זכר לטיט שנשתעבדו בו אבותינו. ונותנין בה דבר של קיוהא (פסחים קטז, א) זכר שהיו שיני ישראל קיהות מקושי השעבוד (ב"ח סתע"ג). ועושין אותה מפירות שנמשלה בהם כנסת ישראל (תשובות הגאונים הובאו בתוד"ה צריך שם) ואח"כ מרככין אותה במשקה אדום זכר לדם מכה הראשונה (ירושלמי פסחים פ"י סה"ג). - וכל דבר שטובלין בו קרוי חרוסת (מחזור ויטרי)." עכלה"ק.

וכמה דברים צ"ב בפיסקא זו ומהם (בגליון תתקנט האריך הגרעב"ש והקשה עוד, ומובן שבטלים כל דברי כאן אם נזכה להמשך דבריו, אמנם כיון שלא זכינו לביאורו בדברים אלו, אנסה לעורר קצת בדברים אלו):

א) בפסחים (קטז, א) פליגי ר' לוי ור' יוחנן מאי מצוה של חרוסת, רבי לוי אומר זכר לתפוח ורבי יוחנן אומר זכר לטיט. וראה ב"י סי'תעג דס"ל דהלכה כשניהם, והב"ח ס"ל דאין הלכה כר"ל. ובשו"ע אדה"ז ס"כ כותב: "ותקנו שיהיה לפניו חרוסת בשעת אמירת ההגדה שהחרוסת הוא זכר לטיט שנשתעבדו בו אבותינו במצרים וזכר לתפוח כמו שנתבאר לכך צריך להיות על השולחן בשעה שמספר שעבוד מצרים", וא"כ למה לא הביא כ"ק אדמו"ר שחרוסת הוי גם זכר לתפוח?

והאמת היא, שבשו"ע אדה"ז צ"ב, דבס"כ כותב על זכר לתפוח "כמו שנתבאר", והעירו שם על הגליון שלכאורה אין מקום שנתבאר כבר וצ"ל כמו שיתבאר, והוא בסל"ב בדיני עשיית החרוסת שכותב "החרוסת צריך להיות עב לפי שהוא זכר לטיט שנשתעבדו בו אבותינו, ואח"כ צריך לרכך אותו במשקה זכר לדם, ויש לרככו במשקה אדום, כגון חומץ או יין אדומים, ויש לעשות החרוסת מפירות שנמשלו בהם כנסת ישראל, כגון תאנים, שנאמר התאנה חנטה פגיה, ואגוזים, שנאמר אל גינת אגוז, ותמרים, שנאמר אעלה בתמר, ורמונים, שנאמר כפלח הרמון, ותפוחים, זכר לתחת התפוח עוררתיך שהיו יולדות שם בניהם בלא עצב, ושקדים, על שם ששקד הקב"ה על הקץ לעשות,

ומעיקר הדין יכול לעשותו אפילו מירקות, ולרככו אפילו במים ושאר משקין, אבל על כל פנים צריך ליתן לתוכו דבר שיש בו קיוהא, כגון תפוחים או יין וחומץ, זכר לשיעבוד שהיו משתעבדים בישראל עד שהיו שיניהם קיהות", ויש לדייק דבכל הפירות שנמשלו בהם כנסת ישראל לא כתב הלשון זֵכֶר, ורק בתפוח כתב הלשון זכר[1], וראה בלקו"ש חל"ב עמ' 51, ובהערה 57 כותב על מש"כ בפנים שהזכר לתפוח הובא להלכה בשו"ע אדה"ז "סתע"ג שם ס"כ. וראה שם סל"ב", ולכאורה זוהי כוונתו הק' בציונו לסל"ב.

אמנם צ"ב, דבס"כ משמע שתפוח הוא מעצם גדר תקנת החרוסת, ובסל"ב הבליעו בין כל הפירות שנמשלו בהם כנסת ישראל, ורק בגדר של דין של "ויש לעשות", ולא מעיקר הדין, וקשה, דאם הוא מתקנת חרוסת וכמ"ש בס"כ, למה לא הוי לעיכובא[2]?

