בלקוטי טעמים ומנהגים להגדה של פסח כותב רבינו "ויטבול בחרוסת. וקודם הטבילה מרכך החרוסת ביין שבתוך כלי (שו”ע רבינו סתע”ג סל”ב-ד)".

ולכאורה אומר כאן ב' דברים:

א', שהריכוך נעשה לפני הטבילה, ולא כשעושים את החרוסת.

ב', ושמרככים החרוסת ע"י שמניחים אותו ביין שבתוך כלי ולא שמניחים היין על גביו.

(ג', ודבר זה עצמו שמרככים החרוסת ביין, הובא כבר לעיל בקטע "החרוסת", וז"ל"זכר לטיט שנשתעבדו בו אבותינו. ונותנין בה דבר של קיוהא (פסחים קטז, א) זכר שהיו שיני ישראל קיהות מקושי השעבוד (ב"ח סתע"ג). ועושין אותה מפירות שנמשלה בהם כנסת ישראל (תשובות הגאונים הובאו בתוד"ה צריך שם) ואח"כ מרככין אותה במשקה אדום זכר לדם מכה הראשונה (ירושלמי פסחים פ"י סה"ג").)

וציין למקורו משו"ע רבינו סתע"ג סל"ב – לד.

וז"ל אדה"ז בשו"ע, מה שלכאורה נוגע לעניננו:

סל"ב: "החרוסת צריך להיות עב לפי שהוא זכר לטיט שנשתעבדו בו אבותינו, ואח"כ צריך לרכך אותו במשקה זכר לדם. ויש לרככו במשקה אדום, כגון חומץ או יין אדומים".

ובסל"ד: "אם חל פסח בשבת צריך ליזהר לרכך החרוסת במשקה מערב שבת. ואם שכח לרככו מערב שבת ירככו בשבת על ידי שינוי, דהיינו שמתחלה יתן המשקה לתוך הכלי, ואח"כ יתן לתוכו החרוסת. ויכול לערבו באצבעו או אוחז בכלי ומנענע עד שיתערב עיין סי' שכ"א".

ולכאורה הראי' לענין הא' הוא מזה שכותב אדה"ז "אם חל פסח בשבת צריך ליזהר לרכך החרוסת במשקה מערב שבת" (ואינו כותב צריך ליזהר שיכין החרוסת מערב שבת), משמע שההכנה של החרוסת עצמה, בלאו הכי (שחל בשבת) הי' מכינו מבע"י, ורק שהריכוך הי' עושה בשבת. וע"ז אומר אדה"ז כשחל פסח בשבת צריך לרככו מערב שבת, ומזה לומד רבינו שמדברי אדה"ז מוכח שהריכוך נעשה קודם הטבילה (כשאינו חל בשבת). ולכן מביא רבינו כמקור גם סל"ד.

אמנם לכאורה מזה אינו מוכרח עדיין שהריכוך הוא לפני הטבילה, ואולי הריכוך הוא לפני שהוא שם על הקערה וכדומה?

וגם לא הבנתי למה אין רבינו מזכיר חילוק כשחל בשבת, שאז לכאורה מפורש בדברי אדה"ז שצריכים לרככו מערב שבת, הרי משם מקורו? ולמה אינו מביא המשך הלשון של אדה"ז "ויכול לערבו באצבעו או אוחז בכלי ומנענע עד שיתערב".

אלא שיש לומר, שאין ענינו של רבינו בלקוטי טעמים ומנהגים להביא את ההלכות משו"ע אלא כשמו "לקוטי טעמים ומנהגים", ולכן אין אנו מוצאים שיביא בלקוטי טעמים ומנהגים את הדין המובא בסי"ט "ועיין בסי' שכ"א, שאם חל פסח בשבת יכול לעשות המי מלח בשבת. ובלבד שלא יעשה אלא מעט מזעיר, מה שצריך לטיבול זה בלבד. ולפי שקשה הדבר לצמצם כל כך, לכן יעשה המי מלח מערב שבת. ואם שכח יעשה בשבת מעט מזעיר".

וגם י"ל שרבינו אינו מדבר אודות שבת, ובשבת לכאורה הדין נשאר שצריך דוקא לרככו מערב שבת, כמבואר בשו"ע.

אמנם עדיין אינו ניחא, דאם באמת המנהג הוא שכשחל בשבת, הריכוך צ"ל מערב שבת, כבשו"ע אדה"ז, א"כ הוי שינוי במנהג לפועל, ואיך יביא רבינו כמנהג סתם שהריכוך הוא לפני הטיבול, בה בשעה שכשחל בשבת יש לעשותו מערב שבת?

