חבר הכולל בישיבת חברון, ב"ב
בלקו"ש חלק ט"ו פרשת חיי שרה (ה) מביא הרבי ב' אופנים לבאר ענין נס פך השמן, האם הנס היה בכמות השמן שתספיק לשמנה ימים (ע"י שהפך נתמלא בכל יום, או שמצאו את הנרות מלאים - כשתי הדעות המובאות בבית יוסף) - או שהנס היה באיכות השמן, כלומר, שהשמן שהיה צריך לדלוק יום אחד דלק שמנה ימים (ע"י שחילקם לח' חלקים, או שבכל לילה נחסר רק חלק שמינית מהשמן).
והקשה שלפי שני הצדדים הללו נמצא שלא נתקיימה מצוות הדלקת הנרות כדין. דהנה לפי הצד שהנס נעשה בכמות השמן, נמצא שההדלקה התקיימה בשמן של נס, ולא בשמן זית, והרי דין ההדלקה הוא בשמן זית דווקא, כדכתיב בקרא - "ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד".
וגם לפי הצד שהנס היה באיכות השמן, שאותו מעט שמן זית שהיה הספיק לכל הימים, אכתי לא נתקיימה ההלכה שצריך שמן בשיעור חצי לוג, כדאי' בגמ' (מנחות פ"ט) על הא דכתיב מערב עד בקר - "תן לה מדתה שתהא דולקת מערב עד בוקר . . ושיערו חכמים חצי לוג".
וביאר ביאור חדש באופן שנעשה נס פך השמן, כך שלא מתעוררות הקושיות הנ"ל. שאכן הנס היה כפי הדעה בבית יוסף - "שנתנו כל השמן בנרות . . ובבוקר מצאו הנרות מלאים שמן", אולם אין הפשט בזה שהשמן התכלה ולאחר מכן שוב נתמלא מחדש - "אלא אופן הנס היה שהשמן דלק ויחד עם זה לא נגרע ממנו מאום, וכפי שאומרים חז"ל "אש של מעלה שהיא שורפת ואינה אוכלת".
וביאר בזה וז"ל: "יוצא אפוא שבנס זה היה דבר והיפוכו, אש ונרות טבעיים הבאים משמן גורמים בהכרח לכיליון השמן אך מצד שני לא חסר מאום מהשמן. כלומר, היה כאן כליון ואי כליון בבת אחת. זהו דבר שהוא "נמנע הנמנעות" כמו הנס של מקום ארון אינו מן המדה שהיו בו שני הפכים בבת אחת, לארון הייתה מדה כמפורש בתורה אמתים וחצי ארכו.. ויחד עם זאת היה המקום - "אינו מן המדה". עד כאן דבריו.
ויש לעיין בזה, דהנה לפי ביאור זה אכתי קשה מדוע היה צורך כלל בנס של היום השמיני, הרי אם בסוף היום השביעי השמן היה במצב שלא היה חסר ממנו מאום, נמצא שביום השמיני היה אפשר להשתמש בשמן באופן טבעי, שאף אם השמן יכלה, ככל שמן זית, עדיין ישנו די שמן לכל אותו היום.
ואשר יראה לבאר בזה, דהנה מה שנתבאר שהנס גרם לכך שנוצרה מציאות של דבר והיפוכו - של כליון ואי כליון בבת אחת, נראה שצריך לומר ביסוד הדבר שגם בשמן עצמו היו שתי מציאויות שונות וסותרות שנתקיימו בבת אחת, שהשמן הכיל מציאות של שמן זית טבעי וגם מציאות של שמן נס, שכן לפי המציאות של כליון הרי זה שמן זית כדין, ומצד האי כליון שהיה בשמן הרי זה שמן של נס, רק מ"מ כיון שסו"ס היה בזה גם מציאות של שמן זית שפיר נתקיימה ההדלקה כהלכתה.