ב) למה השמיט כ"ק אדמו"ר הדין הראשון שמביא אדה"ז: שהחרוסת צריך להיות עב; שדין זה מובא בגמ' ומוסכם על כל הפוסקים - לעיכובא (ועד"ז יש להקשות על זה שהשמיט מש"כ כ"ק אדה"ז בסל"ג שם: שצריך לתת לתוך החרוסת תבלין זכר לתבן)?

ג) בטור, רמ"א, ושו"ע אדה"ז כתבו תחלה - דאחרי עשייתה מרככין אותה, ורק אח"כ כתבו שעושין אותה מפירות - שנמשלו בהם כנסת ישראל, וצ"ל למה שינה כ"ק אדמו"ר הסדר וכתב קודם "שעושין אותה מפירות שנמשלו בהם כנסת ישראל", ורק אח"כ כתב "ואח"כ מרככין אותה". [ויש להוסיף בזה, דבין כל הדינים בפיסקא זו איכא "נקודה", ורק בין ב' דינים אלו אין "נקודה", וא"כ בולט יותר השינוי]? וא"א לתרץ שכ"ק אדמו"ר כותב ע"פ סדר עשיית החרוסת, דהרי הקדים הא שנותנין בה דבר של קיוהא?

ואולי יש לומר בזה, ובהקדים:

בשו"ע כותב הרמ"א "ועושין החרוסת מפירות שנמשלו בהם ישראל", ובביאור הגר"א כותב "ועושין. כמ"ש שם [גמ' קטז, א] זכר לתפוח ופי' הגאונים ע"ש שנמשלו ישראל לתפוח וה"ה לשאר כו'", והיינו שלומד שדין זה של עשיית החרוסת מפירות שנמשלו בהם ישראל, הוא ביאור הגירסא "זכר לתפוח"; והגאונים פי' שאין הכוונה לתפוח דוקא, וכוונת רבי לוי הוא לענינים שנמשלו בהם ישראל. ולכאורה הוא מדוייק גם בתוד"ה צריך שם, שכותב "ובתשובות הגאונים מפרש לעשות חרוסת בפירות שנדמה לכנסת ישראל", וראה בב"ח סתע"ג ד"ה ומה שכתב שאין לדין זה קשר עם דין של רבי לוי בגמ', אמנם לפ"ז צ"ב מה שכתבו התוס' "מפרש", דהרי הוא דין חדש ולא רק פירוש, ולכן נראה שהתוס' סוברים שהגאונים למדו כן בר' לוי בגמ'.

והנה כל דיני הסדר מורכבים מב' חלקים, ענינים שהם זכר לשעבוד, וענינים שהם זכר לחירות. ופלוגתת רבי לוי ורבי יוחנן בגמ' הוא, בהא דתקנו להביא חרוסת על הקערה; האם תקנו אותו כחלק מהשעבוד של לילה זה, או כחלק החירות שבלילה זה. ולכן אפשר ללמוד הכוונה בדבריו שאין הכוונה רק בתפוח, אלא במובן רחב יותר - ענינים שהם שבח וחירות לישראל.

ועפ"ז י"ל, דהא איפלגו בירושלמי אם חרוסת הוא זכר לטיט או זכר לדם, וי"ל דפלוגתא זו הוא ביסודו אותו פלוגתא שבבלי. דבקה"ע פי' זכר לדם: "שהיה שוקעין בטיט על הילדים הקטנים", ולכאו' מה שהביאו לפרש כן, הוא דאיך שייך בחרוסת שהוא זכר לטיט, היינו לשעבוד ענין של זכר לחירות - דם מכה הראשונה, ולכן מפרש שהוא גם ענין של שעבוד, כמו כל שאר הענינים שנותנים בחרוסת (קיוהא ותבלין). ובפ"מ כותב: "זכר לדם מכה הראשונה שבאה עליהם במידה כנגד מידה", ולכאו' צ"ב מה נוגע בביאור הירושלמי זה שהדם הוא מדה כנגד מדה, וע"כ שהוקשה לו כנ"ל, ולכן אף שלא רצה לנטות מפשטות משמעות המלים זכר לדם שהוא דם מכה הראשונה, מ"מ צריך לקשר זה באיזה שהוא דרך עם חרוסת שהוא זכר לשעבוד, ולכן הוסיף שהוא מדה כנגד מדה.

