א. איתא בסוגיא דחנוכה (שבת כא, ב) "ת"ר מצות חנוכה נר איש וביתו והמהדרין נר לכל או"א והמהדרין מן המהדרין ב"ש אומרים יום ראשון מדליק שמנה מכאן ואילך פוחת והולך וב"ה אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך".

ובאופן קיום מצוה זו למהדרין מן המהדרין נחלקו בה הראשונים והדברים ידועים. דבתוס' שם ד"ה והמהדרין מן המהדרין כתבו וז"ל "נראה לר"י דב"ש וב"ה לא קיימי אלא אנר איש וביתו שכן יש יותר הידור דאיכא היכרא כשמוסיף והולך או מחסר שהוא כנגד הימים הנכנסין או היוצאין אבל אם עושה נר לכל אחד, אפי' יוסיף מכאן ואילך ליכא היכרא שיסברו שכך יש בנ"א בביתם".

נמצא מבואר דדעת התוס' דהמהדרין מן המהדרין מדליקין כנגד הימים ולא כנגד מספר בני הבית (רק דנחלקו ב"ש וב"ה אם הוא כנגד היוצאין או הנכנסין) וטעמם שאם ידליקו כנגד בני הבית לא יהי' היכר למספר הימים ויתבטל מעלת מהדרין מן המהדרין שמדליקין כנגד הימים.

והרמב"ם שיטה אחרת לו, ודעתו (הל' חנוכה רפ"ד עיי"ש) ד"המהדר יתר על זה ועושה מצוה מן המובחר מדליק נר לכל או"א בלילה הראשון ומוסיף והולך בכל לילה ולילה נר אחד. (הל' ב') כיצד, הרי שהיו אנשי הבית עשרה בלילה הראשון מדליק עשרה נרות ובליל שני עשרים ובליל שלישי שלשים עד שנמצאת מדליק בליל שמיני שמונים נרות".

ומבואר בדעת הרמב"ם היא שמעיקר הדין מהדרין מה"מ, מדליקים הן כנגד הימים והן כנגד אנשי הבית.

ובשו"ע (או"ח סי' תרע"א ס"ב) פסק כהתוס', וז"ל (שם) "כמה נרות מדליק, בלילה ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך אחד בכל לילה עד שבליל האחרון יהיו שמונה, ואפילו אם רבים בני הבית לא ידליקו".

אלא דהרמ"א משיג, ובעיקר סובר כהרמב"ם אלא דלדעתו (וי"ל שבאמת מקורו מהרמב"ם עצמו, ואכ"מ, וראה מעשה רוקח ולחם משנה, וראה בארוכה בשו"ת כנסת יחזקאל סי' יז שהאריך בפלוגתת התוס' והרמב"ם ומבאר שברי הרמ"א הן הן דברי הרמב"ם ואכ"מ) צורת המהדרין מן המהדרין מתקיים שכל אחד מבני הבית מדליק ומוסיף כל יום, וכמנהגינו אנו.

בץ והנה מבואר בדעת התוס' שתיקנו למהדרין מן המהדרין שיהא כנגד הימים ולא כנגד אנשי הבית, והטעם לפי שאם ידליק גם כנגד אנשי הבית לא יהיה היכר לימים והרי כל ענין ממה"מ יסודו ליתן היכר לימים.

ומעודי הוקשה לי לדעת התוס' שלשיטתם יוצא שפעמים רבות, המדליק לפי מנהג המהדרין ירבה בנרות הרבה יותר מהנוהג כהמהדרין מן המהדרין.

ולמשל אם יש ששה אני הבית, הנה לפי המהדרין ידליק ארבעים ושמנה נרות במשך ימי חנוכה – שש נרות בכל יום – ולפי שיטתם מי שרוצה להדר יותר ידליק סך הכל שלושים וששה נרות?

ויש להבין, איך נקרא זה לשיטתם מהדרין מן המהדרין, דמשמע דיש בהדלקה זו הידור נוסף? במה מהדר כשממעטים ומפחיתים בנרות יותר מן סתם מהדרין?

ולכאו' זו קושיא אלימתא וראי' גדולה לשיטת הרמב"ם (והרמ"א) דהמהדרין מדליק מנורה אחת ומוסיף כל יום והמהדרין מה"מ מוסיף נר כל יום לכל אנשי הבית.

