ב'לקוטי טעמים ומנהגים' על הגש"פ (פסקא 'ברוך אתה כו' מרור') מעיר הרבי על נוסח הברכה בהגדה שלפנינו: "על אכילת מרור", שהרי בכתוב [שמות יב,ח; במדבר ט, יא] נאמר "מרורים", ואף ברמב"ם (הל' חמץ ומצה פ"ח ה"ו - למי שאוכל מצה ומרור יחד) ניסח לברך "על אכילת מצות ומרורים". אך שם בההגדה מציין הרבי שלהלן שם (ה"ח) מופיע הנוסח ["על אכילת מצה" ו]"על אכילת מרור". גם מציין בתחלת דבריו לגמ' פסחים לט, א, ובהמשך מעיר על עוד שינויים בזה ממקום למקום ברמב"ם, ומסיים בצ"ע.

ואחרי העיון בגמ' פסחים שם אולי ניתן להציע הסבר לנוסח דידן, אף כי לא לכל השינויים בהרמב"ם. והיינו כי בגמ' פסחים שם שאלו מנלן שמצות מרור מתקיימת בכמה מינים, אולי המצוה היא דוקא במין מרור יחידי, הכי מר שבכולן? ומשני "מרורים כתיב". "ואימא 'מרורים' תרי? דומיא דמצה, מה מצה מינין הרבה אף מרור מינין הרבה".

שיש לומר בדרך אפשר שלכך הטביעו חז"ל הברכה בלשון יחיד, כי מנוסח "מרורים" היה משתמע שהחיוב הוא לאכול שני מיני מרור, והרי מחמת ההיקש קי"ל שאין צורך בכך.

ומה שבאוכלם יחד מברך "על אכילת מצות ומרורים" לדעת הרמב"ם, י"ל דהתם ליכא למיחש שיטעו כנ"ל, מכיון שמברך בלישנא דקרא (במדבר שם) "על מצות ומרורים יאכלוהו". וזה נראה גם באמרו אז "מצות", לא "מצה". [ואף מה שב'מה נשתנה' ניסח הרמב"ם "מרורים" - י"ל דהיינו לפי המנהג לאכול המצה והמרור יחד, שאז מברך כלישנא דקרא, ולכך אף הבן שואל בלשון רבים].

ואילו במברך על המצה לבד ועל המרור לבד [כפי הנהוג כיום למעשה], שאין נוסח הברכה כלישנא דקרא, אז צריך ה'באווארעניש' דלא למיתי למיטעי, וכנ"ל.

א. פסקא ד"ה המנהג להניח פתיתי חמץ כו' קודם הבדיקה. "ויש להוסיף טעם: כדי שבביטול היום יוכל לומר כל חמירא וחמיעא דחמיתי'," עכל"ק.

וצ"ב דהרי הרמ"א מביא ממהרי"ו [וכ"פ אדה"ז בסי' תלד סעיף יד] שמבטלין בפעם הב' אחרי הביעור כדי לבער חמץ שלו, ונמצא שהביטול לא קאי על מה ששורף וא"כ אם שורף העשרה פתיתין שמניח קודם הבדיקה מה לי שיכול לומר בהביטול דחמיתי' על אלו העשרה פתיתין. וראה בארוכה בהב"ח שמבאר למה בביטול הלילה אינו אומר דחמיתי' וביום הוא כן אומר, אמנם כ' להדיא דאינו קאי על מה שהוא שורף, ובפשטות איירי הכא דשורף הני עשרה פתיתין.

ב. פסקא ד"ה כל חמירא. שקו"ט רבינו בהנוסח וחמיעא ולא וכל חמיעא, ומעורר דע"פ הגמ' מו"ק כו, א ואימא עד דהוו כולהו א"ל על על הפסיק הענין א"כ גם כאן דמבטל בין אם יש לו חמץ ובין אם יש לו שאור א"כ הול"ל וכל חמיעא ומת' דתיבת "כל" עצמה מורה "דבאיזה" אופן שיהיה - מבטל.

ולכאורה יש להעיר דבפי' "כל" פליגי בגמ' בכ"מ אם הפי' כל דהו ורק מקצת או כולו וכל הדבר וראה בשד"ח מערכת כ' סוף כלל לב ויש לעיין אם זה קשור להפי' "באיזה אופן שיהיה'"

אמנם באמת יש להעיר ממנחות דף נח, א בנוגע כל שאור וכל דבש דמפורש בגמ' דמ"כל" מרבינן אפילו חצי קומץ ולפי זה מבאר למה בעינן כל לגבי שאור וכל לגבי דבש ועין יכולים ללמוד א' מהשני, וקצת משמע דבפשטות [בלי תי' הגמ'] אם הכתוב היה אומר כל שאור ודבש [ולא וכל דבש] הרי מחמת התיבה "כל" היינו יודעין ש"איזה שתהיה" שאור או דבש [ובשניהם לא רק שיעור קומץ] הוא בבל תקטירו, ועצ"ע.