אמנם כ"ק אדמו"ר כותב "זכר לדם מכה הראשונה" ואינו מוסיף שום דבר, ומפשטות לשונו (וכן מזה שכותבו בהמשך לפרות שנמשלו בהם כנסת ישראל) משמע שהוא זכר לחירות. וא"כ נמצא שהפלוגתא בירושלמי הוא ביסודו אותו פלוגתא, אם החרוסת הוי זכר לשעבוד או זכר לחירות.

ולפ"ז אולי אפשר לומר בדרך אפשר עכ"פ בדוחק לתרץ קושיות הנ"ל, שלרבי לוי בדיעבד יוצאים הזכר לתפוח גם בשאר עניני חירות. ועפ"ז יצא לנו ביאור בשו"ע אדה"ז, שבהגדרת התקנה למה שנתקנה חרוסת, כותב זכר לטיט וזכר לתפוח, שזהו לשונם בגמ', ופוסק לשיטות שניהם, ומוסיף אחרי זכר לתפוח כמו ש(נ)[י]תבאר, ובסל"ב מכיון שהירושלמי פוסק שצריך לרכך זכר לדם, וגם לפי רבי לוי יוצא בזה בדיעבד זכר לתפוח, לכן הריכוך הוי לעיכובא, אמנם לכתחילה יש לשים גם פרות שנמשלו בהם כנסת ישראל. וא"כ הגדרתו של חרוסת הוא שנתקן זכר לטיט וזכר לתפוח, וזה מובן מזה שמוסיף כמו שיתבאר, והיינו מש"כ בסל"ב, שמשם מובן הגדרה זו ופרטי דין זה.

ועפ"ז יומתקו מאד דברי כ"ק אדמו"ר, דהנה ביאור כ"ק אדמו"ר הוא הרי לקוטי "טעמים ומנהגים", וא"כ מובן שכולל הטעמים, היינו הגדרות עיקריות של הדין, וגם ההנהגות בנוגע לפועל, ולכן בקיצורו הביא ד' דינים אלו שמהם מובן ההגדרות וגם איך לנהוג לפועל.

דתחלה מביא ענין הראשון בחרוסת, שהוא זכר לטיט. ואינו כותב 'עב' זכר לטיט, כיון שזה אינו לא 'הגדרה' בחרוסת, וגם בפועל לא יחסר ענין אם נעשהו כמ"ש בקטע זו.

ואח"כ מוסיף עוד דבר, שהזכר לטיט הוא באופן חמור ביותר, שהיו שיני ישראל קיהות, והשייכות לחרוסת הוא ע"י שנותנין בה דבר של קיוהא. ואינו כותב אודות תבלין זכר לתבן, כיון שזהו רק 'פרט' נוסף בהטיט, אמנם אין כאן הוספת דין חדש, משא"כ קיוהא - שאינו סתם זכר לטיט, אלא באופן זהיו שיני ישראל קיהות.

ואח"כ כותב הענין השני בחרוסת, זכר לחירות - עושין אותה מפירות שנמשלו בהם כנסת ישראל, ומציין לתוס' שמזה מובן שזהו הפי' בגמ' זכר לתפוח, ואינו כותבו בפירוש - אף שזהו לכאורה עיקר הדין (היינו ההגדרה) - כיון שבמועט זה כולל הן ה'טעמים' והן ה'מנהגים' (משא"כ בשו"ע אדה"ז שהכל הוא באריכות כתב בנפרד עיקר ההגדרה וגם המנהג לפועל).

