפי שהדבר בא לידי פועל ע"י הכנסת אורחים...".

ב)"קיימם בתורת הלואה כשיגיעו לכלל מצות צדקה" – הוא ע"ד משנ"ת בשיחות קיץ תשכ"ז שיש ענינים שהקב"ה משלם עליהם גם על-סמך המעשים של ישראל שבעתיד כו'.

ג) "תמורת שמוטל עליהם ליתן צדקה – יתנוהו למשכן והקרבנות"; לכאורה למה הוצרכו לזה אם הקב"ה כבר קיימם בתורת הלואה על-סמך כשיגיעו (בעתיד) לכלל מצות צדקה, למה הוצרכו לתת צדקה בפועל לקרבנות, ומשמע שנתינת צדקה לביהמ"ק אינה נחשבת לצדקה הרצוי' ביחס לנתינה לנצרך בפועל כו'1.

ואולי י"ל שזה תלוי בחקירה הידועה [של הראגוצ'ובי (הל' מתנות עניים פ"י), ועד"ז בלקו"ש חי"ז עמ' 26] האם במצות צדקה העיקר היא הנתינה של האדם (ההוצאה מרשותו, חינוך עצמו לנדיבות לב), או העיקר היא הנתינה להעני2. והיינו: אם העיקר היא ההוצאה שלו מרשותו, הרי גם כשהנתינה היא לביהמ"ק – שפיר נחשבת; אך אם העיקר היא ההגעה לרשות העני3.