נמצא לפי"ז שאם בסוף היום השביעי היה נפסק הנס, הרי שכבר אין את המצב של דבר והיפוכו, שעניין זה לא יכול להתקיים במציאות טבעית ללא נס, כי אם במצב זה השמן הופך למציאות אחת, או שהוא שמן זית טבעי, או שמן של נס, ועל כרחך היות שהשמן של יום השמיני נותר מהשמן שלא כלה בהדלקתו הקודמת הרי שהשמן שלפנינו הוא שמן נס בלבד שלא ניתן להדליק בו. לכן אף ביום השמיני מוכרחים שימשיך הנס שהיה בשאר הימים שיישאר המצב של כיליון ואי כליון בבת אחת, שבזה מעורבים שמן נס ושמן זית כאחד, ויכול לקיים את מצוות ההדלקה בשמן זית כדין, ולא בשמן נס, וכאמור. ומעתה שפיר מבואר שצריכים לנס זה כל השמנה ימים. (ויש לחקור מה היה לאחר יום השמיני שכבר פסק הנס ונתבטל המצב של דבר והיפוכו, האם בשעה שפסק הנס גם השמן כלה, או שהשמן נותר רק שלא ניתן להשתמש בו למצוות הדלקה כיוון שהוא לא שמן זית אלא שמן נס, וצ"ע).
אולם עדיין יש לעיין בזה, איך הדליקו כלל את הנרות ביום השני, הרי אחרי שהנר כבה בבוקר והפסיק המצב של כליון ואי כליון, הרי שנשאר רק השמן נס שלא כלה, וכאמור, ואיך א"כ ניתן להשתמש בו בלילה השני. וא"ת שסמכו על כך שהנס ימשיך ויחזור שוב המצב של כליון ואי כליון, וממילא יהיה פה שוב מציאות של שמן זית, הרי אין סומכין על הנס, וכן הקשו על הבית יוסף לשיטה שחילקו את השמן לשמנה חלקים, איך הדליקו לכתחילה רק שמינית, הרי אין סומכין על הנס.
ועוד קשה שבגמ' מנחות (פח, ב) אי': "נר שכבתה נדשן השמן נדשנה הפתילה", וברש"י ד"ה נדשן השמן כתב: "כשם שהפתילה שכבתה אין לה תקנה שהרי היא כדשן, כך השמן שנשאר בנר הרי הוא כדשן ואין לו תקנה", והיינו, שלא ניתן להשתמש בשמן שהשתמשו בו אתמול. וכן ברמב"ם (פ"ג מהלכות תמידין ומוסופין הי"ב) ביאר מהו מצוות עשה של דישון המנורה וז"ל: "מהו דישון המנורה, כל נר שכבה מסיר הפתילה וכל השמן שבנר ומקנחו ונותן בו פתילה אחרת ושמן אחר במידה והוא חצי לוג, וזה שהסיר משליכו במקום הדשן אצל המזבח . . " וקשה א"כ - בנס פך השמן אחרי שכבר השתמשו בשמן ביום הראשון וכבה - כיצד היה אפשר להדליק בו שוב למחרת, הרי מדין דישון צריך 'להסיר הפתילה וכל השמן שבנר - ולהשליכו', וקושיה זו היא גם לשיטה המובאת בבית יוסף שאופן הנס היה ע"י שהניחו את כל השמן בבת אחת, אלא שבפועל בכל יום דלק רק שמינית, וקשה כאמור, איך המשיכו להשתמש באותו השמן גם ביום שלמחרת[1].
ואשר יראה לומר בזה, דהנה לפי המבואר שהנס היה באופן של 'כליון ואי כליון', והשמן לא חסר מאום, אכן אפשר שהנר בבוקר כלל לא כבה, אלא זו הייתה הדלקה שנמשכה ברציפות כל השמנה ימים, וכפי שיבואר להלן.
דהנה הגע עצמך, לפי השיטה שהנס היה בכמות השמן הרי שבסופו של יום כמות השמן נגמרה, והנר כבה, ואז קרה הנס שהשמן התמלא שוב או בפך או במנורה, וגם אם הנס היה באיכות והניחו בכל יום רק שמינית אלא שזה הספיק לכל היום, הרי שבסופו של יום השמן התכלה והנר כבה.
אולם לפי המבואר שהשמן לא מחסיר מאום הרי שאין כל סיבה שהנר יכבה מעצמו, וכן אין כל סיבה לומר שהם כיבו אותו מעצמם, ואדרבה, מדברי רש"י בזבחים וביומא (המובאים להלן) מבואר שאם הנר ממשיך לדלוק בבוקר מניחים אותו לדלוק ואין מכבים אותו.