ג. בגמ' שם ממשיך לבאר טעמי ב"ש וב"ה, דפליגי בה תרי אמוראי, חד אמר כנגד ימים הנכנסין (ב"ש) או ימין היוצאין (ב"ה), וחד אמר טעמא דבית שמאי כנגד פרי החג המתמעטין והולכין, וטעמא דבית הלל דמעלין בקודש ואין מורידין. וממשיכה הגמ' דשני זקנים היו בצידן, חד עשה כב"ש וחד עשה כב"ה זה נתן טעם לדבריו כנגד פרי החג וזה נתן טעם לדבריו דמעלין בקודש ואין מורידין.

והרי"ף מביא דברים אלו בשם שני הזקנים להלכה, ונמצא שלהרי"ף טעמא דב"ה דכוותי' נקטינן, הוא משום מעלין בקודש ואין מורידין.

וצריך להבין בשתיים:

א) הא דמעלין בקודש ואין מורידין הלכה רווחת היא בכ"מ – באין חולק, וא"כ איך יכולים ב"ש לחלוק על כלל זה ובפרט דבמס' מנחות (צט, א) למדין זה מקרא, וכמו שפירש"י על אתר (ראה מסורת הש"ס שם, ואכ"מ, ועוד חזון למועד), ועכ"פ מכח הילכתא. ולא נראה כלל שב"ש חולקים על כלל זה[5].

וביותר יוקשה דלכאו' מה שייך כאן בנרות חנוכה הא דמעלין בקודש ואין מורידין. דלכאו' עיקר הקפידא דמעלין בקודש הוא משום בזיון, או חילול קדושה, וכהא דאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה ברצועות דתש"ר לתש"י, וכן מה שמבואר במג"א סי' קנד סקי"ד אי שרי להניח שאר ספרים בארון אצל ס"ת, או יריעות פסולות בארון, דהסתפק המ"א היכא שהוציא הס"ת ממנו אם יכולים להניח בתוכו לפי שעה, או לא. ופשט שאסור, וכן עיין בספר חסידים (סי' תתקלח) דנוטה לאסור, וטעמא משום שמא עי"ז מורידים את הארון מקדושה חמורה לקלה, וכן הא דהסתפקו בברכות (כח, א) גבי נשיאותו של ראב"ע, ע"ש.

וא"כ, מה שייך כל זה לנר חנוכה, דנימא דהטעם שצריכים להוסיף נרות בכל לילה הוא משום מעלין בקודש, היכן מצינו שמצד דין דמעלין בקודש יש להוסיף במצוה?

ולדוגמא, נרות שבת, היעלה על הדעת שבכל שבת יש להוסיף נר אחד על שבת העברה לקיים הציווי של "מעלין בקודש"?

ועוד יותר יוקשה, דכל ענין מעלין בקודש הוא כאשר עושים איזה פעולה בחפץ עצמו, וכנ"ח גבי רצועות התפילין או ארון הקודש או הנשיא, בכהאי גוונא אמרינן מעלין בקודש וגם שאין מורידין, לכן אין להוריד הרצועה או הארון קודש וכו' מקדושתם הקיימת, ואיך מתאים גדר זה לנרות חנוכה, ומנ"ל לבית הלל שמצד מעלין בקודש יש איזה הידור להוסיף על המצוה העיקרית שהוא נר איש וביתו?

ואשר יראה לבאר בכל זה, דפשוט דעיקר תקנת חז"ל בפרסום הנס דנר חנוכה היתה נר איש וביתו, היינו שהבעה"ב ידליק בביתו נר א' שכל א' משמונה ימי החנוכה – אלא דיש לחקור במהות ההידור בפרסום נש זה דנרות חנוכה דיתכן בשני אופנין.

א) שידליקו נרות באופן שיהיה ניכר מספר הימים דימי חנוכה – שעי"ז יתפרסם הנס יותר וזה היתה תקנת חז"ל, עכ"פ להמהדרין, אלא דנחלקו ב"ש וב"ה באיזה צורה עושין היכר זה, אם כנגד ימין הנכנסין או ימים היוצאין.

ב) שתיקנו חז"ל לזכר עצם הנס שכ"א ידליק נר א' במשך כל שמונת ימי החנוכה ובנוסף לזה תיקנו שיוסיפו נרות שעי"ז יהיה פרסומי ניסא בריבוי הנס- ובתקנה זו יתכן להדר בשני אופנים, א) שלא יסתפקו בנר אחד בלבד, אלא ידליקו כנגד בני הבית או גם כנגד הימים, לשנות במספרם כנגד הימים. או כב"ה שמתחילים בנר אחד ומוסיפים כל יום או כב"ש להתחיל בשמונה ולפחות כל יום.

