בהגש"פ: "אילו הרג את בכוריהם ולא נתן לנו את ממונם דיינו, אילו נתן לנו את ממונם ולא קרע לנו את הים דיינו". ובליקוטי ביאורים העיר רבינו זי"ע: דהרג את בכוריהם נתן לנו את ממונם קרע לנו את הים ג"כ אינו על הסדר, ותירץ דבנתינת הממון הכוונה למה ששאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב וכו' והוחלט זה לרשות בנ"י כשנודע שאין הם חוזרין למצרים".

ובגלין תתצח (ע' 41) מתלבט הרב ח.ר. שי' למצוא ביאור בדברי רבינו.

והנראה לומר שבהשקפה ראשונה קשה לומר שהפסקא "אילו הרג את בכוריהם ולא נתן לנו את ממונם" הולך על מה ששאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב כו' מכיון שבתורה כתוב (יב, לז) "וה' נתן את חן העם וישאילום", וא"כ הלשון "ולא נתן לנו את ממונם" אינו מתאים כיון שהי' בגדר שאלה ולא בגדר נתינה, ועל זה כותב רבינו דבנתינת הממון הכוונה למה ששאלו ממצרים כו'. והוחלט זה לרשות בנ"י כשנודע שאין הם חוזרים, וע"כ שפיר שייך הלשון "ולא נתן לנו את ממונים" שכיון שהוחלט לרשות בני ישראל שפיר שייך הלשון של "נתן", וק"ל.

ואיך שיהיה ביאור דברי רבינו זי"ע, הנה הרב הנ"ל כותב שמוכח מדברי הרמב"ן שסובר שו"נתן לנו את ממונם" אירע לאחרי מכת בכורות ולפני קרי"ס.

ונ"ל שבזה יומתק הלשון שכתוב בפרשת בא (יא, ב) "דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו" ועיין שם ברש"י "אין נא אלא לשון בקשה, בבקשה ממך הזהירם על כך שלא יאמרו אותו צדיק כו'", וידוע השאלה הובא בלקו"ש מדוע היה צריך להזהירם בלשון "נא", כיון שזה היה לטובתם כדי להתעשר, א"כ אפילו בלי ההזהרה היה בני ישראל מרוצים לעשות פעולות כדי להתעשר.

אבל לפי דברי הרמב"ן היה בקשת בני ישראל לכלי זהב וכסף מהמצריים מקושר עם קצת אכזריות היפך טבעם של בני ישראל, שכיון שבני ישראל בקשו זה מהמצריים מיד אחרי הריגת הבכורות, נמצא שבני ישראל נכנסו לבתי המצרים כשבכוריהם מונחים מתים על הקרקע לבקש כלי כסף וכלי זהב, והיה צורך לאומץ מיוחד לבקש מהמצריים בעונה זו את כלי זהב וכסף שלהם. וע"כ אמר הכתוב דבר "נא" - לשון בקשה.

בהגש"פ: "אילו הרג את בכוריהם ולא נתן לנו את ממונם, דיינו. אילו נתן לנו את ממונם, ולא קרע לנו את הים, דיינו".

והעיר רבינו ד"הרג את בכוריהם, נתן לנו את ממונם, קרע לנו את הים" אינו על הסדר. ותירץ ד"בנתינת הממון – הכוונה למה ששאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב וכו' והוחלט זה לרשות בנ"י כשנודע שאין הם חוזרים למצרים".

והנה רבינו לא ביאר כוונתו איזה מג' דברים אלה - "הרג את בכוריהם, נתן לנו את ממונם, קרע לנו את הים" אינו על הסדר.

ובתירגום הדברים לאנגלית ע"י הגה"ח ר' עמנואל שחט שיחי' ביאר שכוונת רבינו היא דעיקר נתינת הממון היתה לאחרי קריעת ים סוף, וכדאיתא בפירוש רש"י (בשלח טו, כב) "גדולה היתה ביזת הים מביזת מצרים".

וע"ז הקשה ידידי הרב ח.ר. שיחי' בגליון העבר דלפ"ז אין תירוצו של רבינו מובן.