א"כ משמע לכאורה, שגם כשחל בשבת עושים הריכוך לפני הטיבול, א"כ הרי זה היפך מהפורש בשו"ע, ורבינו מביא את זה כמקור?

ולכאורה דוחק גודל לומר שכאן מדבר אודות ריכוך שני, לאחר שכבר ריככו לפני שבת.

(וגם צריך להבין זה שרבינו מציין כמקורו מסעיף לב עד סעיף לד, ולכאורה סעיף לג אינו שייך לדבריו.ואולי ציין רבינו מסעיף ל"ב-עד סעיף ל"ד כי בכללות מדובר שם מענין החרוסת).

ובנוגע להפרט השני שכותב רבינו, שמניחים אותו ביין שבתוך כלי, ואין רבינו כותב ע"ז שהוא כשחל בשבת, הרי משו"ע אדה"ז שמביא מפורש שכן הוא רק כשחל בשבת? והרי זהו השינוי שעושים בשבת, א"כ כשחל לא בשבת אין מרככים בהיין שבתוך כלי, אלא שנותנים היין על החרוסת?

ואולי הפי' "ביין שבתוך כלי" הוא לא שמכניסים החרוסת בתוך הכלי של היין אלא ביין שכזה שנמצא בתוך כלי, ולא במקום אחר. ואיני יודע לפרשו.

ולכאורה נראה שצריך לומר שמילים "שבתוך כלי" הם כעין מאמר המוסגר, ובאמת לא ע"ז הוא המקור משו"ע אדה"ז, והמקור מאדה"ז הוא רק לזה שמרככים לפני טבילה כנ"ל, ו"בתוך כלי" הוא הוספה של מנהגינו. ולפי מנהגינו הריכוך תמיד נעשה באופן ששמים החרוסת בתוך היין.

(ועיין לקמן בפסקא כורך שכותב רבינו:

"ויטבול בחרוסת - רק החזרת ולא המצה. והמדקדקין בזהירות ממצה שרוי', אין טובלין ורק נותנין מעט חרוסת יבשה על החזרת ומנערין אותה אח”כ ממנה. וכ”ה מנהג בית הרב".

מה כוונתו בחרוסת יבשה, אם הריכוך של החרוסת נעשה לפני הטיבול של המרור, לכאורה ג"כ הריכוך של המרור שבכורך צריך להעשות לפני הטיבול של הכורך. ואפשר שמשתמשים למרור שבכורך באותו חרוסת שכבר ריככו לפני שטבל בו המרור(ולכאורה צריך לומר שגם לכורך צריך לריכוך ביין, כיון שמבואר בשו"ע, ואדמו"ר הביאו, כמו שהבאתי לעיל מדברי אדמו"ר, שרק עי"ז נעשה חרוסת כדבעינן).ואם באמת לפני הכורך מרככים ביין או שמשתמש בהחרוסת שרככך כבר, א"כ,מה כוונתו בחרוסת יבשה, הרי רק עכשיו ריככו אותו במשקה, ואיך תהי' יבשה?

ואולי הכוונה שבמקום היבש.

ולכאורה אם כוונת חרוסת יבשה הוא שלא ריככו בכלל. (לבד זה שכנ"ל שלכאורה הוי חידוש גדול שלא נעשה כפי שצריך להעשות וחסר בהחרוסת?) הרי אדה"ז כותב "צריך לרכך אותו במשקה", והי' כותב אדמו"ר כן בפירוש, שאין מרככין אותו במשקה, ולא סתם "חרוסת יבשה"? וצריך לעיין בכל זה).

בהגדת היכל מנחם בהנהגות למרור מביאמהנהגות אדמו"ר "קודם הטבילה, מרכך החרוסת ביין שבתוך כלי, וביין גופא, יש להשתמש בשיירי היין של הארבע כוסות - כפי שהיה נוהג כ"ק מו"ח אדמו"ר לתת מעט חרוסת בתוך הצלחת שבתחתית הכוס, שבה נמצא היין שנשפך מהארבע כוסות (התוועדויות תשמ"ו, ג' עמ' 181)".

ובמנהגים לכורך מביא "קודם אכילת ה"כורך" היה הרבי נוטל מן החרוסת שעל הקערה - ולא זה שבה טבל את המרור שהיה מעורב בה יין, מחשש שרויה - וומרחה [כמדומה שלש פעמים] על החריין [ולא על העלים], ואוכלו בכריכה, בסוף הכורך, טבל את חתיכתת החריין השלימה בחרוסת, ואכלה עטופה בעלי החסה. ויש אומרים, שברך כלל היה טובל את החריין של הכורך בחרוסת היבישה בעודנה על הקערה - ורק אם נפלה החרוסת מהחריין היה ממרחה עליו" [אוצר שם אות לג].

