במאמר איתא במדרש תילים שאומריםבברמצוה (נדפס בסה"מ תש"ח ע' 271 ואילך), ישנה הערה מכ"ק אדמו"ר (הערה ה) בענין שינוי הלשון מהעתקת הפסוק מאיוב לה, ז: "או מה מידך יקח", שבמאמר הועתק "ומה מידך יקח", ואדמו"ר הריי"צ בהיותו בר מצוה היה קשה עליו השינוי, ואדמו"ר הרש"ב אמר לו שיחזור כפי שכתוב במאמר.

והנהכמה שורותלפני כן במאמר, הועתק מאמר הגמרא (ברכות ו, א) "תפילין דמארי עלמא מה כתיב בהו, ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ", ושם (בהערה ג) מעיר הרבי, שנראה לו שצריך לומר: "ומי כעמך ישראל" (לשון הכתוב בדברי הימים א' יז, כא), ולא "כישראל" (כלשון הכתוב בשמואל ב' ז, כג), משום שכן הובא בגמרא ברכות שם "ומי כעמך ישראל".

ולכאורה אינו מובן, אם על שינוי מפסוק ישנה הוראה מאדמו"ר הרש"ב לחזור כפי שכתוב במאמר, כל שכן בדבר שאינו שינוי מפסוק, אלא הוא שינוי רק מלשון הגמרא, בודאי שצריך לחזור כפי שכתוב במאמר, ומדוע רבינו מתקן את לשון המאמר?

ונראה לומר בזה, מה שתיקן רבינו את העתקת הפסוק "ומי כעמך כישראל", ל"מי כעמך ישראל", אין זה רק מפני שכן הוא בגמרא, כי מזה לבד לא היה משנה את העתקת הפסוק במאמר, שהרי יש ענין לחזור כלשון הרב, אלא כאן השינוי הוא מהותי כי הוא נוגע לשבחן של ישראל, כי יש הבדל בין "ומי כעמך כישראל", שזהו בכ"ף הדמיון בלבד, שיש במשמע (עכ"פ במשמעות קלושה) שהכוונה היא גם לעם שהם כמו ישראל, ולאו דוקא ישראל ממש, אבל "ומי כעמך ישראל" בלא כ"ף הדמיון, הכוונהברורהשזה עם ישראל ממש, וכשמדברים בשבחן של ישראל צריך לומר באופן ברור שהכוונה ל"ישראל" ממש, ולא בכ"ף הדמיון, ובמקרה כזה ענין שבחן של ישראל גובר על דיוק בלשון הרב.

כלומר, בדרך כלל ישנו ענין לחזור בדיוק כפי שכתוב במאמר, כדי שלא לשנות מלשון הרב, אך אם התיקון (שיש לו בסיס במקור) נובע בגלל שבחן של ישראל, יש להעדיף את שבחן של ישראל על לשון הרב.

ואם הדברים נכונים, הרייש כאןהוראהשהיא מעבר לאמירת המאמרבלשוןהרב, אלאבכלמקום שהדיוק עד הקצה האחרון בלשון הרבתמעיטמשבחןשל ישראל, או יתרה מזותגרוםלהיפךשבחן של ישראל, הרייש לעזובאת הדיוקולהעדיף את שבחן וכבודם של ישראל.

ודברזה אנולומדיםדוקא מתוך הדיוק בלשון הרב, שדייק לתקן דוקא בענין זה, אף שבכמה שורות אח"כ כתב שלא לשנות מלשון המאמר, וד"ל.

נתעוררה השאלה אצל כמה מורים של ילדים קטנים, בקשר ללימוד חומש בראשית, האם יש ללמדם חומש בראשית על הסדר, פרשה אחר פרשה, כולל גם ענינים המבהילים של חטא עה"ד, הריגת קין להבל, דור המבול ועונשם הכי חמור, נח עם היין, דור הפלגה וכו'. או, שטוב יותר ללמוד רק שימ"ב ותיכף אח"ז לדלג עד פרשת לך לך, שנקרא "א פרייליכע סדרה".

הנה, ע"ז כותב כ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע באג"ק, ח"ז ע' קכב:

" .. בענין הלימוד עם התלמידים הקטנים יחיו, הנה, .. בלימוד חומש בראשית אין לדלג מפרשה לפרשה אלא ללמוד כסדר".[1]

הרי לפנינו הוראה ברורה שמתחילים עם קטנים מהתחלת פרשת בראשית וממשיכים הלאה פרשה אחר פרשה מבלי לדלג.

