ב'היום יום' י"ט תשרי נאמר: "איתא, שבכל השנה באומרו בשמונה עשרה ואת כל מיני תבואתה לטובה, צריך לכוון לחטים למצה ואתרוג. במקום אחד נזכר מלבד הנ"ל גם יין לקידוש, ואז ממילא תהיה כל תבואתה לטובה", עכ"ל.

וראיתי בקובץ הערות התמימים ואנ"ש 'תורת אמת' (גליון א - יא ניסן תשנ"ז) שהקשה הרב ש.פ.: "ולכאורה צריך להבין מהו הענין בזה, האם מצה ואתרוג הם מצוות היחידות שעושים בתבואה ויין משלימן ובלעדיהן אין כל התבואה לטובה?", ונשאר בשאלה.

עוד יש להבין, מדוע 'יין לקידוש' נאמר בנפרד כהוספה, ואינו עיקר הכוונה?

והנראה בזה לבאר עפ"י מ"ש אאזמו"ר הי"ד במשנה שכיר עה"ת (ע' 16): "ותהי שרי עקרה אין לה ולד [נח יא, ל] אמר ר' לוי בכל מקום שנאמר אין לה הוי לה, ותהי שרה עקרה אין לה ולד, הוה לה וה' פקד את שרה [בראשית כא, א]. ציון היא דורש אין לה [ירמיה ל, יז] והוה לה ובא לציון גואל [ישעיה נט, כ], ע"כ [ב"ר לח, יד].

"ביאור מדרש זה נראה לי . . ובשלש סעודות אמרתי בביאור מדרש הנ"ל באופן אחר, עפ"י מה ששמעתי דפעם אחת באה אשה לפני רבינו הקדוש מרן ר' יהושע מבעלז, ושפכה שיחה לפניו היות שיש לה בנים ורוצית לגדלם לתורה, ואין לה פרנסה שתוכל לעשות עליהם הוצאות ליתנם למלמד או לישיבה, והיא באת בטענה למה אין נותן לה הקב"ה פרנסה, הלא היא לא תיקח הפרנסה לצורך עצמה רק תשתמש בה לצורך גבוה, וכל מה שיתן לה השי"ת תחזיר זאת להשי"ת היינו לעבודת השם, כה טענה לפני הצדיק הנ"ל. אמר לה רבינו צדקת בטענתך ולא יוכל להיות על זה שום קטרוג, על כן תהיי בטוחה שהשי"ת יושיעך ויהיה לך פרנסה מרווחת מהיום והלאה ורק תשתמשי בה לכבוד שמים כאשר אמרת.

"ובאמת מבואר כזה בסה"ק זכרון זאת לרבינו מלובלין [פ' בהעלותך ד"ה הצאן] שכתב דאם האדם בעת שמתפלל להשי"ת עבור פרנסה וצורכי אדם חושב כדי שיהי' לו כל ההצטרכות שיהיה יכול לעבוד השי"ת, תפלתו תקובל ולא יוכל שום מקטרג לקטרג על זה, כיון דאינו מבקש לצרכו רק לצורך שמים. ופירש בזה מאמרם ז"ל [ברכות סג, א] כל המשתף שם שמים בתפלתו כופלין לו פרנסתו, והיינו עפ"י כוונה הנ"ל, עכ"ד הקדושים. שוב מצאתי כן בספר חסידים סי' ל"א שכתב אם שואל אדם דבר שהוא שבח לבוראו כגון על לימוד תורה או דבר מחפצי שמים ושופך את נפשו עליו, הקב"ה שומע תפלתו אעפ"י שאין בידו מעשים טובים, עכ"ל. ועיי"ש במפרש. וכבר פירש רבינו השל"ה [ריש פ' בראשית ד"ה טעם מצוה זו] מאמרם ז"ל [ב"ר ל, ו] עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים, היינו דעיקר מה שצדיקים מבקשים שיהיה להם בנים הוא בשביל המעשים טובים שיעשו הבנים, היינו שיעבדו את ה' עיי"ש.