ולהעיר שזה ברור כ"כ דאף דבפסקא הבא כ' דכל מדקדק במעשיו יש לפרט מ"מ הכא לאנחית לזה כלל.

בגליון יג (א'טז) העיר הרב י.י.י. שי' (ע' 52 ואילך) על זה שכותב הרבי בהגדה ע' טו בפסקא מצוה עלינו לספר ביצי"מ: "ואף נשים חייבות במצוה זו (מדאורייתא - לדעת החינוך ולר"י בתוד"ה שאך מגילה ד.א. ועיין תוד"ה מי סוכה לח, א - או מדבנן. ראה ברכי יסוף תסע"ג ס"ק ט"ו ושבח פסח בארוכה, וכן משמע דעת רבינו בשו"ע שלו סי' תע"ב סכ"ה. וגם בספר בית דוד דקס"ד דפטורים - וכן ס"ל להמנ"ח - חזר בו בספרו לחם הפנים. ראה ספר מגיד דבריו ס' מ"ב)", והביא הנ"ל שיש שכתבו שכוונת הרבי בציונו לשו"ע אדה"ז הוא לומר שדעת אדה"ז הוא דחיוב נשים בסיפור יצי"מ הוא מדרבנן.

וכתב הוא דמדברי הרבי מוכח דלא זוהי כוונתו: כי א) הרי בדברי הרבי יש נקודה לפני הציונים להברכי יוסף ושבח הפסח ואדה"ז, ב) הברכי יוסף ושבח הפסח לא ס"ל שהחיוב הוא ודאי מדרבנן אלא מסופקים הם אם הוא מדרבנן, ג) אדרבה, הברכי יוסף נוטה יותר להדיעה שהחיוב הוא מדאורייתא. דמכ"ז נראה שכוונת הרבי בהציונים להברכי יוסף ולשבח ספח ולאדה"ז הוא לומר שס"ל שנשים מחויבות בסיפור יצי"מ (דלא כסברת הבית דוד שמביא אח"כ דס"ל שנשים פטורות לגמרי ממצוה זו).

ולענ"ד הנכון הוא כדברי הכותבים הנ"ל שכתבו שכוונת הציון לאדה"ז היא שלדעת אדה"ז החיוב לנשים בסיפור יצי"מ הוא מדרבנן. וכך הם פירוש דברי הרבי: תחלה כותב סתם, שנשים חייבות במצוה זו. אח"כ מוסיף ומבאר (בסוגריים), דהיינו, שחייבות - כמו אנשים - מדאורייתא (כדעת כמה ראשונים), או די"ל באו"א - שאינן חייבות רק מדבנן לבד. וע"ז שאינן חייבות רק מדרבנן לבד, מציין הרבי להברכי יוסף ושבח הפסח, שכתבו שיש מקום לומר שחייבות מדרבנן, ואח"כ מציין לאדה"ז, שמדבריו משמע שודאי שחייבות מדרבנן.

ואלו הם באמת דברי אדה"ז שם: "ואף הקטנים חייב אביהם לחנכם במצות להשוקתם כוסות..ואף הקטנות שהגיעו לחינוך דינם כקטנים. וכן בשאר כל המצוות הנוהגות בלילה זה אין חילוק בין אנשים לנשים שאף שהנשים פטורות מכל מצות עשה שהזמן גרמא בין של תורה בין של ד"ס אעפ"כ חייבו אותו חכמים בכל הדברים שתקנו בלילה זה לפי שאף הם היו באותו הנס של יציאת מצרים. ואכילת מצה הן חייבות מן התורה לפי שהוקשה וכו'". שמדברי אדה"ז אלו למדים: א) שנשים מחויבות ודאי במצות סיפור יצי"מ, כי הרי אדה"ז כותב בפירוש שב"כל המצוות הנוהגות בלילה זה אין חילוק בין אנשים לנשים" ומצות סיפור יצ"מ היא אחת מן "המצוות הנוהגות בלילה זה" (וכן הוא גם להלן בדברי אדה"ז בסי' תעט סעי' ז'), ב) משמע - שחיובן במצוה סיפור יצי"מ היא רק מדרבנן לבד, כי אדה"ז כותב בהמשך דבריו שבאכילת מצה חייבות מן התורה, משמע, דבשאר כל המצות הנוהגות בלילה זה מחיובות מדבנן.

ומה שכתב הנ"ל דאא"ל שמצות סיפור יצי"מ היא בכלל המצוות ש"תקנו בלילה זה" כי מצות סיפור יצי"מ היא מן התורה ולא מתקנת החכמים, עי' בספר שערי שלום שכבר הק' כן, ומבאר, שלכן מדייק הרבי לכתוב - שרק משמע מדברי אדה"ז שמחויבות מדרבנן, כי אינו בפירוש בדברי אדה"ז (כי כנ"ל, אין מצות סיפור יצי"מ בכלל לשון אדה"ז מהדברים ש"תקנו בלילה זה". אך אעפ"כ, משמע מדברי אדה"ז שמחויבות מדרבנן, כי רק באכילת מצה כתב שנשים חייבות בה מן התורה, כנ"ל).