מעלת הבנה זו במהות תקנת חז"ל בהוספת הנרות, שיוצא דלהטעם שעיקר התקנה להמהדרין הוא מצד מספר הימים יתכן שנרות המהדרין הוא המשך אחד מעצם תקנת הדלקת נר איש וביתו.

אולם לההבנה שעיקר תקנת חז"ל בנרות המהדרין הוא בנוסף על עיקר התקנה לפרסום הנס וההידור הוא תקנה נוספת לעיקר הנס.

וראה בחי' הגרי"ז על הרמב"ם הל' חנוכה ושאר אחרונים שדנים בדבריו בכל זה.

ומעתה י"ל דבזה נחלקו הרמב"ם והתוס', דדעת הרמב"ם יסוד ההידור הוא להרבות בנרות – וככל שירבו בנרות יתרבה ההידור, וממילא יוצא שהמהדרין מן המהדרין מדליקים הן כנגד הימים והן כנגד בני הבית – ומה שעי"ז יוצא שאין היכר לימים, לא אכפת לן כי עיקר התקנה הוא להרבות בנרות.

ודעת התוס' היא שהעיקר הוא הכרת הימים, וכן כתבו במפורש כדלעיל. ואע"פ שהמדליק באופן דמהדרין מן המהדרין יפחות בנרות לפעמים מן המהדרין, לא אכפת לן כי לשיטתם א"א אחרת כי יסוד ההידור הוא לגלות היום.

ומאידך הרמב"ם אינו יכול לנקוט כשיטת התוס' כי היות שלשיטתו עיקר ההידור דמהדרין מן המהדרין הוא ריבוי הנרות, וזה עיקר תקנת חז"ל במהדרין הרי לא יתכן שיפחתו וימעטו בנרות דא"כ אין זה הידור. אלא דלדעת הרמב"ם יש להעדיף הדלקה כנגד אנשי הבית וגם כנגד הימים, אך אין צריך דווקא היכר הימים כשיטת התוס'.

ועפי"ז מיושב הא דהקשינו לעיל לגבי מעלין בקודש, דהן לדעת התוס' והן לדעת הרמב"ם להכיר ריבור הנס, רק דנחלקו בצורת היכר זה דלדעת התוס' העיקר הוא ריבוי הימים דככל שמתרבים הימים נתרבה הנס, ולדעת הרמב"ם העיקר הוא ריבוי הנרות דכל שמרבים בנרות נתרבה הנס.

ודבר זה נלמד מהמושג דמעלין בקודש – ולא שב"ש חולקין ע"ז (כמ"ש לעיל מהמהרש"א) אלא שלדעת ב"ה שצריכין להוסיף ולא לפחות נלמד מהמושג דמעלין בקודש ולדעת ב"ש אינו דומה כלל ולדעתם מרבין בהנס ע"י הפוחת והול שלשיטתם עיקר גבורת הנס מתבטא בהתחלת הנס והם לומדים כלל זה מפרי החג.

ד. אלא דלאחר כ"ז יש לעיין שוב לשיטת התוס' במה מהודר יותר המהדרין מן המהדרין – שיתכן שידליק רק ל"ו נרות להמהדרין גרידר דמדליק נר לכל אחד ובאם יש עשרה אנשי הבית ידליקו בסך הכל שמונים נרות במשך כל ימי החנוכה.

דיותר היה מתאים להגדירו כשני מיני הידורים – הידור א' נר לכל אחד, והידור ב' נר איש וביתו, רק דמוסיף והולך, והבוחר יבחר. ולמה נקרא זה מהדרין מן המהדרין כאילו הם מהדרין יותר מסתם מהדר, והרי זהו רק הידור אחר?

ונראה לומר דבאמת תוס' לשיטתייהו אזלי, דבסוגית הידור מצוה בב"ק ט, ב, במימרת הגמ' הידור מצוה עד שליש, פרש"י דמיירי בהוספת שליש בדמים, וכלשונו שם יוסיף שליש בדמים ויקח את ההדור, ע"כ. היינו שלדעת רש"י שיעור שליש אינו בחפץ המצוה אלא בשוויו או במחירו.