"וי"ל דזה פירוש הכתוב ותהי שרי עקרה אין לה ולד, היינו ששרה שפכה שיחה לפני רבונו של עולם למה לא תתן לי בנים, הלא לא בשביל עצמי אני מבקשת ולד, רק בשביל כבודך ונחת רוח שלך ואני אחזירו אותו לך, וזש"ה אין לה ולד, דלא צורך עצמה היא חפצה בולד רק לך יהיה זה הולד. ועל זה אמר המדרש שכל מקום אין לה, היינו שכל מקום שאומרים דאין הצורך בשביל עצמו רק לצורך השי"ת אז הוה לה, וכמו שהבאתי לעיל בשם זאת זכרון וספר חסידים, וכן באמת הוה לה וה' פקד את שרה. וכן הוא בציון שהיא טוענת שלא בשביל צורך עצמה היא מבקשת הגאולה רק בשביל צורך הקב"ה כדי שנעבדהו, וכמו שכתב הרמב"ם בהל' תשובה [פ"ט ה"א] וז"ל, שבזמן שאדם טרוד בעולם הזה בחולי ובמלחמה וברעבון אינו מתעסק לא בחכמה ולא במצות שבהן זוכין לחיי עולם הבא, ומפני זה נתאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם לימות המשיח, כדי שינוחו ממלכיות שאין מניחות להן לעסוק בתורה ומצות כהוגן, וימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה כדי שיזכו לחיי עולם הבא עיי"ש.

"וזה שאמר הכתוב ציון היא דורש אין לה, ר"ל שלא בשביל עצמה היא מבקשת הגאולה. ועל זה בא תיבת 'היא' לרמז שלא בשבילה היא מבקשת כן רק בשביל הקב"ה, כדי שנעבדוהו בלי מפריע מצד השעבוד מלכיות, אז הקב"ה יענה אותה והוה לה הגאולה שנאמר ובא לציון גואל. וא"ש בהבנת הענין, ואכי"ר במהרה בימינו אמן", עכ"ל אא"ז.

ומעתה יבואר גם בנדו"ד, דזה "שבכל השנה באומרו בשמונה עשרה ואת כל מיני תבואתה לטובה צריך לכוון לחטים למצה ואתרוג, במקום אחד נזכר מלבד הנ"ל גם יין לקידוש, ואז ממילא תהיה כל תבואתה לטובה", היינו כמ"ש ב'זכרון זאת' לרבנו מלובלין, דאם האדם בעת שמתפלל להשי"ת עבור פרנסה וצורכי אדם חושב כדי שיהי' לו כל ההצטרכות שיהיה יכול לעבוד השי"ת, תפלתו תקובל ולא יוכל שום מקטרג לקטרג על זה, כיון דאינו מבקש לצרכו רק לצורך שמים. ופירש בזה מאמרם ז"ל [ברכות סג, א] כל המשתף שם שמים בתפלתו כופלין לו פרנסתו, והיינו עפ"י כוונה הנ"ל. וכמ"ש בספר חסידים הנ"ל, שאם שואל אדם דבר שהוא שבח לבוראו כגון על לימוד תורה או דבר מחפצי שמים ושופך את נפשו עליו, הקב"ה שומע תפלתו אעפ"י שאין בידו מעשים טובים. וכמו שפירש רבינו השל"ה מאמרם ז"ל [ב"ר ל, ו]: עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים, היינו דעיקר מה שצדיקים מבקשים שיהיה להם בנים הוא בשביל המעשים טובים שיעשו הבנים, היינו שיעבדו את ה' עיי"ש.

ומה שנבחר דוקא מצות 'חטים למצה ואתרוג', י"ל שהם מצות שמכסים את כל השנה, מצות מצה [אמונה] לחודשי הקיץ מניסן לתשרי [מלמעלה למטה], ומצות אתרוג [טעם וריח - טעם ודעת] לחודשי החורף מתשרי לניסן [מלמטה למעלה]. [ולפי"ז א"ש מדוע לא נאמר לולב שאין בו אלא טעם בלבד].