בהגדה של פסח: "ובזרוע נטוי' – זו החרב, כמה שנאמר 'וחרבו שלופה בידו נטוי' על ירושלים'". ובלקוטי טעמים ומנהגים לכ"ק אדמו"ר כתב בזה"ל:

"כמש"נ וחרבו (דה"א כא, טז) - הרי מצינו לשון נטוי' במכת חרב (שבה"ל. ז"פ). והיא החרב שהרג בה את הבכורות (ז"פ. שמחה"ר)". עכלה"ק.

ולכאורה כללות פיסקא זו דורשת ביאור:

הנה יש בפיסקא זו שני פרטים שונים: (א) ביאור הראיה מהפסוק "וחרבו שלופה בידו נטוי'" לנידון דידן – שע"ז מבאר שמשם למדנו ש"מצינו לשון נטוי' במכת חרב"; (ב) ביאור עצם הענין – היכן מצינו במצרים ענין של חרב: "החרב שהרג בה את הבכורות".

ושני פרטים אלו אינם תלויים (בהכרח) זה בזה, וכפי שמוכח להדיא מזה שהשבלי הלקט – שהוא מקור הפרט הא' כפי שמציין כ"ק אדמו"ר בעצמו – לא ס"ל כהפרט הב' והוא מפרש באופן אחר את ענין ה"חרב" (עיין בדבריו בארוכה. וכן רוב המפרשים שראיתי מפרשים (בהפרט הב') ע"ד דברי השבלי הלקט ולא כמו שלמד כ"ק אדמו"ר).

ומעתה צ"ע, למה חיבר כ"ק אדמו"ר שני פרטים אלו באותה הפיסקא, ולכאורה היה צריך להפרידם ולשנותם בב' פיסקאות נפרדות!

ועוד צ"ע, דלכאורה היה צריך להפוך את סדר הענינים: קודם כל לבאר את עצם התיבות "ובזרוע נטויה זו החרב" – לאיזו חרב הכוונה? וע"ז היה צריך להביא ש"היא החרב שהרג בה את הבכורות";

ואח"כ – ובפיסקא נפרדת (כנ"ל) – לבאר את הראיה "כמה שנאמר וחרבו גו'", שע"ז בא הביאור שהוא מפני ש"מצינו לשון נטוי' במכת חרב".

ואכן, בפירוש המיוחס להראב"ן על הגדה של פסח (נדפס בהגש"פ "תורת חיים" בהוצאת "מוסד הרב קוק") מפרש בדיוק כפירוש כ"ק אדמו"ר, אך בב' פיסקאות נפרדות ובסדר הפוך, וז"ל:

"זו החרב – שהרג בו את הבכורות; נטויה על ירושלים – וכמו שזו נטויה דקרא בחרב מיירי כן האי". עכ"ל.

ולכאורה סגנונו יותר מתאים ומדוייק וכנ"ל (ולהעיר שאיני יודע די הצורך את טיבו ומהותו של פירוש זה המיוחס להראב"ן, וכן איני יודע אם היה פירוש זה תח"י כ"ק אדמו"ר בעת שערך את הלקוטי טעמים ומנהגים על ההגדה – אך עכ"פ סגנונו לכאורה מתיישב הרבה יותר בלשון ההגדה).

*

עוד יש להעיר – ולאידך גיסא:

מכיון שכ"ק אדמו"ר כן מצרף שני הפרטים ביחד וכאילו הם בהמשך אחד (מאיזה טעם שיהיה), לכאורה היה לו לאחדם ממש ולציין רק לה"זבח פסח" (להאברבנאל) – שאותו מציין כ"ק אדמו"ר לגבי שני הפרטים; ולמה הוצרך להפרידם בב' משפטים ולהזכיר בנוגע לפרט הא' גם את ה"שבלי הלקט" (בנוסף לה"זבח פסח"), ובנוגע להפרט הב' גם את ה"שמחת הרגל" (בנוסף לה"זבח פסח")?

ואכן, נראה להדיא שאין כ"ק אדמו"ר מבסס את דבריו רק על ה"זבח פסח" – שא"כ היה צריך להפוך הסדר (וכנ"ל), שהרי בס' "זבח פסח" מקדים לבאר את עצם זה ש"חרב" קאי על מכת בכורות (עיין בדבריו), ורק אחר כך הוא מבאר את הראיה וה"גזירה שוה" של "נטוי' – נטוי'"; וזה שכ"ק אדמו"ר הפך את הסדר מדגיש שיש כאן כוונה שונה ונוספת מכוונת ה"זבח פסח".

ובוודאי יעירו ויאירו בזה הקוראים שי' ויתברר עומק כוונת רבינו בזה.