אמנם, לאידך, הנה, שמעתי מאת המחנך הדגול ר' נחום יצחק שי' קפלן, שכתב ש"בדיי סקול" סידר תכנית ללמוד פרשה ראשונה של בראשית לתלמידי כתה א', ובכתה ב' מתחילים ללמוד מפרשת נח. והורה לו רבינו, להתחיל מפרשת לך לך, כיון שבהתחלת פרשת נח רואים התלמידים העונשים של הקב"ה. ואמר "נאך וואס דארף מען זיי (גלייך?) ווייזן א בייזן רבוש"ע". [2]

וצלה"ב איך לתווך שתי ההוראות?

והביאור בזה (לכאורה) פשוט מאד: דיש לחלק בין ילדי "חדר" לילדי "תלמוד תורה" ו"דיי-סקול" שהם באים ללמוד רק לזמן קצר, ולפרקים ומי יודע אם הם יבואו עוד פעם. במילא, יתכן שישמעו רק דברים המבהילים ותו לא! משא"כ ילדי "חדר" שבאים ללמוד כל יום ויום ברציפות, ושנה אחר שנה. במילא, עליהם נאמרה הוראת אדמו"ר הריי"צ ללמוד הכל על הסדר.

ומענין לענין, ישנו הסיפור אודות אדמו"ר הרש"ב, שכאשר שמע שהמלמד אינו רוצה לספר לנכדותיו ענינים מבהילים שבסיפורי התורה, הוא פיטר אותו. והטעם, שדוקא אצל קטנים מתקבלים הענינים בקלות ובפשיטות יותר. (לקו"ש חי"ט פרשת עקב, עמוד 91).[3]

ולא באתי אלא להאיר.

כהושעת סובבי מזבח, עומסי ערבה להקיף מזבח, כן הושענא.

פזמון זה הוא חלק מסדר הושענות שמתחיל במילים "כהושעת אלים בלוד עמך כו'" שאומרים בכל יום מימות חג הסכות (חוץ מש"ק) כידוע.

וכאשר מעיינים קצת בפירוש המלות של פזמון זה, ישנם כמה ענינים מתמיהים ובלתי מובנים. ולפי שאין ספק שמחברי תפלות האלו היו בעלי רוה"ק כידוע, הרי עלינו לדעת לכה"פ את פירוש המילות הפשוט של התפילות כפי קוצר שכלינו הדל עד כמה שידינו מגעת בעזרת השי"ת.

א) לכאורה ישנו כאן שפת יתר, מתחלה אומרים "סובבי מזבח" ואח"כ מוסיפים "עומסי ערבה להקיף מזבח" ומה מוסיף באמירתו "עומסי ערבה להקיף מזבח" על אמירתו בתחילה "סובבי מזבח" הלא שני הלשונות "סובבי מזבח ולהקיף מזבח" הם דבר אחד?

ב) בכל הפזמונים שבתפילה זו נתפרש הצרה שנוושעו ממנה. כמו "כהושעת אלים בלוד וכו'" שקאי על יציאת מצרים. וכן "כהושעת גוי ואלקים וכו'" שקאי ג"כ על יציאת מצרים לפי פירוש התפילות שבסידור ר' יעקב עמדין ז"ל. וכן כל שאר הפזמונים נתפרשו שם, וכשמגיע לפיזמון זה "כהושעת סובבי מזבח" אינו מפרש את הצרה. ומכיון שהכוונה הכללית בכל התפילה הלזו היא ישועת ה' שהביא לידי הצלה המפורשת, הרי בטח שגם בפזמון זה הי' איזה צרה וה' הצילם ע"י הישועה ששלח להם. וע"ז באה התפילה "כהושעת", כלומר, שכמו שה' הצילם אז "כן הושענא" גם עכשיו ישלח ישועתו ויצילנו מצרתנו. וא"כ צריך להבין איזה צרה הי' אז "בסובבי המזבח"?

והנה בסידור ר' יעקב עמדין ז"ל כנראה עמד על שאלה זו ששאלנו למה נכפל הלשון "סובבי מזבח, להקיף מזבח"? ואשר ע"כ הוא מפרש וזה לשונו, "כן תושיע עתה לישראל שמקיפים הבימה בערבה שהיא זכר למזבח" עכ"ל. ופירוש דבריו לפי הבנתי כך הוא, כמו שהושעת את אבותינו שהיו סובבים את המזבח בביהמ"ק, כן תושיע אותנו עתה שאנו מקיפים את הבימה בערבות, שהבימה היא זכר למזבח שהי' בביהמ"ק. וא"כ "סובבי מזבח" קאי על מזבח בית עולמים שבביהמ"ק והמילים "להקיף מזבח" קאי על הבימה שבבתי הכנסיות שאנו מקיפים עתה בגלותינו.