ואח"כ בפרטיות יותר 'יין לקידוש' [סוד - פנימיות התורה] שמכסים בפרטיות את כל השנה בכל שבוע.

ולהעיר מאגרות קודש כ"ק אדמו"ר זי"ע ח"ג (ע' שעו) שכתב:

"ידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ "בשעת מ'זאגט ואת כל מיני תבואתה לטובה האט מען מכוון געווען שמורה לפסח וד' מינים לסוכות" עכ"ל. ומובן כי אין זה סתירה לפירוש הברכה כפשוטה, המתייחסת לכל התבואות, שהרי התורה היא המקור והצינור לכל הבריאה וההשפעות שבעולם, וכמאמר אסתכל באורייתא וברא עלמא, וכך הוא בכל יום וכמ"ש המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, ולכן אם כל עניני התורה ומצוות הם כדבעי אז גם כל הענינים הגשמיים בבריאה כדבעי. ויעויין הקדמת השל"ה בית אחרון דמסיק דשכר המצוות הוא טבעי. ויהי רצון שנזכה כלנו לקיים מצות ד' מינים בשנה הבע"ל בהידור ובמהרה בימינו ממש נזכה לקיום היעוד ויעשו כלם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם."

ולהעיר מלקוטי שיחות חלק כד (ע' 587), ע"ש בהערות. ספר השיחות תשמ"ט ח"א (ע' 19).

בנוגע לכמה מנהגים, סגולות והנהגות שמטרתם לשמור ולהגן וכו' על כל אחד ואחד מבנ"י. צריכים לדייק האם יכול אדם לומר את הסגולה הספציפית ותחול על שני אנשים באותה שעה, להלן כמה דוגמאות של סגולות הנוגעות לרבים במשך כל יום:

א) האם בעל יכול לומר את פרק התהילים כמניין שנותיו עבורו ועבור אשתו (שמניין שנותיה זהה לשלו) על ידי אמירת פרק אחד בלבד, או שמא צריך לחזור פעמיים על אותו פרק?

ב) אבא לתאומים - האם עליו לומר את הפרק שלהם פעמיים - לכל אחד בנפרד, או פעם אחת בלבד?

ג) האם אדם בשם "מנחם מענדל" צריך לומר פעמיים את הפסוקים של שמו בסיום תפילת שמונה עשרה, פעם אחת על שמו ופעם נוספת על הרבי (כמנהג החסידים, ע"ע ספר המנהגים) או שמא מספיק לומר פעם אחת?

ד) אבא שלו שתי בנות[1] - אחת בשם "חוה" והשני'ה בשם "חנה" - שלהם פסוק המתחיל באות ח' ומסתיים באות ה', האם עליו לומר פסוק אחד לשניהם או פסוק נפרד לכל ילדה?

על מנת לדעת כיצד לנהוג, נתבונן בליקוט דלהלן המדבר אודות גודל אמירת פסוקי תורה לפי אותיות השם בסיום תפילת שמונה עשרה:

המנהג: בספר המנהגים חב"ד (עמ' 12) כתב: "נוהגים לאמר בסיום שמונה עשרה - קודם יהיו לרצון השני - הפסוק של שמו. כמה מהחסידים נוהגים לומר . . גם הפסוק של שם האדמו"ר".

ובכף החיים (או"ח, סו"ס קכ"ב) כתב: "טוב לאמר פסוק אחד מן התורה או מן הנביאים או מכתובים קודם יהיו לרצון המתחיל בשמו וסיים בשמו". וכן מצינו בערוך השולחן (סי' קכב, ח) "...ועוד נוהגים לומר פסוק המתחיל באות של שמו ומסיים באות של שמו", וכן הביא בסידור עבודת ישראל.