ולכן פירש דקושית רבינו הוא משום דלפי פשש"מ משמע דקודם מכת בכורות כבר שאלו כלי כסף וכלי זהב, דזהו פשטות כוונת כתוב "ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים (בא יא, א) ".

אבל דבריו אינם מתקבלים כלל לדעתי, דפשוט דהצדק עם דודי הגר"ע, דכוונת רבינו להקשות דלכאו' נתן לנו את ממונם הי' אחר קרי"ס. דהרי מלשון רבינו "דבנתינת הממון - הכוונה למה ששאלו כו'" מבואר להדיא דעכשיו הוא מחדש שעל זה קאי ממונם, ומתחילה הו"א דהכוונה לממון אחר. ובע"כ דר"ל ממון דביזת הים, והמשך דברי רבינו מובן בפשטות לפ"ז, והוא עפ"י דברי הרב הנ"ל גופא:

דאחרי שחידש רבינו ש"ממונם" כאן היינו ממון דשאלו ממצרים, ולא ביזת הים, שוב קשה דממשמעות הכתוב הנ"ל משמע דזה הי' קודם מכת בכורות, וא"כ אף דמובן לפ"ז למה נאמר קרע את הים אחר נתינת הממון, מ"מ עכשיו קשה למה נאמר הרג את בכוריהם קודם. וע"ז מתרץ דלא הוחלט ממון זה ששאלו קודם מכת בכורות אלא לאחרי יציאת מצרים כשהמשיכו בדרכם יותר משלשת ימים ונודע דאין כוונתם לחזור, אבל מ"מ הי' זה קודם קרי"ס, וא"כ א"ש סדר הדברים.

אבל לכאו' צ"ב מה שהעיר הרב הנ"ל, דכל הקושיא (השני') היא לפי פי' הראב"ע דכוונת הכתוב בנ"ל "ויתן ה' את חן וגו'" היינו שכבר אז שאלו כלי כסף גו'. משא"כ לפי' הרמב"ן דלא שאלו כ"א לאחרי מכת בכורות, א"כ הקושיא מעיקרא ליתא, וא"כ צ"ב אמאי נקט רבינו בפשיטות כפי' הראב"ע? וגם למה לא תי' דנוסח ההגדה מתפרש בפשטות עפ"י הרמב"ן, ושוב א"צ לדחוק דאף שהי' להם הכסף קודם מ"מ לא הוחלט אצלם.

וי"ל דעפ"י פשוטו של מקרא כיון שמשה צווה את בנ"י אודות שאילת הכלים קודם מכת בכרות א"כ בפשטות קיימו זאת ישראל מיד, ולא המתינו עד אחר מכת בכורות.

[ואין לומר דמשה לא אמר להם הציווי כ"א לאחר מכת בכורות, חדא דג"ז הוא היפוך פשש"מ, דבפשטות אם משה נצטווה להגיד לבנ"י, עשה זאת מיד. ועוד, ועיקר, הרי מפורש ברש"י בפי"ב שם "כדבר משה, שאמר להם במצרים וכו'", הרי דהציווי הי' מקודם].

ומה שלא פרש"י מהו ענין הנתינת חן בפרק י"א, היינו משום דסומך על המפורש בכתוב בפרשה דלאח"ז (יב, לה), וכמש"כ רבינו בכ"מ בלקו"ש דלפעמים סומך רש"י על מש"כ אח"כ אם הוא בסמיכות ובאותו ענין. וכיון דלשון נשיאות חן מתפרש שם בהדיא לנתינת ממון, ס"ל לרש"י דכן צ"ל הפירוש ג"כ בפרק י"א עפ"י פשש"מ.

בגליון העבר בע' 136 האריך הרבצ"ח אסטער שיחי' לבאר שי' אדה"ז בשולחנו בדין טיבול כרפס, ורוצה לחדש דס"ל לאדה"ז כהרשב"ם וסיעתו דבאמת ליכא חיוב טיבול בכרפס, ומש"כ במשנה "מטבל" היינו משום דכך הי' דרכם לאכל כל מאכלם בטיבול, אבל ליכא שום תקנה בעם הטיבול, דעיקר ההיכר לתינוקות הוא בגוף האכילה ולא הטיבול, או כמש"כ בפיה"מ להרמב"ם דהל' מטבל היינו כמו מטפל, ר"ל להתעסק בכרפס, ואינו מלשון טיבול כלל.

