במכתבו מיום ג' ניסן תשי"ג כתב הרבי (אג"ק ח"ז עמ' רד): "ידוע הנמצא בשיחות כ"ק מו"ח אדמו"ר, אשר מהנכון לקבל איזה זהירות נוספת בראש השנה, ויש ללמוד מזה גם - כן על ראש השנה הפרטי בזמן הפרטי דכל אחד, היינו יום הולדת, שאז מתחלת שנה חדשה הפרטית, לקבל על עצמו איזה זהירות נוספת, ויש להתחיל בזה בהוספת שיעור בדא"ח". המנהג הובא (וצויין) בליקוט 'מנהגי יום הולדת' בסה"ש תשמ"ח ח"ב עמ' 407, והלשון שם "זהירות נוספת או הידור נוסף" (ראה להלן).

המו"ל לא טרח לציין את השיחות הללו, אבל במנהגי ראש השנה (ס' המנהגים עמ' 56) נזכרה הנהגה זו בשם כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע, וצויין ללקוטי שיחות ח"ג עמ' 386 (הלשון נעתק להלן). בסוף השיחה כתוב שמקורה משיחת י"ג תמוז תשט"ז, אבל ב'תורת מנחם - התוועדויות' (חי"ז, תשט"ז ח"ג) המקור הוא בשיחת י"ב תמוז סי"ג עמ' 57, ושם נסמן לספר המאמרים תרח"ץ עמ' כד ול'תורת מנחם - התוועדויות' ח"ד (תשי"ב ח"א) ריש עמ' 32, וש"נ. שם נסמן בנוסף להנ"ל גם לסה"מ תרח"ץ עמ' ל, סה"מ עזר"ת עמ' עז [ע"כ]. כן מוזכר הדבר גם (במאמר משנת תרצ"א) בס' המאמרים קונטרסים ח"א (קלב, א).

כל הציונים הללו אינם כוללים שום שיחה! אשמח לדעת אם הצליחו למצוא זאת גם, כפי שציין הרבי, בשיחות כ"ק אדמור מהוריי"צ (שרובן ככולן אינן ממופתחות עדיין).

כן מעניין להשוות בין המקורות מבחינת הפירוט ושימושי-הלשון שבהם (ואולי יימצא הסבר לזה):

בסה"מ עזר"ת נאמר: "...שאחר היום טוב, ובפרט לאחר ר"ה ויה"כ, יהיה איזה הידור ואיזה זהירות יתירה באיזה מצוה כו', וי"ל שזה שכל אחד ואחד מישראל מהדרין בד' מינים שבלולב". את שני הביטויים, זהירות והידור, שכנראה משמעותם חיוב ושלילה, מזכיר שם רק לגבי מצוות עשה, ואינו מזכיר במפורש מצוות לא תעשה, מידות או הנהגות טובות. מאידך בסה"מ תרח"ץ (עמ' כד, ועד"ז שם בעמ' ל) לא פורטו מצוות עשה ולא תעשה: "שבכל ר"ה ור"ה צריכים לקבל תוספת הנהגה ביראת שמים וברגילות במידה טובה".

והנה בסה"מ קונטרסים מוזכר הביטוי זהירות בכל הנושאים, ודווקא במצוה ובהנהגה מוזכרת "זהירות יתירה" (ואולי הסייג ב'לא תעשה' מחליף את היתירה): "זהירות יתירה במצוות עשה, וזהירות בסייג של לא-תעשה, וזהירות יתירה בהנהגה טובה". עד"ז בס' המנהגים מדובר רק על זהירות, כביטוי הכולל הכל. וכן במכתב הנ"ל, משתמש בזהירות להוספת שיעורי דא"ח, שהוא עניין של עשה. משא"כ בלקוטי שיחות דלהלן, וכן בגוף המנהג בלקט דשנת תשמ"ח, משתמשים לעשה בביטוי הידור, וזהירות מיוחדת ללא תעשה, כמפורט בלקוטי שיחות: "בהידור במצוות עשה, בזהירות (בתשי"ב (בלתי מוגה): יתירה] מלא תעשה, וב[תשי"ב: הוספה ב]הנהגה טובה".

בגליונות קודמים דנו בהרחבה אודות תפלה על קברי צדיקים בשבת ויו"ט ור"ח וכו', והנה מצאתי עד"ז בכתבי האריז"ל בשער הגלגולים - הקדמה לח (מט ב) שכתב רבי חיים ויטאל נ"ע: "ביום ראשון דחול המועד של פסח הלכתי עמו [עם האריז"ל נ"ע] לכפר אחד הנקרא עכברא, ושם נכנסנו במערת רבי ינאי בתוך הפרדס, שיוצא מעין אחד מפתח המערה עצמה ופתחה צר עד מאוד.

ואמר לי כי אין קבור שם רק רבי ינאי לבדו, אך רבי דוסתאי ורבי נהוראי ככתוב בספר יחוס של הצדיקים [חברו הר' גרשם בן ה"ר אשר ז"ל - נדפס בחיי האריז"ל במנטובא שנת שכ"א] אינם קבורים שם. ושם הדביק [האריז"ל] נפשו בנפש רבי ינאי. ובכלל דבריו אמר לו רבי ינאי אני הוא רבי ינאי בעל הציון הלזה, ודע כי כה אמר לך השי"ת לך ואמרת אל האיש הזה חיים ויטאל הבא עמך שישמור עצמו מן הרכילות ומן לשון הרע ומן השיחה בטילה, ויהיה שפל רוח מאד, ואני אהיה עמו בכל מקום", עכ"ל.