דהנה כתב רש"י בזבחים (יא, ב ד"ה ומדתה) "חצי לוג לכל נר ונר כך שיערו חכמים לילי תקופת טבת שלא תכבה כל הלילה, ובתמוז ובניסן ובתשרי אם תדליק שליש היום לא אכפת לן", והיינו, שחכמים שיערו חצי לוג לפי המידה של לילי טבת הארוכים, ולפי זה יוצא שבלילות הקצרים ימשיך לדלוק גם אחרי שעבר הלילה, וע"ז כתב רש"י שמה שממשיך לדלוק - 'לא איכפת לן', הרי מבואר שאין מכבים את השמן הנותר (וכך מבואר ברש"י יומא דף ט"ו ע"א ד"ה תן לה), ואף לפי הדעה בתוס' שסוברת שגם בימות הקיץ כשהלילות הקצרים הנר אינו ממשיך לדלוק אחרי שעבר הלילה, מ"מ אף לשיטתם אין מכבים אותו, אלא היו משתמשים בפתילות עבות כדי שהשמן יתכלה בזמן קצר יותר מאשר בלילות הארוכים, כך שהנר יכבה מאליו בבוקר.
וה"נ נראה דאין לומר שהיו צריכים לכבות את הנר כדי שיישאר שמן למחר, שהרי לא היו מרוויחים מכך כלום, שכן אף אם היו מכבים לא היו יכולים להדליק בזה שוב, היות וזה שמן נס - 'ואין לסמוך על הנס' - שימשיך המצב של כיליון ואי כליון כנ"ל, ועוד, שהיו צריכים לדשן את השמן ולא היו יכולים להשתמש בו, וכאמור.
ואין לומר שמדינא היה צריך לכבות כדי שיוכלו להדליק שוב, היות והרמב"ם (פ"ג מהלכות תמידין ומוספין הי"ב) אומר, "ונר שמצאו שלא כבה מתקנו", כלומר, שאין צריך לכבות ולהדליק שוב, אלא מספיק לתקנו, להוסיף בו שמן, וכדו'.
(ויעויין עוד בחידושי הגר"ח פרק ט' מהלכות ביאת מקדש ה"ז, שביאר הטעם שזר כשר להדלקת נרות, וז"ל "והנראה מוכרח בדעת הרמב"ם, דס"ל דכל עיקר הך מילתא דהדלקת הנרות אין המצוה בעצם מעשה ההדלקה, כי אם דעיקר מצותה הוא שיהיו הנרות דולקים תמיד, ובזה שהנרות דולקים הוא דהוי יסוד קיום מצוה זו, ועלה הוא דקאמר ג"כ הרמב"ם דהדלקת הנרות היא הטבתן, ר"ל דבמה שהנרות דולקים כהלכתן בהכי הוא דמיקיימא מצוה זו דהטבה, משא"כ עצם מעשה ההדלקה אינה שייכה לעיקר קיום מצוה זו". הרי מבואר שאין כל עניין בעצם מעשה ההדלקה, וממילא אין סיבה לכבות את הנרות על מנת להדליקם שוב).
נמצא א"כ שאכן לא היה צורך להדליק בלילה השני, אלא השמן דלק כל הימים ברציפות, ומעתה לא קשה מידי איך הדליקו ביום השני והא לאחר שכבה הנר הרי זה שמן נס, וכן ל"ק מהא שמדין דישון אסור כלל להשתמש בשמן לאחר שכבה, דבאמת אופן הנס היה - שזה דלק כל השמנה ימים ברציפות.
ומעתה מה שמדמה הרבי שם את הקשר בין הנס חנוכה לנס של שרה ורבקה שהנר דלק מערב שבת לערב שבת, הנה לפי המבואר עתה הרי זה דומה גם בעניין זה, דבתרוויהו הנס היה שזה דלק ברציפות כל הימים.
