באגרות קודש חי"ב ע' ג (ימי הסליחות תשט"ו) מופיע מענה להערות על לוח כולל חב"ד, וז"ל:

בעש"ק חנוכה צ"ל שמן שידלוק לכה"פ חצי שעה אחר שקיעה"ח - כ"כ בלוח. וצ"ע מה קשה לו בזה. עכ"ל.

ולהעיר:

א) מחבר הלוח, הגרא"ח נאה ז"ל, שחל"ח כ' תמוז תשי"ד, וא"כ עת כתיבת ההערות הוא כשנה לאחר פטירתו.

ב) ב'לוח לשנת תרצ"ב עם דיני ומנהגי השנה' [בו חל יום כ"ה כסלו בשבת] כותב הרב נאה: "וצריך ליתן בה שמן שיעור שידלוק חצי שעה אחר צאת הכוכבים".

ג) ב'לוח כולל חב"ד' [תח"י משנת תשמ"ז (ואילך), אף בו חל יום כ"ה כסלו בשבת] כותב: "מדייקים שידלוק לכל הפחות חמשים מינוט אחר שקיעת החמה".

הרי שהלשון המצוטט באגרות קודש אינו לא כנוסח הקדום של הלוח ולא כהנוסח המאוחר. ויש לעיין בה'לוח' משנות תשי"ד ותשט"ו, אולי יתברר הדבר. עותקים ממנו נמצאים בספריית הרבי, ובעת מצוא אבדוק הדבר אי"ה. ואסיר תודה אהיה למי שיקדימני ויברר הדבר.

ואם אכן כן כתוב בהלוח' שם, לשער בחצי שעה אחר השקיעה, אם כן בצדק מקשה המקשן, כי לפי דברי המחבר (ר"ס תער"ב) עת ההדלקה הוא בסוף השקיעה, היינו צאת הכוכבים (מג"א שם), שלדיעה זו הרי בפשטות שיעור הדלקה חצי שעה מתחלת מאז. ואילו לפי המופיע ב'לוח' [אם נשער בין השמשות ב-20 מינוט] די בזה שידליק 10 מינוט אחר צאת הכוכבים! ומה עונה לו הרבי "צ"ע מה קשה לו בזה"?

ומדי דברי: הנה מעולם סברתי שחשבון 50 מינוט היינו בגלל שיש שני דיעות על עת ההדלקה: סוף שקיעה (שו"ע הנ"ל) או תחלת שקיעה (פרי חדש שם, ועוד). ולפי שההבדל בין תחלת השקיעה לסופה הוא כ-20 מינוט (ג' רביעי מיל של 24 מינוט הוא 18 מינוט, ו-2 מינוט לביה"ש של ר' יוסי – ראה סדר הכנסת שבת שבסדור רבנו הזקן), ועת ההדלקה צ"ל על משך חצי שעה (שו"ע שם ס"ב), לכן הנהיגו לדייק שידליק 50 מינוט.

ברם באגרות קודש ח"י ע' קנג, במענה על השאלה על טעם השיעור של 50 מינוט, כותב הרבי:

והנה בפירוש לא שמעתי טעמו. ובדרך אפשר יש לומר אשר כיון שישנן דיעות חלוקות בזמן ההדלקה אם הוא קודם תפלת ערבית או לאחרי' [הדגשה שלי. ל.י.ר.], לכן מהדרין לעשות כשתי הדיעות, היינו להדליק לאחר תפלת מנחה ובאופן שיהי' שמן בנרות כדי כל השיעור לאחר מעריב, ואין הזמ"ג לעיין באריכות בזה. וראה פמ"ג סתרע"ב א"א סק"ג ובמשנ"ב שם. סדר הכנסת שבת שבסי' רבנו הזקן. עכ"ל.

ונפלא הדבר ממני, מה ראה לתלות דבר זה בחילוקי הדיעות באם להדליק לפני או לאחרי ערבית, ולא בהמחלוקת על תחלת שקיעה או סוף שקיעה?