הרי בהדיא דגם השתטחות שייך בחול המועד, וא"כ לכאורה קשה איך זה מתאים עם מה שהביא כ"ק אדמו"ר זי"ע בהגהתו על לוח כולל חב"ד דשנת תשט"ז מס' משנת חסידים (מספר היחודים רפ"א) שכתב: "האדם היודע והרגיל להשיג השגה על ידי השתטחות על קברות הצדיקים . . לא יעשה כן אפילו שיהיה הצדיק קבור בין קברות יהודים או לבדו אם הוא שבת או י"ט או ר"ח, שאז נשמותיהם עולים בגן עדן הארץ ואין כח בידו להורידם בגופיהם ולדבר עמהם ולא ישיגם, אלא עיקר הזמן הוא בער"ח או בט"ו לחודש", עכ"ל - ולפ"ז לכאורה צ"ע איך האריז"ל, הדביק בחול המועד נפשו בנפש רבי ינאי, וע"כ משמע שגם אז שייך ענין ההשתטחות, וא"כ לכאו' צ"ע מ"ש במשנת חסידים ש"לא ישיגם".

ולפי"ז הנ"ל גם צ"ע מה שמציין שם כ"ק אדמו"ר זי"ע לס' 'ארחות חיים החדש' שכתב: "ועיין בשבחי רח"ו שהאריז"ל שלחו פעם אחת בחול המועד להתפלל על קבר צדיק ולא להשתטח באיזה יחוד, ועיקר זמן השתטחות על קברי צדיקים בער"ח או ט"ו לחודש, ולא ילך בשבת ויו"ט ור"ח", עכ"ל. דלפי הנ"ל הרי האריז"ל שפיר השתטח בהדיא אפילו בחול המועד ש"הדביק נפשו בנפש רבי ינאי"?

ואולי יש לבאר דמ"ש במשנת חסידים "שאז נשמותיהם עולים בגן עדן הארץ ואין כוח בידו להורידם בגופיהם וכו'" אין הכוונה שהכל עולה למעלה ולא נשאר מאומה למטה, אלא י"ל ע"ד מה שנאמר בלקו"ת ראש השנה (נח, ב-ג) שבער"ה עם חשיכה עולה ספירת המלכות ומסתלקת למעלה, ואח"כ ע"י תקיעת שופר גורמים שהקב"ה ימלוך מחדש. ושואלים (ד"ה שה"מ ממעמקים תש"ג בתחלתו), דלפי"ז כיצד מתקיים העולם בר"ה לפני תקיעת שופר, והרי חיות וקיום העולם היא מספירת המלכות? ומתרצים (ד"ה טוב טעם תש"ג פט"ו) שבר"ה עולה ומסתלקת רק פנימיות המלכות (התענוג והרצון) וחיות העולמות אז היא מחיצוניות המלכות.

ועד"ז שואלים נמי בנוגע לשבת, כיון שהקב"ה שובת ממלאכת שמים וארץ כיצד קיים העולם בשבת? והתירוץ ע"ז (לקו"ת שה"ש סו, ג) שהקב"ה שובת רק מעשרה מאמרות, מהדיבור, חיצוניות המלכות, וחיות העולמות בשבת הוא ע"י המחשבה, פנימיות המלכות.

ובלקוטי שיחות ח"ט (עמ' 228) שואל כ"ק אדמו"ר זי"ע א"כ בר"ה שחל בשבת שעולה הן חיצוניות המלכות (מצד השבת) והן פנימיות המלכות (מצד ר"ה), א"כ כיצד מתקיימים אז העולמות? ומבאר שם שהחיצוניות שעולה בשבת אינה החיצוניות של פנימיות זו שעולה בר"ה, אלא החיצוניות של דרגה נעלית יותר, ולכן מתקיימים אז העולמות, כי החיצוניות של הדרגה הנמוכה יותר שממנה מתהווה מציאות העולמות אינה מסתלקת גם אז, עיי"ש באורך.

ועד"ז י"ל גם בנדו"ד, דמ"ש במשנת חסידים "שאז נשמותיהם עולים בגן עדן הארץ ואין בכוח בידו להורידם בגופיהם", אין הכוונה שלא נשאר מאומה למטה, אלא שלגבי זה החלק שנשאר למטה אלו "שיודעים ורגילים להשיג השגה ע"י ההשתטחות על קברות הצדיקים" אינו מספיק שיכולים "לדבר עמהם ולא ישיגם" וגם "אין כח בידם להוריד שאר החלקים בגופיהם", אבל בנוגע להאריז"ל אולי י"ל דלגביו מספיק גם החלק שנשאר למטה כדי להדביק נפשו בנפש רבי ינאי.

והעירני חתני הרה"ת ר' חיים דרוק שי' ממ"ש בספר המאמרים תרנ"ט ד"ה שובה ישראל (כ- כא) "בהסתלק הנפש מן הגוף יצא הגוף מגדר חי ונתבטל חיותו וגם גופו נרקב ונעשה לעפר . . ולכן אינו נפסד הגוף מיד בהסתלק הנפש ממנו שקיומו אינו מהנפש המתלבש בתוכו כ"א מחיות הבא משרשו ומקורו שהוא מיוחד בשרש ומקור הנפש" וכו' ע"ש באורך, ועד"ז י"ל בנדו"ד.