ומשו"ז הק' עליו בתוס' רבינו פרץ, שא"כ לעולם יצטרך להדר כי לעולם ימצא מהודר יותר ויצטרך לקנות אתרוג אפילו באלף זוז.

ובמג"א (סי' תרנו סק"ה) תירץ דרש"י מיירי רק בעת שקונה האתרוג אבל אחר שקנאו שוב אין חיוב להדר לקנות עוד. היינו, שההידור הוא רק בשעת קניית החפץ ולא לאחרי זה.

וכן הביא במשנ"ב שם (בביאור הלכה) בשם הפני משה שההידור דעד שליש הוא רק בפעם הראשונה. אך התוס' שם פירשו באופן אחר דהידור מצוה עד שליש הוא בגודל שיעור האתרוג, דמדין הידור מצוה מחוייב להוסיף כסף לקנות אתרוג הגדול בשליש אך לא יותר מזה.

וראה במהרש"א שגם מצינו בלובל כעין זה דלולב גדול הוי הידור, ע"ש.

ובאר פעם בארוכה דרש"י ותוס' נחלקו בגדרי הידור מצוה דלדעת רש"י עיקר חיוב הידור מצוה הוא על הגברא שהגברא חייב להוסיף שליש. והתוס' ס"ל דגדר חייב להדר במצוה הוא בהחפצא דהמצוה.

ובנדו"ד ברור שבחג החנוכה החפצא הם הימים דימי חנוכה (ויש עוד הידור בנרות חנוכה עצמם וכמו שבארנו פעם בארוכה לדעת המג"א דיש לעשות נרות ארוכים, ואכ"מ).

וממילא אתי שפיר דהרמב"ם והתוס' נחלקו גם בזה ביחס לההידור בנרות חנוכה.

דלהרמב"ם עיקר ההידור הוא כנגד מספר בני הבית נר' דס"ל דגדרי הידור מצוה הוא בהגברא וכן נר' ממה שביאר הרמב"ם (הל' איסור מזבח פ"ז הי"א) לגבי קרבנות שהעיקר הוא לזכות עצמו ולכוף יצרו וכו' ע"ש, שהוא מצד הגברא.

ולכן י"ל דס"ל להרמב"ם שעיקר ההידור בנס חנוכה הוא מה שהגברא ידליק יותר ויותר נרות ובדוגמת פירש"י ב"ק שם דהויקר הוא מחיר האתרוג ואשר לכן אם צריכים לבחור ההידור במספר הימים (חפצא) או ריבוי הנרות כפי מספר בני הבית (גברא) יש להעדיף מספר הנרות.

משא"כ להתוס' דס"ל דעיקר עינן ההידור הוא בהחפצא דהמצוה וחפצת המצוה דנר חנוכה הוא הכרת הימים הנה כמו שבב"ק ס"ל דעיקר ההידור הוא גודל (חפצת) האתרוג כמו"כ בחנוכה יש להעדיף הכרת הימים מעל פני ריבוי בני הבית.

ואף שיוצא שלא יהיו מנין הנרות כמו המהדרין, אבל לפי התוס' זהו עיקר ההידור (מהדרין מן המהדרין) להכיר הימים.אלא שכ"ז הוא לפלפולא בעלמא כי ביארנו פעם בארוכה, וכן מבואר בכמה אחרונים, ששונה דין ההידור בנרות חנוכה מכל הידור מצוה כי בנרות חנוכה ההידור מצוה הוא עצם המצוה ותקנת חז"ל היתה להדר בה, משא"כ בכל הידור מצוה, ההידור הוא בנוסף על עצם המצוה, שלפי"ז יוצא הרבה נפק״מ ומהם אם אפשר לברך על נרות ההידור, שהרי להרבה פוסקים אין לברך על הידור מצוה וכו' (וראה בזה בשו"ת כת"ס סי' קלה ועוד). וכן הא דמעירים דאף דהרמב"ם אינו מביא כלל בספרו הא דהידור מצוה הנלמד מהפסוק "זה א-לי ואנוהו" מביא דין זה דהידור בנר חנוכה באריכות והביאור הוא כנ"ל.

*) לע"נ אבי מורי ישכר דוב בן יונה ואמי מורתי מרים בת אלטר מרדכי הכ"מ.

[5]) ואכן, בחדא"ג, מבאר מהרש"א שב"ש אינם חולקים על כלל זה, עיי"ש.