א. בהגדה של פסח עם לקוטי טעמים ומנהגים מהרבי, מביא הרבי בענין אמירת הלל דליל פסח ממחזור ויטרי וז"ל: "שיאמר הלל כשם שאמרו ישראל כשיצאו ממצרים". ובקטע שאחרי זה מביא "אין מברכין על הלל זה, ר' צמח גאון זצ"ל פי' לפי שמפסיקין בו בסעודה ורה"ג זצ"ל פי' שאינו אלא כקורא בתורה" (יש גם טעם אחר שמכיון שכבר בירכו בבית הכנסת ברכה אזי ההיא מוציאה גם ההלל שבההגדה אבל אינו מביא זה כדלקמן).

ולכאו' הי' נראה שר' צמח גאון ורה"ג פליגי בגדר אמירת ההלל בשעת הסדר בליל פסח; דרצ"ג סובר שיש לזה דין קריאת הלל (ככל שאר מועדים שאומרים בהם הלל), ולכן הי' מן הראוי שיהא צריך ברכה, ורק מכיון שמפסיקין בסעודה אין יכולין לברך, ורה"ג סובר שהלל זה אי"ז מדין קריאת הלל כלל אלא כקורא בתורה (כתובים - תהילים) ולכן א"צ ברכה.

ועי' בגמ' ערכין (י, ב) דיליף חיוב הלל ממש"נ "השיר יהי' לכם כליל התקדש החג", ומני הימים שחייב בהם באמירת הלל. ובר"ן לפסחים (כו, א, מדפי הרי"ף ד"ה 'מאי ברכת השיר') הק' אמאי לא קתני לילה הראשון של פסח, וכ' "לאו קושיא היא דהתם הלל שעל עשיית מצוה לא קתני כו' ועוד דהתם ימים קתני לפרושי מתני' דהחליל". ויוצא לכאו' דפליגי ב' התי' אם חיוב אמירת הלל בליל פסח הוא דין אחר מחיוב קריאתו ביו"ט וכיו"ב הנלמד מהפסוק שם (אלא שלסברת הר"ן שם אף אי הוי על עשיית המצוה שייך בה ברכה), או שזהו בכלל הפסוק ד"השיר יהי' לכם" (ואדרבא ע"ז קאי עיקר הפסוק, וכמ"ש בראשונים אחרים שזהו עיקר הפי' ד"ליל התקדש החג") רק שסוגיית הגמ' שם דנה רק בהימים.

ובקטע שאח"ז ממשיך הרבי "ובלילה זה קורין אותו אפי' מיושב אע"פ שמצות קריאת הלל מעומד לפי שכל מעשה לילה זה הוא דרך חירות".

ויל"ע: הרי לכאו' גם דין זה דקורין אותו מיושב תלוי בפלוגתא הנ"ל, דאם יש לזה גדר דקריאת ההלל א"כ צ"ל מעומד (וצריך טעם למה שקוראין אותו מיושב) אבל אם הוא רק כקורא בתורה, ולא הוי בגדר קריאת הלל, הרי במילא שאין שייך מעיקרא חיוב עמידה, ואי"צ הטעם דכל מעשה לילה זה דרך חירות. דטעם זה נצרך רק לשיטת רצ"ג דיש להלל זה דין הלל, וא"כ צ"ל דמה שקוראין אותו אפי' מיושב הוא משום דכל מעשה לילה זה דרך חירות, אבל לשיטת רה"ג דאין להלל זה דין הלל וה"ז רק כקורא בתורה א"צ לטעם הנ"ל [וראה במו"ז ח"ג סי' רס שכ' "דעיקר חיוב הלל בליל הפסח מבואר בר"ן פרק ע"פ בשם רבינו האי גאון דהוה בגדר שירה ולא כקריאת הלל בעלמא, ולכן מצותה גם בכרס מליאה ואפי' בישיבה", אבל מ"ש כן בשם הר"ן, כטעם על הישיבה לא ראיתי זה בר"ן, כ"א כטעם על הברכה, אבל עכ"פ מסברא הי' צריך להספיק טעם זה לב' הענינים, וכמ"ש], וא"כ צ"ב, למה לענין הברכה מביא הרבי ב' הסברות של רב האי גאון ור' צמח גאון, ולענין הקריאה בישיבה מבאר רק לפי א' מהסברות? ואף שבשו"ע אדה"ז סי' תעג סעי' מח מביא (בנוגע למה שקוראין אותו מיושב) רק הטעם דחירות, הרי גם בנוגע לברכה, בסעי' מז, מביא אדה"ז רק שיטת רצ"ג שאין מברכין משום שמפסיקין בסעודה, וא"כ לסברא זו א"ש שלענין ישיבה הוצרך להסברא דדרך חירות, אבל מכיון שלענין ברכה הביא הרבי לא רק את הטעם שבשו"ע אדה"ז כ"א גם אידך סברא, למה לענין ישיבה הביא רק טעם א'?