ולפי"ז ארווחנא הבנה נוספת בעומק העניין של הקשר בין הנס ובין עבודה במסירות נפש שמביא הרבי בהמשך השיחה שם, דהנה הרבי מבאר דלפי הדעה שהנס היה בתוספת כמות השמן - "הנס נראה רק ברגע הראשון, כאשר השמן נוסף בנס, אבל אחר כך הוא דולק באופן טבעי, ומי שאינו יודע מהו מקור השמן אינו יודע שהתרחש נס". ולפי הדעה שהנס היה תוספת באיכות השמן, וכמות השמן הקטנה דולקת זמן ממושך יותר מן הטבע, אמנם תוצאת הנס ניכרת בזמן הבעירה אבל הנס עצמו כבר התרחש ברגע ששינה הקב"ה את איכות השמן וחיזקו. אולם לפי ההסבר השלישי שהנס היה באופן שנתקיימו שני הפכים כאחד, הרי שהנס התרחש בכל רגע ורגע מחדש.
ומבאר לפי"ז ששלושת האופנים של הנס קיימים גם בעבודת האדם. כאשר - "טבע" זוהי עבודה שלפי טעם ודעת - עבודה המוגבלת בהתאם לטבע האדם ומציאותו, ובהתאם למה שהוא מבין ומרגיש. ו"נס" מראה על עבודה של קבלת עול ומסירות נפש שלמעלה מטעם ודעת - אין מתחשבים ברצון הפרטי ובוודאי לא בטבע בהבנה וברגשות, אלא מקיימים את רצון הקדוש ברוך הוא עד כדי מסירות נפש.
אמנם כל עבודה חייבת להתבסס על קבלת עול ומסירות נפש, אך יש בכך דרגות שונות.
דרגה אחת היא שההרגשה של קבלת עול ומסירות נפש קיימת רק בתחילת היום, בשעת קריאת שמע ואחר כך במשך היום העבודה היא לפי טעם ודעת וזה דומה לנס של כמות השמן.
דרגה שניה היא, שההרגשה של קבלת עול ומסירות נפש הקיימת בתחילת היום משפיעה בגלוי על עבודתו במשך היום כולו, לא שבמשך כל היום הוא עסוק בעבודה של מסירות נפש, אלא רק שהרגשה זו שקיימת אצלו בשעת קריאת שמע מאירה ומשפיע על היום כולו, וזה דומה לנס באיכות השמן שהנס נעשה ברגע אחד אבל ניכר כל זמן הבעירה. דרגה שלישית היא שבמשך כל היום כולו הוא שקוע בעבודה של מסירות נפש. עכ"ת דבריו.
ולפי מה שביארנו עתה שבנס פך השמן הנר לא כבה גם ביום אלא הנס המשיך כל השמנה ימים ברצף, המשמעות היא שהנס היה גם בזמן שלא היה מצווה בהדלקה, אלא נעשה נס גם בזמן שהוא לא מצווה - כדי שיהיה אפשר לקיים את המצווה, ולפי"ז אפשר לומר שגם בעבודת האדם שייך מסירות נפש בבחינה הזאת, שלא רק בזמן עבודתו בתורה ובמצוות יש את העניין של מסירות נפש - המקבילה לנס, אלא גם כאשר מתעסק בעניינים הגשמיים - ומתכוון לצורך עבודת ה' - גם בזה שייך עניין של מסירות נפש.
[1]) וכן מצינו בגמ' מנחות פט, א, בפלוגתא לענין הא דשיערו חכמים את המידה של חצי לוג, דאיכא למ"ד 'מלמטה למעלה שיערו (היינו, שמניחים מעט שמן, ואם זה לא הספיק הוסיפו עד חצי לוג) - משום שהתורה חסה על ממונן של ישראל', שאם יתחילו מכמות גדולה מהנדרש, השמן ייפסד וילך לאיבוד. וזהו משום שאין להדליק בשמן של ההדלקה הקודמת, שכן אם היה אפשר לכבות בבוקר ולהמשיך ולהשתמש בזה שוב למחרת, אין כל הפסד בכך שנותר שמן. ומהכא חזינן נמי דליכא למימר שהשמן שלא היה נצרך להלדקה לא בעי דישון, שהרי הכא אותו השמן שנותר התברר שלא היו צריכים לו כלל, וכ"ש בגוונא דידן – שע"ד הטבע כן היו צריכים לכל השמן, אלא שקרה נס ולא היו צריכים לזה – דבזה וודאי בעי דישון.
Download PDF