המקור: בספר טעמי המנהגים הביא בשם זרע קודש: "טעם שתקנו לנו הקדמונים לומר בסוף תפילת ח"י פסוק שרומז בו שמו של אדם שהפסוק מתחיל ומסיים באותיות התחלת וסיום שמו, כי השם של אדם רומז על בחי' חיותו שיש לכל אחד מישראל חלק אלקי קדוש. ואת זה לעומת זה עשה אלוקים וחס ושלום כשהס"א מתגברת נופלים שמות בני ישראל בגלות בין הס"א ואוה"ע, ובזה שאומר הפסוק בסוף תפלת י"ח שמתחיל ומסיים באותיות התחלת וסיום שמו בזה הכח ייקח את שמו מבין הסט"א שלא יהיה בגלות ביניהם ויהיה שמו רק בקודשה".

הסגולה: על הפסוק "ותושיה יראה שמך" (מיכה ו,ט) אומר רש"י: "מכאן שכל מי שאומר בכל יום מקרא המתחיל ומסיים כמו שמתחיל ומסיים שמו התורה מצילתו מגיהינום".

ובקיצור השל"ה (ד',פ') כתב: ידוע מה שנכתב לעיל בעניני גיהנום וכן הוא בספר הכוונות בעניין חיבוט הקבר, הרשעים אינן יודעים שמם בקבר, ומכין אותם מכות אכזריות ומי שאומר בחייו כל יום פסוק אחד המתחיל בתחילת אות משמו וסיים בסוף אות משמו דהיינו אותו השם העולה עמו לספר תורה שהוא שם הקדוש . . ומי שאומר פסוק כנ"ל, היא סגולה שלא לשכוח שמו . . ויאמר אותו בשמונה עשרה קודם יהיו לרצון בסוף התפילה[2].

וכן כתב כ"ק אדמו"ר הריי"צ (אג"ק ח"ו, עמ' ערב) - בתרגום חופשי: ליל התקדש שמחת תורה בשנת תרנ"ד בשעת הקידוש - קודם ההקפות הואיל כ"ק אאמו"ר הרה"ק לשוחח בעניני התעוררות בעבודה ואשר העיקר הוא קבלת עול מלכות שמים בתמימות ביראות שמים, והנני מעתיק קטע קטן משיחתו הק' בהנוגע לעניין הפסוקים:

הסבא - כוונתו על הוד כ"ק אדמו"ר הצ"צ - אמר ביחידות על אחד מגדולי החסידים ישראל משה פאדאבראנקער שעל ידי שאמר פסוקי השמות עם יראת שמים ותמימות פעל כמו אחד אחר שאומר עם קצת ביאורים והשכלות עמוקות.

האותיות של פסוקי השמות שאומרים אותם בשמונה עשרה, הם האותיות שבתורה שמטהרים את הנשמה שבגוף מלכלוך הגוף, וכשקוראים קריאת שמע שעל המיטה כמו שצריך לקרוא, כל אחד אומר לפי כוחו "בידך אפקיד רוחי" מפנימיות הלב על ידי האותיות של פסוקי השמות זוכים שנותנים לנו לעמוד ליד הדלתות הפתוחות ולראות מה קורה בהיכלות שלמעלה".

לסיכום: לפי הנ"ל נראה, כי אמירת פסוקי התורה כפי אותיות השם הינה סגולה גדולה וחשובה ביותר, וממילא ראוי לאמרם לכל אדם בנפרד, לכן אדם ששמו "מנחם מענדל" ורוצה לומר עבורו ועבור כ"ק אדמו"ר את הפסוקים בסיום תפילת שמונה עשרה, עליו לומר - לכאורה - פעמיים את הפסוקים. וכן אבא שרוצה לומר את פסוקיו ילדיו, כפי הדוגמא שהבאנו למעלה, כאשר יש לו שני בנות בשם "חוה" ו"חנה" אשר שניהם מתחילים באות ח' ומסתיימים באות ה' - עליו לומר שני פסוקים שונים או אותו פסוק פעמיים עבור כל בת בנפרד. כי צריך להציל כל אחד ואחת בנפרד מדיניהם הפרטיים.

ובאותה מידה, אבא לתאומים צריך לומר לכל אחד מילדיו את פרק התהילים שלו בנפרד.