ולכאו' ק"ק לפירושו שמזכיר "סובבי מזבח" ואח"כ מזכיר "להקיף מזבח" ולכאורה כמו שבפעם הראשונה הכוונה על מזבח בית עולמים כמו"כ בפעם השני' הכוונה על מזבח בית עולמים, דאל"כ אתה חותכה בסכינא חריפא?

ואשר נראה לי בדרך אפשר הגם שלא ראיתי את זה בשום ספר עדיין, דהפזמון הזה קאי על זמן מלכי החשמונאים בזמן בית שני, אלכסנדר ינאי, והורקנוס, ואריסתובלוס. אשר ידוע מדברי ימי ישראל בזמן בית שני שמלכים האלו נתנו לצדוקים להשתלט בביהמ"ק ולהרים יד נגד הפרושים. והרשעים הללו הצירו לישראל מאד ולא נתנו להם לכהנים לעבוד את עבודת ביהמ"ק כפי ההלכה המסורה לחכמים כי לא האמינו בתשבע"פ רק בתושב"כ. והחכמים שבאותו הדור הוכרחו להוכיח להם כל דבר מתוך תושב"כ ובאם לא מצאו להם סיוע ממקרא מפורשת שבתורה שבכתב לא נתנו להם הצדוקים לעבוד עבודה זו. ולדוגמא כידוע הסיפור בגמרא תענית י"ז: "מריש ירחא דניסן ועד תמניא בי' אתוקם תמידא" וז"ל רש"י שם "שהיו הצדוקים אומרים יחיד מתנדב ומביא תמיד וכו'" עיי"ש כל הרש"י, והי' סכנה גדולה שיתבטל קרבן התמיד כי רצו הרשעים האלו לשלוח יד בתרומת הלשכה ולגזול את הכסף שהתנדבו בני ישראל לצורך קרבנות ציבור.

וכדכתב ר' שלמה הכהן רוטנברג ז"ל בספר תולדות עם עולם כרך ב' "וכמה קשה הי' להם לחכמים לשנות דעתן של הצדוקים כי רק ראי' מפורשת מן התורה היו מקבלים ולא מתורה שבע"פ המסורה מסיני. ושמונה ימים היו דנים עמהם מראש חדש ניסן ועד שמונה בו. וכשגברו חכמים עליהם ונצחום עשאום חכמים ימים טובים שלא להתענות בהם ולא למספד בהם" ע"כ.

וככל החזיון הזה הי' גם במצות ערבה שלא האמינו בו הצדוקים הואיל ולא נמצא מקרא מפורש למצות ערבה מן התורה, ולא נתנו להם לכהנים להקיף את המזבח בערבות עד שהושיעם השי"ת והיתה תשועה גדולה לישראל ונצחו את הצדוקים ואז יכלו הכהנים להקיף את המזבח בערבה וגם לזקוף אותם סביב למזבח בששת ימי החג או שבעה כשחל יום השביעי בשבת כדאיתא שם במשנה בפרק לולב וערבה.

ועכשיו אחרי הקדמה זו יובן לנו בטוב טעם פירושו של הפזמון הזה.

"כהושעת סובבי מזבח" הם הכהנים שרק להם מותר ללכת בין האולם למזבח ולסבוב את המזבח מכל צדדיו גם מן המערב בכ"ב אמות שבין האולם ולמזבח (עיין רש"י סוכה מ"ג ע"ב בד"ה והביאום הכהנים וזקפום כו'), "עומסי ערבה" כלומר אלו הכהנים שעליהם הי' מוטל מצות ערבה, וכאשר היו אלו הכהנים אוחזים בערבה כדי לקיים מצות ערבה ליטול אותה ביד "ולהקיף מזבח" וכמו שהושעת אז נגד הרשעים הצדוקים "כן הושענא" גם עכשיו בביאת גואל צדק בב"א.

בגליון תתכ, מקבץ הרה"ח ר' אלי' מטוסוב איזכורים בדברי כ"ק אדמו"ר להחסיד הנודע ר' פנחס רייזעס משקאלוו, רושם "הנחות הר"פ".

ולא באתי אלא להעיר על עוד כמה מקומות:

בהתוועדות ש"פ ויקהל תשי"א, מספר כ"ק אדמו"ר על מאמר של אדה"ז, שחסר שם המשך העניינים, ואומר:

"כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר שמצד גודל הדביקות של רבינו הזקן באמירת דא"ח הי' לפעמים מתגלגל ("ער פלעגט זיך קייקלען") על הרצפה וממשיך באמירת המאמר תוך כדי גלגול, וה"חוזר" הראשי, ר' פינחס רייזעס, הי' מתגלגל אחרי רבינו הזקן כדי לשמוע את המשך המאמר. כנראה, שבעת אמירת מאמר הנ"ל לא הי' נוכח ר' פינחס, או שלא עלה בידו להתגלגל אחרי רבינו הזקן .. ולכן חסר המשך הענינים".