גם יל"ע, מכיון שלענין ברכה לא הסתפק הרבי בהטעמים שבשו"ע אדה"ז, והביא גם טעמים נוספים שבגאונים, אכתי למה הביא את תי' הגאונים כפי שהם באו"ז, ולא הביא (גם) מהטור ש(נוסף לכך ששם הובא בשם רה"ג באו"א, הנה) שם ישנו טעם נוסף, שא"צ לברך משום שיוצאים בברכת ההלל שעושים בביה"כ, והטור שיבח טעם זה, וא"כ למנהגנו, דשייך גם טעם זה למעשה, למה השמיט הרבי טעם זה (ולאידך הביא סברת הרה"ג שלא נזכרה בטור)? וגם בשא"ר כ' טעמים נוספים, משום שאין מברכים ביום, או משום ש"לפיכך" הוא ברכת ההלל וכו' (עי' בהגדה שלימה פכ"ז וש"נ), ולמה לא הובאו?

ועוד בהמ"מ שמביא הרבי לענין הסברא דקורין מיושב, מציין הרבי לשו"ע אדה"ז סי' תעג סעי' מז-מח. ולכאו', הרי בסעי' מז מדובר אודות הטעם שאין מברכין, ורק בסעיף מח אודות מה שקוראין אותו בישיבה, וא"כ למה מביא סעיף מז בהמ"מ בנוגע ישיבה? ולא משמע דהמ"מ קאי גם אלפני פניו, על מה שאין מברכים, דהא שם הביא הרבי מהאו"ז ב' טעמים, שרק א' מהם מתאים לשיטת אדה"ז (וכנ"ל), וא"כ מהו הכוונה לציון לשו"ע אדה"ז?

עוד צ"ב בעיקר הסברות שנזכרו כאן: א. בהטעם דרצ"ג לכאו' צ"ע, (נוסף לכך דהא גופא קשיא, לא יפסיקו בכדי שיוכלו לברך, וזה לא ק' כ"כ, דהא היו טעמים לכך שתיקנו באופן זה דוקא, וכמו שמביא הרבי אח"כ, אבל צ"ע) דמשמע דכיון שמפסיקין אין שייך לברך (וכלשון הטור בסי' תעג), ולכאו' מה בכך אם מפסיקין, הרי גם על ההלל שלפני ההפסק שייך ברכה, וא"כ אי"ז מונע את האפשריות לברך (וכדחזינן דסב"ל לכו"כ גאונים וראשונים דמברכים למרות שמפסיקין, ויש שסב"ל דמברכים ברכה אחת, ויש דסב"ל דמברכים שני פעמים, וא"כ עכ"פ מבואר דאף דמפסיקין, אכתי שייך לברך)?

