בהגדה של פסח ח"א (ע' סג-ד) כותב כ"ק אדמו"ר: "מעיר על מה שכתבתי בלקוטי ההגדה "קוראין את ההלל - הלוים", שאין זה פשוט כ"כ, כי לדעת רש"י (פסחים סד,א. סוכה נד,ב) ישראל קראו את ההלל .. כמה קושיות בדבר: א) למה לא פי' ב"תקעו" מי היו התוקעין. ב) הול"ל "אכתות קאי" ותיבת "כל" מיותרת. ג) והוא העיקר; דעה זו היא היפך מ"ש בתוספתא, וכמ"ש בתוספות סוכה שם .. מה הכריחו לרש"י לחלוק על התוספתא ואיפוא המקור לזה.

"ובנדו"ד כיון שהסתירה על דיעה זו מהתוספתא ברורה נלפע"ד שמעולם לא נתכוון רש"י לדעה זו. וכוונת רש"י היא פשוטה - דהנה במשנה (פסחים שם) מבאר כל סדר ק"פ עד גמירא של כת הראשונה, ומסיים "כמעשה הראשונה כך מעשה הב' והשלישית קראו את ההלל אם גמרו כו'". ובשטחיות הלימוד משמע דאינו מדבר אלא בכת ב' וג', דאם גם כת א' קראה את ההלל, הו"ל לשנות זה בסדר כת א' במקומו, ולכן מפרש רש"י "אכל הכתות קאי". והוא מכוון למה שנוגע ברש"י לפרש בסוכה שם ד"כל כת קוראה", דאין נפ"מ בסוגיא שם אם הלוים קוראים או גם הישראלים, כמובן .. ורש"י אינו מדבר אלא בזמן אמירת ההלל, שהוא גם בזמן הקרבת כת א', ובזה מדברת המשנה ג"כ, אבל לא בא לפרש מי הוא הקורא". עכ"ל.

ונראה להוסיף בזה מלשון הרע"ב שכתב (שם פ"ה מ"ז) "קראו את ההלל. כל השלש כתות", דלפי דבריהם [תוס' יו"ט שם, שו"ת צפנת פענח ח"ב, חידושי מרן רי"ז הלוי הל' ק"פ, וס' חוקת הפסח על רמב"ם שם, ועי' אוצר מפרשי התלמוד על סוכה (ח"ב ע' תתקל-א)] דרש"י ס"ל שהישראלים קוראין את ההלל, תיבת "שלש" מיותרת היא לגמרי, והיה מספיק שיכתוב "כל הכתות" ותו לא, ברם לפמ"ש כ"ק אדמו"ר א"ש מאד תיבת "שלש", כיון דבא לשלול ההו"א שרק ב' הכתות קראו, ולכן מבהיר ד"כל השלש כתות" קראו.

בענין הנ"ל, הערני הגאון ר' מענדל וועכטער שליט"א דהמשנה דפסחים שמבאר כל סדר ק"פ, הנה בגמ' מופיע הכל במשנה אחת, משא"כ במשניות, זה מחולק לכמה משניות, וסדר כת הא' מופיע במשניות ה, ו, ומעשה ב' הכתות האחרונות וקריאת ההלל מופיע במשנה ז' בפ"ע, וזה מחזק עוד יותר ההו"א שכת הא' לא אמרו, ולכן הוצרך רש"י לשלול זאת ד"אכל הכתות קאי".

והנה הגרי"ז בחידושיו על הרמב"ם הל' ק"פ הנ"ל דס"ל דרש"י בפסחים וסוכה ס"ל דהישראלים קראו את ההלל, והקשה דדברי רש"י סתרי אהדדי, דמבואר בדבריו על המשנה בערכין (י,א) ד"ה ולא היה מחלק, דהלוים היו משוררין בפה את ההלל והחלילים מחללין, וקאי נמי אשחיטת פסח ראשון ופסח שני, וע"ש מה שמחדש ליישב הסתירה, וכ"ה במועדים בהלכה (ע' רכג הערה 19).

ולפי"ז צ"ע למה כ"ק אדמו"ר אינו מביא סייעתא מרש"י דערכין הנ"ל דרק הלוים קראו את ההלל ומעיקרא אין כאן שום סתירה כמובן.

בענין הנ"ל העיר הרב וועכטער שליט"א מלשון תוס' הרא"ש (סוכה נד,ב) בדעת רש"י וז"ל: ומה שפי' רש"י שהכת קוראה את ההלל, לא שהיו קורים בעצמם, אלא הלוים היו קוראים, והכי איתא בתוספתא דפסחים הלויים עומדים על דוכנם ואומרים את ההלל בשירה אם גמרו שנו" וכו'. ע"כ. - ועד"ז איתא במאירי שם ע"ש.

וכ"ז דלא כמ"ש בתוס' חדשים ותפארת ישראל (אות מט) בפסחים (פ"ה מ"ז) שכ': "הלויים שררו ההלל בשעת הקרבת הפסח של כל כת, והקהל עונין ראשי פרקים". אלא דרק הלויים קראו את ההלל כנ"ל.