ולהבהיר: כאשר יש לפניו מצות הדלקת נר חנוכה וגם תפלת מעריב, דעת המג"א (סי' תער"ב סק"ה) שידליק ואח"כ יתפלל – מכיון שההדלקה אינה צריכה זמן כל כך, ומציין שכן נהג בעל כנסת הגדולה. ואילו הבאר היטב (שם סק"ב) מביא מהשיירי כנסת הגדולה ומשו"ת שבות יעקב, להתפלל מעריב תחלה ולהדליק אח"כ. ונימוקם הוא משום שתפלת ערבית היא תדריה, וגם שקריאת שמע היא מצוה מן התורה, ולכן דינם להקדים למצות הדלקת נר חנוכה.

אלא שבכל אלה הדיון הוא רק על קדימה ואיחור, ואין הדיון על אורך הזמן. וא"כ איך יש לתלות מנהגנו להוסיף 20 מינוט על שיעור חצי שעה על "דיעות חלוקות בזמן ההדלקה אם הוא קודם תפלת ערבית או לאחרי'"?

[ולהעיר שבהמשך למכתב הנ"ל, הרי באגרות קודש שם ע' רכח מוזכרת מחלוקת הפוסקים בפירוש "משתשקע החמה", אם הכוונה לצאת הכוכבים. אבל לא ראיתי שם פתרון תמיהתי הנ"ל].

לכאורה, הרי נוסח 'הנרות הללו קודש הם' (מסכת סופרים פ"כ, מובא ברא"ש במרדכי ובטור), סותר את סוגיית הש"ס (שבת כב.) דפריך: 'וכי נר קדושה יש בו? . . ומסיק שאינו איסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה מצד קדושה, רק מצד ביזוי מצוה כמו נוי סוכה וכיסוי הדם . . ולדינא: 'כל מילי דמר . . עבד כשמואל, מדליקין מנר לנר'.

אכן רק ספר תורה ותפילין יש להם גדר 'תשמישי קדושה' (או"ח סמ"ב). ולדינא קיי"ל 'תשמישי מצוה נזרקין' שאין בהם קדושה?

תירוצי השפ"א, האמרי אמת, השד"ח ושערים מצויינים בהלכה

האמרי אמת מגור (ליקוטים שבת כב, ב) ביאר ע"ד הדרוש שכיון שהשתוקקו ישראל להדליק בטהרה, שמביאה לידי קדושה, לכן 'הנרות הללו קודש'. ובשערים המצויינים בהלכה פירש שאינו 'קדוש' ממש.

השפת אמת תירץ (וראה שדי חמד חנוכה ס"ט אות א), שזה שהנר קדוש הוא לפי שיטת רב (ולריב"ל שלמד סוכה מחנוכה), וכן לבעל המאור שנותר השמן אסור בהנאה. ונותן טעם לזה, שתיקנו 'קדושה' לנר חנוכה כעין הנרות שבמקדש.

אבל קשה, שגם לשיטת רב מבואר בגמרא: 'טעמא דרב משום ביזוי או משום אכחושי מצוה', ולא מצד קדושה? ואף אם נאמר שמסכת סופרים נוקטת כשיטת רב, למה כל ישראל אומרים היום נוסח שאינו כהלכה? והרי אפילו בקודש ממש, קי"ל 'מראה אין בו משום מעילה?' (וראה תוס' (שבת כב:) שדנים אי השתמש אהרן באור של המנורה במקדש).

היתכן להקדיש?!

וביותר קשה על כל תירוצים הנ"ל, בכל אופן שנפרש את הגמרא ושיטותיהם של רב ושמואל, הרי בפועל גדולה המכשילה, שכל אחד כשמדליק נרות חנוכה הרי באמירתו פזמון 'הנרות הללו קודש הם' לכאורה הרי הוא מקדיש בדיבורו את שמן הנרות שלפניו, כמו כל חפץ שאדם מקדיש, שבלי פדיון מועלים בו, והזיד במעילה ח"ו, וכמה נזהרנו בזה שלא לרמז אפילו 'בשר לפסח' שלא יתראה כמקדיש קדשים.

ואף שיש נוהגים לעשות מדורה לשרוף את שיורי הפתילים והשמן לאחר חנוכה , אבל לרוב הפוסקים אין נותר השמן נאסר בהנאה, וכמפורש בפזמן זה 'וכל שמונת ימי חנוכה'?