והדברים תמוהין, דהרי הראשונים כתבו דלשי' זו א"צ טיבול כלל, ואדה"ז בשולחנו מחייב טיבול, וכמפורש בלשונו "צריך כל או"א לאכול מעט ירקות בטיבול . . כדי להתמי' התנוקות שיראו שינוי שאוכלין ירקות בטיבול כו', ואיך אפשר לומר שלאדה"ז בשולחנו ליכא חובת טיבול?

ומה שרוצה לדייק מהא שאדה"ז לא הביא בסעיף כ"ה שצריך להביא המי מלח, וכן בסעיף כ"ו לא הזכיר מי מלח בסידור הקערה ודלא כהרמ"א שכן מזכירו ─ אינו דיוק. דהרי שני הלכות הללו תלוין זב"ז, דהרי המנהג של עשייה קערה (ע"פ הלכה) נשתלשל מעקירת השולחן שהי' נהוג בזמן הגמ' כדי שישאלו התינוקות, וכשהתחילו לאכול על שולחן אחד קיימו ענין זה ע"י עקירת הקערה שבה מונחים עיקרי הסעודה דהיינו המצה והמרור, ע' בסעיף ל"ח בשו"ע אדמה"ז שם. (וכמש"כ בויגד משה ס"ב), והניחו בקערה גם החרוסת והב' תבשילין משום דכולן דין אחד להם, וכמש"כ אדה"ז בס"ב דכולם צריכים להיות על השולחן משום אמירת ההגדה עליהם, וכיון דבכולן איכא דין שיהיו מונחים על השולחן א"כ הקערה שהיא במקום השולחן בימי הגמרא, ג"כ צריך שיהי' בה מה שהי' צריך להיות על השולחן, ולכן כשכותב אדה"ז בסכ"ה דנהגו להביא כל הדברים מיד אחר קידוש משום דינא דקידוש במקום סעודה, פשוט דלא שייך זאת להמי מלח דאינו חלק משולחן הסעודה ואין שום דין דהמי מלח צריך להיות על השולחן כלל.

[ובאמת דמש"כ הרמ"א דהמי מלח הוא על הקערה צ"ע, וכבר העיר בויגד משה שם דבמהרי"ל שהוא מקור דברי הרמ"א השמיט חומץ לגמרי, וא"כ ודאי שאין לדייק כלום מהשמטת אדה"ז].

גם מש"כ דאם ליכא חובת טיבול א"כ ליכא הקפדה אם טובל בחרוסת, צ"ע, דהסברא של הרא"ש דלאחר שמילא כריסו יביאנה למצוה, ודאי שהיא שייכת בכל אופן שמילא את כריסו.

בהמשך להערתי בגליון העבר (ע' 53) בנוגע לתרגום האנגלי דתיבות "הא לחמא עניא", יש להוסיף:

בהגדה של פסח עם לקוטי טעמים ומנהגים, בפיסקא "הא לחמא עניא", כותב הרבי:

"הא - בצירי (מ"ח, סי' האריז"ל עיי"ש הטעם) ונמצא בכתוב בנקוד זה (בראשית מז, כג. יחזקאל טז, מג. דניאל ב, מג), אבל שם פירושו הנה, ולא זה".

והיינו שתיבת "הא [לחמא עניא]" דכאן, אין פירושו "הנה, כי אם - "זה".

ויש לעיין, איך יש לתווך את זה עם מש"כ בשיחה שהזכרתי בהערתי הקודמת:

"דער חילוק פון הָא בקמץ ביז הֵא בצירי איז אויך אין פירוש: הָא (בקמץ) לחמא עניא כו' איז דער טייטש: דאס איז די לחמא עניא, וואס אכלו אבהתנא בארעא דמצרים, און הֵא (בצירי) לחמא עניא כו' איז דער פשט: נאט אייך1 לחמא עניא.

שמזה משמע להיפך שפירושו הוא "הנה" דוקא ולא "זה".

בנוגע לתרגום האנגלי, נראה שהוא נשען על מש"כ בהגדה ולא בהשיחה, אף שלכאורה י"ל שהשיחה היא משנה אחרונה.