בהגדה של פסח: "ושאינו יודע לשאול - את פתח לו". ובהגדת רבינו: "את פתח לו - גדל צער האב, וכראותו שאין מענה בפי בנו, תשש כחו כנקבה, על דרך דרז"ל (ע"פ ואם ככה את עושה. שמחת הרגל)". עכ"ל. [ההדגשה אינה במקור].

ולפום ריהטא נראה שיש כאן סגנון יוצא דופן:

בדרך כלל כותב רבינו את הפירוש עצמו בתור "פנים", ובחצע"ג מציין את שם הספר שממנו נלקחו הדברים;

אולם בנדו"ד, נכנס חלק מהפירוש עצמו בתוך החצע"ג (התיבות "ע"פ ואם ככה את עושה"), כאילו היה חלק מהמקור.

כלומר: לכאורה היה צריך לסיים את המשפט ולומר "על דרך דרז"ל ע"פ ואם ככה את עושה" לפני החצע"ג, ואחר כך בחצע"ג לציין את שם הספר - "שמחת הרגל"; אולם בפועל קוטע רבינו את המשפט ומסיים את ה"פנים" בתיבות "על דרך דרז"ל" - באופן סתום - ואת הציון להפסוק שעליו דרשו רז"ל הוא מחבר ביחד עם מקור הפירוש בכללו!

ואולי י"ל בזה, ובהקדים:

"דרז"ל ע"פ ואם ככה את עושה" - מובאת בפרש"י עה"פ (בהעלותך יא, טו), וז"ל: "ואם ככה את עושה לי - תשש כחו של משה כנקבה, כשהראהו הקב"ה הפורענות שהוא עתיד להביא עליהם על זאת".

וכד דייקת שפיר, לכאורה אין דרז"ל זו מתאימה כ"כ לנדו"ד - בפירוש הלשון "את פתח לו" - מכמה פנים:

הנה הרמב"ן תמה על דברי רש"י, שפירש כי מלשון "את" מובן שתשש כחו של משה כנקבה, דהרי "כינוי 'את' כלפי מעלה הוא" - כלומר: משה אמר את הלשון "את" כלפי הקב"ה כביכול!

ונדחקו המפרשים לתרץ את דברי רש"י בכמה אופנים, ואחד מהם - שכמותו נקטו בכמה מפרשים (מהרא"י. מהרש"ל. צדה לדרך. ועוד) - הוא: "בלשון 'את' רמז תשש כחו של משה כנקבה, שהיא רגילה להיות בפחד ובהלה, והכי נמי היה משה בבהלה ופחד בשביל שהראוהו פורענות, ומי שהוא בפחד אין בו כח, וכשהיה רוצה לגמור את דבריו 'אתה' הפסיק והבליע האות ה' ואמר 'את' כדרך המדברים בבהלה".

ולפי פירוש זה מובן שאין זה שייך כלל בנדו"ד, שהרי לפירושם זה שהלשון "את" מורה על תשישת כחו של משה הוא בגלל שמשה לא הספיק לגמור הה"א של "אתה" מרוב חלישות, אך כאן הרי הלשון "את" אינה נאמרת כלל על ידי האב (החלוש) עצמו (אלא על ידי אחרים המדברים אליו)!

גם לפי הפירושים האחרים (רא"ם. גור אריה. ועוד) שלפיהם הלשון "את" אכן מתייחסת למשה עצמו ומורה על כך שתשש כחו כנקבה ולכן דיבר בלשון נקבה -

הרי מובן שיש מקום גדול לחלק, בין מה שהאדם מרגיש בעצמו "כנקבה" ומדבר על עצמו בסגנון זה, לבין זה שאחרים ידברו אליו בלשון נקבה רק בגלל שתשש כחו!

וא"כ, גם אם מצינו שמשה ידבר על עצמו בלשון נקבה כאשר תשש כוחו - עדיין אין זה ממש דומה לנדו"ד, שבגלל תשישת כחו של האב הרי שאחרים קוראים לו בלשון נקבה: "את פתח לו".

הצער שעליו מדובר שם שגרם חלישות כח אצל משה הוא זה ש"הראהו הקב"ה הפורענות שהוא עתיד להביא עליהם" - פורענות גשמית וממשית, ומובן שהדבר גורם לצער וחלישות;

אך בנידון דידן, הרי אין כאן פורענות של ממש, אלא רק זה שהאב מצטער לראות את מצבו הרוחני של בנו, וחידוש הוא שגם במצב כזה שייך להגיע לתשישות כח עד "כנקבה".

ומהאי טעמא נראה לכאורה, שיותר מתאימה לכאן דרשה אחרת של חז"ל - והיא על הפסוק (ואתחנן ה, כד) שאמרו ישראל למשה "ואת תדבר אלינו", ומפרש שם רש"י: "התשתם את כחי כנקבה, שנצטערתי עליכם ורפיתם את ידי, כי ראיתי שאינכם חרדים להתקרב אליו מאהבה; וכי לא היה יפה לכם ללמוד מפי הגבורה ולא ללמוד ממני".

שהדרשה שם מתאימה יותר לנדו"ד - בכל הפרטים האמורים:

שם ברור לכולי עלמא שעצם הלשון "את" מורה על תשישות כח כנקבה.

שם ברור כי הלשון "את" נאמרת להאדם החלוש על ידי אחרים - כשם שבהגדה של פסח הלשון "את" נאמרת (לא על ידי האב החלוש עצמו, אלא) על ידי אחרים המדברים אליו.

שם ברור כי תשישות כח כנקבה באה (גם) כתוצאה מצער רוחני, שמשה נצטער על מצבם הרוחני של ישראל - כשם שבהגדה חולשת האב היא בגלל מצבו הרוחני של בנו.

ומעתה לפי כל זה י"ל, שלכן בכוונה מדוייקת כתב כ"ק אדמו"ר באופן סתום "על דרך דרז"ל", מבלי לפרש - בתוך ה"פנים" - שהכוונה לדרז"ל עה"פ ואם ככה את עושה, כי באמת עיקר כוונתו היא לדרז"ל אחרת (הנ"ל עה"פ "ואת תדבר אלינו"), שמתאימה יותר לנדו"ד לכאורה;

אמנם כיון שמקור פירוש זה בהגדה הוא הרי מ"שמחת הרגל", ושם הביא את הפסוק "ואם ככה את עושה" (ואולי מתאים הדבר לשיטתו של החיד"א - מחבר "שמחת הרגל" - בפירוש הפסוק במק"א. ואין ספריו תח"י לעיין), הרי שאין כ"ק אדמו"ר מביא במפורש פסוק אחר אלא פסוק זה דוקא -

אך אין הוא מכניס אותו בגוף דבריו, אלא בתוך החצע"ג - בסמיכות להתיבות "שמחת הרגל", להדגיש שפסוק זה הוא שהביא בפועל בס' "שמחת הרגל", אך לדידן אין הדבר מוכרח ואפשר גם להסתייע בפסוק אחר (המתאים יותר). ודו"ק.