והנה סברא כעין זו מצינו בנוגע ד' כוסות, שמביא הרבי בהגדה מכמה ראשונים דהטעם שאין מברכין על מצות ד' כוסות כמו שמברכין על שאר מצות דרבנן הוא מכיון שהן מופסקין ולכן אין יכולין לברך, אבל שם אי"ז דומה לנדו"ד, דשם הרי אין שום סברא לברך ברכת המצוה על כל כוס וכוס בפנ"ע, ורק השאלה דכיון שיש תקנת חכמים מיוחדת דשתיית ד' כוסות בחה"פ, לכן יברכו על מצוה זו דרבנן. וע"ז שפיר מתרצים דלא שייך ברכה על כל הד' כוסות כיון דהן מופסקין (ועל כל כוס בפנ"ע הרי אי"ז קיום התק"ח דד' כוסות). משא"כ בהלל הרי עצם המצוה דהלל מתקיימת גם באמירת חלק של ההלל, וגם ע"ז שייך ברכה, וראי' לדבר מדמברכים על קריאת "חצי הלל" בר"ח וכיו"ב, הרי דהמצוה מתקיימת גם באמירת חלק מהמזמורים דהלל, דסו"ס מהלל להשי"ת (וגם הדיעות דסב"ל דאין מברכים על הלל דר"ח, הרי אי"ז משום שאינו אומר הלל שלם, כ"א משום שאין מברכים על מנהג, כמבואר בתוס' וראשונים פ"ד דסוכה), ולכאו' דוחק לחלק בין חלק קטן לחלק גדול כמובן.

ועי' בערוה"ש בסי' תעג סעי' כו וז"ל: "מפני שאין מברכים על הלל זה לכן אומרים מקצתו מקודם" עכ"ל, הרי דמפרש להיפך, דמשום שאין מברכים לכן יכולים להפסיק, אבל להגאונים וכו' הנ"ל דמבואר בדבריהם להיפך, דזה שמפסיקין הוא הטעם שאין מברכים, לכאו' צ"ע כנ"ל.

ב. גם בהטעם לקרוא בישיבה משום שכל מעשה לילה זה דרך חירות, לכאו' צ"ע, דאם המצוה הוא בעמידה דנלמד מקרא ד'העומדים בבית ה', א"כ איך עושים שלא כדין בכדי שיהי' דרך חירות, והרי חזינן בקידוש (שהוא ג"כ מהד' כוסות) שאומרים אותו בעמידה כדין, ואי"ז בסתירה לכך שכל מעשה לילה זה דרך חירות (כמפורש בהגדה של הרבי, ואף לפמ"ש בשו"ע אדה"ז דהקידוש בישיבה, הרי זה לא מטעם זה כ"א מדיני קידוש, וכמפורש בסי' תעג ס"ח לענין הבדלה, שמה שאומרים אותו בישיבה הוא לא מצד הטעם דמעשה לילה זה דרך חירות, כ"א מצד דיני קידוש).

והנה המחבר בשו"ע סי' תכב ס"ז פסק: "מצות הלל מעומד" וכ' הט"ז בסק"ד "הללו עבדי ה' שעומדים, ומה שקוראים בליל פסח מיושב מתוך שחולקין אותו אין מטריחין לעמוד ועוד שאז דרך הסיבה וחירות" (ולהעיר שאדה"ז בסי' תעג (הנ"ל) כולל ב' הטעמים ביחד, דמכיון שהכל דרך חירות לכך אין מטריחין אותו). ולכא' צריך להבין סברא הא' של הט"ז ביותר, דמהי הכוונה ש"אין מטריחין אותו", הלא זה הדין, ונלמד מקרא (האם מצוה דהוה טירחה פטור מלקיימה?)

ולכאו' י"ל בזה בהקדם מ"ש הריטב"א (במבוא להגש"פ) וז"ל: "וא"ת האיך מפסיקין (באמצע ההלל דליל הסדר) באכילה ושתי' ובכמה מצוות אחרות ובשיחה ובקלות ראש? תשובתך, עיקר הלל דרבנן הוא כדמוכח בכל דוכתא, והם תיקנהו בלילה הזה בסדר הזה" עכ"ל.