ואולי אפשר אף להוכיח זאת (בהשגחה פרטית - ממנהג של ימים אלו, ימי תחילת חודש ניסן) - אשר מר"ח ניסן עד י"ב בו אומרים כל יום נשיא, ובמשך כל הימים אנו חוזרים על אותם פסוקים בתורה ומסיימים בשם של נשיא אחר.

ובלקו"ש (ח"ח, עמ' 44) שואל על כך כ"ק אדמו"ר זי"ע מדוע כל הנשיאים הקריבו את אותם קורבנות? (ובמ"א הקשו עוד יותר, מדוע בתורה מופיעים כל הפסוקים ברצף, הרי כל מילה מדוייקת ואפשר היה לכתוב פעם אחת את הקורבן ואחר כך רשימה של הנשיאים שכך הקריבו), ומתרץ שם, אמנם כל הנשיאים הקריבו את אותם קורבנות ממש, למרות זאת לכל נשיא הייתה כוונה פרטית שלשמה היו צריכים קרבן בפני עצמו.

וכנ"ל בנוגע לנידון דידן, כל אחד צריך את פסוקו ופרק התהילים שלו בפני עצמו מפני הכוונה.

מעניין לעניין באותו עניין, מצאתי אודות לימוד משניות לעילוי נשמת כמה אנשים ביחד, דהנה ב'עולת כהן' (סימן מד) כתב תשובה הלכתית אודות 'אם לימוד אחד עולה לעילוי נשמת שני נפטרים'? ומסיק שם "מדברי המג"א מבואר דבאמירת קדיש על שני אנשים אין לכל אחד זכות כשם שהיה אומר על כל אחד לבדו, ועל כן נראה דלדבריו עם קיבל על עצמו ללמוד משניות לעילוי נשמת אחד, אינו יכול ללמוד משניות אלו אף לעילוי נשמת אחר..", ומסיים: "אף באופן שאינו יכול להוסיף וללמוד אף לע"נ אחר, נראה דאם עבר ולמד אינו צריך לשוב ולחזור וללמוד כל המשניות לע"נ מי שהתחייב ללמוד עבודו, דעיון שהיה צריך ללמוד רק עבורו אף שהוסיף אחר, הזכות עולה רק עבור מי שהיה חייב ללמוד עבורו", עכ"ל.

ועדיין צריך עיון האם אפשרי לומר פרק כ' בתהילים לרפואת כמה חולים ביחד, או שמא יש לומר בנפרד לכל חולה פרק בפני עצמו. וכן כשעושים "מי שברך" לחולים, האם צריכים לומר את כל הנוסח עבור כל חולה וחולה כפי שנהוג בכמה מקומות, או שאפשר לומר "מי שברך" אחד כללי ולפרט את כל השמות?

אשמח באם הקוראים יאירו את עינינו בנושא זה.

ב"ה היום בונים מקואות בכל פינה נידחת בעולם. ובארה"ב, חמישים אחוז של המקואות נבנו ע"י שלוחי כ"ק אדמו"ר.

אבל דא עקא, שלאחר שבונים את המקואות ומביאים רב לבדוק את המקואות וליתן הסכמה על הכשרות של המקוה, חושבים לפי תומם שלאח"ז המקוה נשאר בתכלית הכשרות, בלי שום פקפוק, ויכולים לעבור עשיריות שנים ואין שום השגחה של כשרות על המקוה. וכששואלים את הבעה"ב של המקוה האם המקוה היא בתכלית הכשרות והידור, יש לו תשובה בפיו, שרב פלוני ופלוני (שהלך לעולמו לפני שנים רבות..) ראה את המקוה כשנבנה בפעם הראשונה לפני עשיריות בשנים, והיא תחת השגחתו של הרב הנ"ל, ובודאי נשארה כשרה.

ואם היו שואלים את הרב המכשיר הנ"ל (אפילו לאחר מספר שנים של בניית המקוה) אם זה אמת, תשובתו היתה בודאי, שבדק אותה לפני שנים רבות, ולא בתור רב המכשיר, אלא סתם כדבר חד פעמי, ואיך יוכל להכשיר מקוה שלא ראה כבר שנים רבות?!