ודוקא אחר שאנחנו יודעים שיש גם זכר לחירות בחרוסת, אז אפשר לפרש הדם שבירושלמי שהוא זכר לדם מכה הראשונה. משא"כ לפני שאנו יודעים שיש גם זכר לחירות בחרוסת, ע"כ צריך לפרש כפי' הקה"ע או עכ"פ כפי' הפ"מ שפירשו באופן ששייך לזכר לטיט, אמנם דוקא אחר שאנו יודעים שיש גם זכר לחירות, אז לומדים הירושלמי כפשוטו, שזהו שכותב בשם הירושלמי שמרככין החרוסת במשקה אדום זכר לדם מכה הראשונה. ולכן גם אינו מוסיף נקודה לפני דין זה, כיון שדין זה נלמד מהקודמו. ופרט זה נוגע לכתוב - שהוא הן מהטעמים, דין חדש, שהחירות צ"ל קשור עם התחלת החירות שהתחיל לישראל - היינו מכה הראשונה שהמצריים סבלו, והוא הן מה'מנהגים' וכפשוט.

אמנם צע"ג, האם פירוש זה הולם פשטות משמעות שו"ע אדה"ז והגדת כ"ק אדמו"ר.

והנה בקובץ הערות התמימים דישיבת תות"ל מאריסטאון כתבו "קבוצת לומדי הגדה" לבאר שמ"ש בסתע"ג סל"ב בגדר החרוסת הוא בתור מצות טיבול מרור בחרוסת, ולכן לא כתב שם הדין דזכר לתפוח, וע"ד מה שנתבאר לעיל בהערה 2, ובס"כ הוא תקנת חכמים להביא חרוסת על השולחן. אמנם לפ"ז צ"ב מש"כ כ"ק אדה"ז "זכר לתפוח כמו ש(נ)[י]תבאר", והרי א"א לפרשו לשום מקום חוץ מסעיף זה, וגם הבאתי לעיל שבלקו"ש לומד דבסל"ב יש הענין דזכר לתפוח, וא"כ מוכרחים אנו לומר שגם כאן קאי בהא דתיקנו להביא חרוסת על השולחן. וע"פ מש"כ כאן יתורצו רוב שאלותיהם שם על קטע זו בהגדת כ"ק אדמו"ר.

ושם הקשו גם למה כ"ק אדמו"ר כותב אחרי עוד קטע עוד טעם למה נק' חרוסת, וז"ל: "נקרא שמו חרוסת - זכר ללבינה שהיא מעשה חרסית (מרדכי לפסחים סדר הגדה הקצר - בשם הירושלמי)." ולמה לא צירף ב' טעמים אלו יחד - ויש להעיר שקטע זה נוסף במהדורות הבאות של הגש"פ ולא הי' במהדורת שנת תש"ו.

לג

---

[1]) אמנם ראה בב"ח סתע"ג ד"ה ומה שכתב: שהטור כתב ג"כ רק בתפוח הלשון זכר, והב"ח לומד שאינו קשור עם זכר לתפוח שבגמ'.

[2]) אמנם זה שבסתע"ה סי"א כתב רק זכר לטיט, כבר כתבו בזה ע"פ מש"כ כ"ק אדמו"ר בלקו"ש חל"ב עמ' 45 דאיכא ב' דינים בחרוסת, א) הבאתו על השולחן, ב) מצות הטיבול, ולכאורה ברור שלא שייך הזכר לתפוח בדין הטיבול ששם מצות חרוסת טפלה למצות מרור, והיינו כמש"כ כ"ק אדמו"ר בהגדה שם "והא דאין מברכין על מצותה הוא מפני שהיא טפלה למרור ונפטרת בברכתה (אבודרהם) - ועל כרחך כונתו שמצותה טפלה למצות מרור. ויש לבאר עפמ"ש מהר"ל, וז"ל: חרוסת מצוה, מפני שלא נזכר במרור רק שמררו את חייהם בעבודה קשה, ויש מרירות לאדם בעבודה קשה, אבל אינו מרירות גמור. לכן עושין זכר לטיט ואין דבר יותר קשה מן מלאכת הטיט שכן אמרז"ל שמ"ר (פ"א, כז)", וא"כ כל החרוסת הוא רק זכר לטיט שהוא המשך של המרירות להראות עד כמה היתה המרירות, אבל אין שייך בטיבול במרור שהוא זכר לשעבוד ענין חדש של זכר לתפוח שהו"ע של חרות.