ומבואר שתקנת הלל בלילה זה הוא בהפסקה (והטעם כי כל כוס צריך שירה). וא"כ אפ"ל דהלל זה אי"ז דין של אמירת הלל דיו"ט כ"א תק"ח מיוחדת דליל פסח, שחלק מקיום המצוה דסיפור יצי"מ יהי' ע"י אמירת מזמורי ההלל. וי"ל דיסוד זה הוא בין לרה"ג בין לרצ"ג, ובהקדם: הרבי מביא בתחילה שהלל זה מיוחד שהוא זכר לפסח ביציאת מצרים, וא"כ מבואר מזה שהרבי מפרש כהסברא שהך קריאת ההלל אי"ז מדין קריאת ההלל דכל השנה, כ"א דין בפנ"ע זכר לההלל שאמרו ישראל כשיצאו ממצרים.

ונראה דרה"ג ורצ"ג (כפי שהובאו דבריהם באו"ז) תרווייהו סב"ל כן, דכמו שרה"ג אינו חולק על המציאות דהלל זה אומרים בהפסקה, כמו"כ רצ"ג אינו חולק על הא דהלל זה הוי בעצם כקורא בתורה, והיינו דאי"ז דין קריאת הלל דכל השנה, כ"א דין מיוחד דליל פסח.

ויסוד השאלה הוא, דאף דאי"ז דין קריאת הלל דכל השנה, כ"א דין מיוחד דליל פסח השייך למצות סיפור יצי"מ, מ"מ למה אין ברכה על תקנה זו, וכמו שמצינו על תקנות אחרות דליל פסח, וכמו ד' כוסות, דאף דהוא תקנ"ח מיוחדת דליל הפסח, מ"מ הי' מן הראוי לברך ע"ז אילולי טעמא דהן מופסקים, וא"כ אף דתרווייהו סב"ל דזהו תקנה בפנ"ע, מ"מ למה אין מברכים.

וע"ז אומר רצ"ג דאין מברכים לפי שמפסיקין ולכן אין יכולים לברך, דאי"ז כהלל של כל השנה שגם חלק מהלל הוי הלל ושייך ע"ז ברכה (וכנ"ל), דמצות הלל דכל השנה הוא מצות שבח והילול, ושייך ברכה גם על חלק מהמזמורים (וכן בליל פסח להדיעות דמברכים גם אז) וכנ"ל, אבל ההלל הזה שבליל פסח שעיקר תק"ח הי' לקרוא כל ההלל בהפסקה, היינו חלק על כוס ב' וחלק על כוס ד', א"כ שוב לא שייך ע"ז ברכה כיון דהם מופסקים, וא"כ ה"ז ממש כמו משנ"ת לענין ד' כוסות, דמכיון שזה בהפסקה אין יכולים לברך. ועי' במאירי (לפסחים קיז, ב, קטע המתחיל 'ומכל מקום') שכ' (בטעם הדיעות שאין מברכים) "ואומרים שאלו נתקנה בו ברכה לפניה לא היו מחלקין אותו לשני כוסות". ומבואר כדברינו, שהשאלה היא (לא על עיקר חיוב ברכה שעל אמירת הלל, כ"א) אם בתקנת הלל דליל פסח תיקנו גם ברכה לפניה, וע"ז מבאר דכיון שהוא בהפסקה ע"כ לא תיקנו ברכה [אלא שלהמאירי, זה שהוא בהפסקה הוא הסימן והראי' שלא תיקנו תקנה מיוחדת דברכה, ואילו לרצ"ג, כפמשנ"ת, משמע שמפרש דמכיון שתיקנו בהפסקה, הנה זהו הטעם והסבה שלא תיקנו בזה גם ברכה.]

ורה"ג אומר שתקנת חכמים היתה לקרוא הלל כקורא בתורה, היינו דהטעם דלא תיקנו בזה חיוב ברכה, היא משום שהתקנה לא הי' לקרות בגדר קריאת הלל, כ"א כקורא בתורה, היינו שחלק מסיפור יצי"מ יהי' ע"י אמירת מזמורים אלו, ואי"ז בגדר תקנה מיוחדת בפנ"ע.