משל למה הדבר דומה: אם מישהו למד את אומנות הזביחה, אינו יכול לומר כעבור עשר שנים, שהרב שבדק את הסכין שלו לפני עשר שנים עדיין מכשיר את השחיטה שלו כעת!

ובענין זה החילנו בעז"ה להביא מדברי רבותינו נשיאנו בזה:

באגרות-קודש כ"ק אדמו"ר (חכ"ב עמ' תפג) כותב, וז"ל:

לתוכן מכתבו בהנוגע למקווה הידועה, מה שאינו מובן כלל וכלל: מהו האיסור לבדוק מקווה, שכנראה עשיריות בשנים לא עלה על לב איש לבדוק הנעשה ביסוד הכשרות שלה?

והרי אפילו מעין עלול לשינוים, ובפרט שבודאי כדרך כל הערים בארצות הברית, היו שם כמה חפירות וכו' וכו' שעלולים להשפיע על הנ"ל, והרי עצם הענין דאורייתא הוא וכו' וכו'. עכ"ל.

ועד"ז באגרות-קודש כ"ק אדמו"ר הריי"ץ (ח"ט עמ' תלז) כותב, וז"ל:

"בנוגע למקוה הקיימת מכבר, יש להתעניין אם שם בתמידות משגיחה יראת שמים אשר הכל יהי' כדין".

וכ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע רצה לבנות מקוה בהחצר שלו, היות שהמקוה בעיר ליובאוויטש לא היתה תחת השגחה כדבעי (וכמובן שהמו"ץ בליובאַוויטש אז הי' רב מורה הוראה בפועל ממש, ואעפ"כ רצה כ"ק אדנ"ע לבנות מקוה, כנ"ל), כמסופר באגרות-קודש שלו (ח"ד עמ' ריג), וז"ל:

זה כמה שנים אשר רצוני וחפצי לעשות מקוה בחצירינו, ובשנים האחרונים כאשר נתמעטה ההשגחה בעיר מורגש בזה הנחיצות..עתה נתעורר אצלי הענין מצד הנחיצות הגדולה כעת מצד העדר ההשגחה ביותר על המקוה שבעיר. עכ"ל.

וכיהודה ועוד לקרא הנני בזה לצטט מ"ש במכתב מהרב משה שטערן ע"ה, אב"ד דעברעצין ובעמח"ס שו"ת באר משה, וז"ל: "..וגם אחר שנגמר בנין והכשר המקוה, צריך המקוה להיות תמיד תחת השגחת רב מובהק ויר"ש מרבים שיש לו סמיכת חכמים, ויש לו שימוש גם בהלכות מקואות".

ועיין בספר מקוה מים חלק ג' פרק א' עמ' יז ואילך, שצועק ככרוכיא על עזיבת הכשרות בזמננו במקואות, עיי"ש באריכות.

ובנושא זה, שצ"ל במקואות הכשר תמידי מרב מורה הוראה, רציתי להעיר דבדידי הוי עובדא, ולהלן עובדות אחדות מיני מאות:

בארה"ב, במדינת קליפורניא קורה לעיתים תקופות רעידת אדמה. ולפני כמה זמן דיברתי עם אחד משלוחי כ"ק אדמו"ר, יר"ש, האחראי על המקוה בעירו, ובין הדברים שאלתי אותו אם בדק לאחרונה את המקוה, היות שזמן קצר לפני זה היה באיזור שלו רעידת אדמה. והיה זה לפלא בעיניו שצריכים לבדוק המקוה בכלל וכו'. ועד היום לא בדק את המקוה - אף שברור שאחרי רעידת אדמה יש לבדוק את המקוה.

וגם הי' עובדא, שבמקוה מסויים החליטו שכדי שהמקוה יהי' נראה יותר יפה יוסיפו צבע כחול להמים. ולא ידעו ששינוי מראה פוסלת את המקוה (מקואות פ"ז מ"ג).

ובמקוה אחרת החליטו לרעף את ההמשכה. ובמקוה אחרת צבעו את ההמשכה, וידוע שההמשכה צריכה להיות קרקע הראוי' לבלוע! וכהנה רבות.