כתב הרמ"א סוס"י תלב "ונוהגים להניח פתיתי חמץ במקום שימצאם הבודק כדי שלא יהא ברכתו לבטלה, ומיהו אם לא נתן לא עכב דדעת כל אדם עם הברכה לבער אם נמצא", עכ"ל. ומקורו מכלבו (- תחילת חו"מ, עי' גם מש"כ הב"ח בסוף הסי').

ובביאור הדבר שלא נחשב כברכה לבטלה, הגם שלא מצא כלום בבדיקתו, מבואר בביאור הגר"א סק"ט, דהגם שלא קיים כלום בבדיקתו מ"מ לא הוה ברכה לבטלה, דמצינו כעין זה בברכה על השינה בסוכה, וכן בברכת המפיל, שמברך לפני שהולך לישן הגם שאולי לא ישן, אלא וודאי שעיקר הברכה היא על הולך לישן, אף שאינו יודע אם ישן, ה"נ אף שאינו יודע אם ימצא החמץ. (- כן מבואר בדמשק אליעזר על ביאורי הגר"א, עיי"ש).

ומבואר בזה דאם לא הניח פתיתין, ולא מצא כלום בבדיקתו, לא קיים בזה מצות הבדיקה כלל, אלא דמ"מ לא נחשב לבטלה כי כך הוא עיקר תקנת הברכה. וע"ד בהולך לישן ולא ישן, דבוודאי לא קיים כלום שהרי לא ישן, מ"מ לא הוה לבטלה כי כך הי' תקנת הברכה1.

אמנם לאדה"ז בשולחנו דרך אחרת בהך כלבו, וז"ל שם סי"א, ומעיקר הדין א"צ כלל להניח פתיתים הללו קודם בדיקה, שאף אם יבדוק הבודק ולא ימצא שום חמץ בבדיקתו, אעפ"כ לא בירך לבטלה שכך המצוה לבדוק החמץ ולחפש אחריו שמא ימצא ממנו מאומה ואם לא מצא אין בכך כלום וכבר קיים המצוה כתיקונה, עכ"ל.

הרי דעיקר המצוה הוא חיפוש החמץ, ולא מציאת החמץ, ואפי' אם לא מצא כלום בבדיקתו, שפיר נתקיים המצוה כתיקונה, שהרי חיפש אחריו ובדק, ומאי איכפת לי' אם לא מצא כלום בבדיקתו.

וז"ל הכלבו: "אם לא נתן לא עכב דדעת כל אדם עם הברכה לבער אם נמצא" ולכאו' משמע דמדיני הברכה קאתי דאף שלא מצא כלום, ולא קיים כלום, מ"מ אין הברכה לבטלה, "כי דעתו עם הברכה לבער אם נמצא", ומשמע כדברי הגר"א ודעת אדה"ז צ"ב דל"ל לחדש דגוף החיפוש הוא המצוה, ולא מציאת החמץ2, ולא נחית כהבנת הגר"א, דתיקנו ברכה אף ללא קיום.

ויעוין בהגדת כ"ק אדמו"ר, פיסקא בדיקת חמץ שציין מקור לדין זה "שבלי הלקט סי' רו בשם שו"ת הגאונים, כלבו בשם רה"ג", ולע"ע לא ראיתי עוד שיציינו לדברי שבלי הלקט, ואכן שם מפו' כדברי אדה"ז, וז"ל, אינו חושש אם אינו מוצא דמ"מ ביעור חמץ הוא שמחזר אחריה לבערו, עכ"ל, ודו"ק.

והנה להלכה נקטי' דאם שח קודם שהתחיל לבדוק צריך לחזור ולברך, אבל אם שח לאחר שהתחיל לבדוק א"צ לחזור ולברך כיון שכבר התחיל במצוה שבירך עליה (שם ס"ז). והנה דין זה נאמר אף אם עדיין לא מצא כלום, דמ"מ נחשב התחיל במצוה, כי כבר התחיל בהחיפוש. (ולכן לא הוה הפסק בין הברכה לתחילת עשית המצוה).

ומוכרח מהלכה זו כדעת אדה"ז שעיקר המצוה הוא החיפוש אחר החמץ, ולא מציאת החמץ, ולכן אם כבר התחיל לבדוק, ה"ה כבר באמצע המצוה, אך להגר"א הרי לא התחיל בהמצוה עד שימצא חמץ, והעיקר הוא האם שח לפני שמצא חמץ, או אחר שמצא, וצ"ע3. (ואולי ס"ל שגם זה מתקנת הברכה, דמשום שלא הי' לבטלה לכן ל"צ לברך שנית ועצ"ע דא"כ גם כשהפסיק לפני תחילת הבדיקה לא יצטרך לברך עוד. וצ"ע.)

והערני ח"א דמה מאוד מדוייק מה שמציין רבינו בהגדה "כלבו בשם רה"ג" דבאמת דין זה (- דמעיקר הדין ל"צ להניח פתיתין) לא הובא שם בשם רה"ג, ורק הדין הנ"ל דאם הפסיק א"צ לברך שנית הוא בשם רה"ג, דאכן משם ההוכחה שהבדיקה והחיפוש מצ"ע הוא המצוה גם בלי מציאת החמץ, ודו"ק.