וי"ל בטעם דיוק לשון אדה"ז "שתקנו בלילה זה", כי הכוונה על דברים שהם בדוגמת הד' כוסות שעליהם קאי בסעיף זה, והד' כוסות הם תקנת החכמים. אך אעפ"כ, מזה נלמד במכ"ש שכן הוא גם במצות סיפור יצי"מ שהוא מדאורייתא, שודאי חייבו חכמים גם לנשים במצוה זו - מאותו הטעם כי אף הן היו באותו הנס.

[בהמשך דברי הנ"ל ביאר הכוונה בציון הרבי לתוד"ה מי, שהוא כדי להסיר תמיהת המנ"ח על החינוך שס"ל שנשים חייבות בסיפור יצי"מ מדאורייתא].

ב. עוד הביא הנ"ל דברי הרבי בפסקא ד' כוסות: "מצוה מדברי סופרים. ואף נשים חייבות בה, שאף הן היו באותו הנס של יציאת מצרים (תוד"ה היו פסחים קח, ב)".

והק', הרי גמ' ערוכה היא (שם) "נשים חייבות בארבעה כוסות שאף הן היו באותו הנס", א"כ מה מתוסף ע"י ציון הרבי להתוס'.

ונ"ל הביאור בפשטות, כי בדברי הגמ' יש ב' פירושים, פירוש א' (רש"י ורשב"ם) שבשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו, דלפ"ז "אף הן היו באותו הנס" פירושו שעל ידן נגאלו, ופירוש ב' (תוס'), שהנשים היו באותה ה"סכנה דלהשמיד להרוג ולאבד" ע"י המצריים, דלפ"ז "אף הן היו באותו הנס" פירושו - שגם הנשים נגאלו ממצריים בשוה כמו האנשים.

ודברי הרבי, שהוסיף על לשון הגמ' וכתב "אף הן היו באותו הנס של יציאת מצרים", שהוא לשון הלבוש שהביאו גם אדה"ז (כנ"ל), פשוט שכוונתו כמהמשמעות הפשוטה של המילים, שהנשים נגאלו אף הן מהסכנה של מצרים, כדברי התוס' (כמו שכתוב: בציוני המ"מ לשו"ע אדה"ז שם, בספר שערי שלום, ובספר הלכות ליל הסדר). לכן מציין הרבי להתוס'.

בגליון יג (א'טז) העיר הרב מ.פ. (ע' 33 ואילך) על הג"ש עם לקוטי טעמים ומנהגים מכ"ק אדמו"ר - שכותב ע"ז שלא אומרים ביו"ט "באהבה מקרא קודש" מכיון שאת יו"ט קיבלנו במ"ת שהיה בכפיה (כפה עליהם הר כגיגית), משא"כ שבת שקבלו ברצון במרה. והעיר ע"ז הרב מ.פ. שלכאו' הרי במ"ת אמרו בנ"י "נעשה ונשמע" דהיינו שקבלו עליהם ברצון, וא"כ הרי גם יו"ט הוא באהבה, ותירץ שיש לחלק בין תושב"כ ותושב"ע, עיי"ש שהאריך בטוב טעם.

ויש להעיר ממכתב כ"ק אדמו"ר לד"ר הילמאן (אג"ק ח"ב עמ' שסה-שסו) שעונה לו על כמה שאלות ששאל על הגדת רבינו, ובין השאלות מקשה השאלה הנ"ל (איך מתאים "כפה עליהם הר כגיגית" ו"נעשה ונשמע") ומשיב לו כ"ק אדמו"ר ע"פ פנימיות הענינים שפנימיות הפשט דכפה עליהם הר כגיגית הוא שהיה גילוי אלוקות גדול שהכירו והדגישו המעלה הנפלאה שהתומ"צ, ולכן קבלו ע"ע באמרם נעשה ונשמע, אך זה היה רק כמתנה מלמע' וכשחזרו למצבם הרגיל דחיי היום יום לאו דוקא שהיו מקבלים ע"ע, ולכן היה מודעא רבה לאורייתא. ע"כ בקיצור נמרץ תוכן הדברים ויש לעיין בהמקור לאריכות הביאור.

ועפ"ז מתיישבת גם תמיהתו בהחילוק שבין שבת ויו"ט, דאפי' שעל יו"ט אמרו נעשה ונשמע, זה היה מתוך "כפיה" וכנ"ל, משא"כ שבת שהיה במרה. [ויש לעיין בזה דהרי גם במרה היה זה מיד לאחר הנס דהפיכת המים המרים למתוקים ואולי גם בזה י"ל שהיה מצד הנס ודו"ק].