בהתוועדות חג הפורים תשי"ז, סיפר כ"ק אדמו"ר מה שסיפר ר' פנחס לר' נחום בן אדמו"ר האמצעי, שסיפרו לרז"א, ורז"א סיפרו לאדמו"ר הריי"צ בקיץ תרנ"ו, וכ"ק אדמו"ר הריי"צ סיפרו בהתוועדות פורים תרצ"ו, מה שאירע בפורים תקמ"ז, שאז הי' פורים ביום ראשון:

" .. ביום השבת אמר אדמו"ר הזקן מאמר ד"ה זכור את אשר עשה לך עמלק, וביאר ש"עמלק" בגימטריא "ברזל" ובגימטריא "ספק", וענינו, כמ"ש "אשר קרך", מלשון קרירות, עד שיכול להיות שיטיל ספק אם העבודה היא עבודה.

ביום ראשון, פורים, אמר אדמו"ר הזקן מאמר ד"ה חייב איניש לבסומי בפוריא, והביא הפסוק, "בלילה ההוא נדדה שנת המלך", "מלכו של עולם"וביאר הענין דאור אין סוף (להבין ענין אוא"ס), שהוא אור ולא שפע, וכיון שאור מעין המאור, לא שייך להיות ממנו בריאת העולמות, ולכן הוצרך להיות ענין הצמצום, ועז"נ"בראשית ברא אלקים", שהצמצום (ענינו של שם אלקים) הוא "בראשית", "בשביל ישראל שנקראו ראשית" (שהרי ישראל עלו במחשבה). אמנם, כאשר ישנו ענין השינה למעלה, לא ניכר מעלתן של ישראל, וזהו"ע ש"נדדה שנת המלך", שלא יהי' ענין השינה כו' .."

בהתוועדות ט"ז אדר תשח"י סיפר כ"ק אדמו"ר הטעם שנקרא ר' פנחס ע"ש חותנתו, "רייזע", ולא ע"ש אביו, הגאון ר' חנוך העניך שיק, מגאוני ליטא.

ומוסיף שם כ"ק אדמו"ר ומספר על הנחות הר"פ, איך שהי' הר"פ מתגלגל על הרצפה לשמוע דברי קדשו של אדמוה"ז, וע"כ סומכים ביותר על ההנחות שלו, עיי"ש.

ולאחמ"כ הביא רבינו חלק מהנחה של ר"פ, ודיבר עליה באריכות, אלא שהדברים לא נרשמו ברשימה, וחבל על דאבדין.

ובהתוועדות אחש"פ תשח"י סיפר רבינו על מה שאמר אדה"ז לג' מחשובי החסידים, כ"ק אדמו"ר האמצעי, ר' אהרן מסטראשלע והרה"ח ר' פנחס, בעת שנכנסו אליו בין השנים תקנ"א – תקנ"ג, כאשר "הי' דוחק גדול בפרנסה:

"כאשר נותנים השפעה מלמעלה, צריך לעשות למטה כלים לקבל אותה. והכלים הם אהבה ואחוה ולא קנאה ורכילות. ולכן כשהכהנים מברכים את ישראל, אומרים "אקב"ו לברך את עמו ישראל באהבה", שיש בזה ב' פירושים: א) שברכת הכהנים תהי' באהבה. ב) שמברכים שתהי' אהבה בין בנ"י. והאהבה היא כלי לכל הברכות מ"יברכך" עד "שלום".

ולאחמ"כ סיפר איך שאדה"ז יצא לביהמ"ד, עלה על הבימה, ואמר: "מכלכל חיים בחסד", ולא בה"ברַייהויז" (מקום עשיית יין-שרף, שדוחק הפרנסה הי' בגלל שהממשלה לקחה לעצמה את המונופול לעשות יי"ש, שעד אז היו הכל יכולים לעשות היי"ש בעצמם, והיו מוכרים אותו, ומזה הי' פרנסת הרבה מבנ"י, ומאז נסתם מקור פרנסה זה). חסד שלמעלה אינו דומה לחסד שלמטה, כי החסד שלמטה הוא רק גורם להשפעה בלבד, משא"כ החסד שלמעלה הוא בעצמו ההשפעה. וזהו "מכלכל חיים בחסד". אלא שצריך לעשות כלים לקבל זאת, והכלים הם – אהבה ואחוה.

וסיים כ"ק אדמו"ר – בשם כ"ק אדמו"ר הריי"צ – "והשנה ההיא הי' שנה של שפע בפרנסה".