ויומתק עוד, דהנה בהר"ן (לפסחים שם) הביא בשם הרב ה"ג "שאין מברכין על הלל . . שאין אנו קוראין אותו בתורת קורין אלא בתורת אומר שירה" (ועד"ז בעוד ראשונים), אבל הרבי הביא מהאו"ז שהוא כקורא בתורה. וי"ל דאם השאלה הי' על ברכת המצוה דקריאת ההלל, א"כ הי' מתורץ גם במה שהביא בהר"ן, דכיון דהוי דין אחר, תורת אומר שירה, אין בזה החיוב דברכת המצוות דהלל. אבל אם השאלה היא דאמאי לא תיקנו גם לברך בתקנה מיוחדת זו דהלל דליל פסח, א"כ אף אי נימא דהוי בתורת שירה הרי הקושיא במקומה עומדת, ורק התי' - לפי האו"ז - דהוי כקורא בתורה.

וע"פ הנ"ל א"ש מה שהרבי לא הביא הטעם שכ' שא"ר (ע"פ המס' סופרים), שהובא בטור, דיוצאים בברכת ההלל שבביה"כ, דלכאו' זה שייך לומר רק אי נימא דהלל שבליל הסדר הוא מדין קריאת הלל, והברכה שהי' ראוי לברך הוא ברכת המצוה דקריאת ההלל, דאז אפ"ל דנפטר בהברכה שבירך בביהכ"נ. אבל למשנ"ת דגם השאלה היא רק שיהי' תקנת ברכה על תק"ח בפנ"ע דהלל דליל הסדר, לכא' בזה לא שייך לומר שנפטר בהברכה שבביה"כ, שדין אחר יש לה. ולכן רק הביא ב' דיעות אלו שלשניהם ההלל שבבית מיוחד שהוא מתקנת חכמים מיוחדת לליל זה.

ואח"כ ממשיך הרבי "דקורין אותו מיושב", ולמשנ"ת הנה גם בזה השאלה היא - לא שיהי' חיוב עמידה מצד החיוב עמידה דהלל, כ"א דמאותו הטעם שמחוייב לעמוד בהלל, הנה מאותו טעם כשתיקנו חכמים לקרות מזמורים אלו של ההלל כחלק מסיפור יצי"מ, הו"ל לתקן שהקריאה תהי' מעומד, כמש"נ העומדים בבית ה'. וע"ז מביא הרבי מאדה"ז דכיון דכל מעשה לילה זה הם דרך חירות, לכן כשתיקנו חכמים תקנה מיוחדת דקריאת הלל בליל זה, לא תיקנו שיהי' בעמידה "לא הטריחוהו לעמוד". וא"ש דלק"מ מקידוש, דקידוש הוא מעומד כיון דקידוש הוא לא תקנה מיוחדת ללילה זה, כ"א מדין כללי דקידוש, ואם דינה להיות בעמידה, א"כ גם בליל פסח צ"ל בעמידה, דמ"ש. ודוקא בהלל, שהוא תקנה מיוחדת לליל פסח, שייך הסברא דכל מעשה זה דרך חירות, כהסברת הטעם על (אופן) עיקר התקנה. (ואולי זה הפשט בהט"ז בטעם הראשון שכ' שאין מטריחין אותו, דמיוסד על סברא הנ"ל, דכיון דהלל זה הוא תקנה מיוחדת ואין זה אותו חיוב דכל השנה, א"כ כדי שלא להטריחו תיקנו מלכתחלה בישיבה). ועפ"ז מובן ג"כ למה הרבי מציין לב' הסעיפים מז ומח, דרוצה להדגיש הנקודה המשותפת והסברא הכללית שבב' הסעיפים (וב' הקטעים הנ"ל בההגדה), שבשניהם הדיון הוא בנוגע לעיקר התקנה (שעפ"ז מוסבר איך קטע זה מתאים וא"ש לב' הסברות שבקטע שלפנ"ז, וכמשנ"ת).