'לראותן בלבד כדי להודות'

ולולי דמסתפינא, נלע"ד לבאר שענין 'קודש' זה אינו לאסור השתמשות מצד שהנרות קדושים, אלא להיפך, ה'קדושה' (כלשון 'איה היא הקדשה') היא תוצאה המסובבת מהייחוד 'לראותם בלבד',

שאין זה רק היתר שמותר 'לראותם', אלא מצוה עיקרית היא, וכהוראת רבותינו לישב בחנוכה אצל המנורה להסתכל בנרות.

כלומר שאין תיבות אלו של 'הנרות הללו' רק הוספה שמזכיר פרט א' מדיני חנוכה, אלא כולו מאמר אחד הוא ופירושי קמפרש סיפא לרישא, שמה שאמרנו 'קודש הם' זהו רק לענין לראותן בלבד.

ויומתק הדגשת לשון 'אלא לראותן', לא 'רק לראותן' (ע"ד הדיון ריש פרק ח' דגיטין במחלוקת ר"א וחכמים באומר 'הרי את מותרת לכל אדם אלא לפלוני', אי שיור הוא או על מנת).

היינו שעיקר כוונת ההדלקה וההנחה הוא שנסתכל בנרות, ואכן מצינו דין ברכה מיוחדת בנר חנוכה הדין גם למי שלא הדליקה בעצמו 'הרואה נר חנוכה צריך לברך', וי"ל שזהו חידושו של רבא[1]: 'וצריך נר אחרת', שאין מעמידים את השמש רק כדי להצילנו באופן אם ירצה האדם להרצות מעות כנגדם, אלא עומד ומשמש שם להזכירנו שנכוין (רק) לראותם.

וי"ל שלכן צריך שמש לכל מנורה ומנורה בפרט אם הרבה מונחים יחד, ולא די רק בשמש אחד לכולם, שהשמש מוסיף בכבודם וכוונתם של הנרות (ועדיין יש ליישב למה א"צ שמש באיכא מדורה ואדם חשוב).

ולכן שללו חכמים כל השתמשויות אחרת, לייחד את הנרות שיהיו רק 'לראותם בלבד' להודות ולהלל (ורש"י כתב 'היכר שזהו נר חנוכה', וראה ספר אדרת אליהו [הספרדי])[2][3].

ואכן הנוסח הוא 'אין לנו רשות להשתמש', ולא אמר 'אסור'[4].

'קרא לשמש ויזרח אור'

ואכן נהוג היום בכל המנורות שמיותרות לחנוכה, שהשמש נקבע (בשורה אחרת) וצמוד בגוף המנורה עצמה (אף שבימינו רחוק החשש 'שמא ישתמש לאורה' שהרי אור החשמל מאיר כ'איכא מדורה'), כנ"ל, שאין העמדת השמש רק ענין שלילי להצילנו מחשש איסור, אלא יש בו גם ענין חיובי, להדגיש מטרת 'לראותם בלבד כדי להודות'.

והרה"ג רחי"מ אבוחצירא (בקובץ 'המאור' שי"ל חנוכה דהאי שתא), מציין לחזון עובדיה (ע' קב אות יא, אות טז בהערות). ומביא גם מהבית יוסף (מגיד מישרים פרשת מקץ): 'ונהוג לאדלקא אחד יתירה וקראו לה שמש למרמז לכנסת ישראל דאיהי שמשא לכולהו ואיהי מנא דכולהו'.

ואכן שמש זה המדליק את נרות המנורה יש בו כח 'המזכה את הרבים - זכות הרבים תלוי בו' (אבות פ"ה) ולמעלה מעלה, עד שיש בו גם מעלת 'שרפים עומדים ממעל לו' [וכהרמז המובא בספרים, כמקור לענין ה"שמש", שממעל לל"ו נרות], וכמרז"ל 'גדולה שימושה יותר מלימודה' ו'גדול המעשה יותר מן העושה', נוסף על הא דתנן (מכות ה, ב) 'נטפל לעושי מצוה'.

השמש נכלל במספר הנרות

ולהאיר, שפזמון 'הנרות הללו' מדוייקים בו ל"ו תיבות שהם כנגד מספר הנרות (מהרש"ל), וכן נרמז הגימט' למספר הנרות בפסוק 'ויזרח ל"ו השמש', אבל בסידור תורה אור הם מ"ז תיבות, והרי זה כולל גם את השמשים.

ובשער הכולל לסידור תורה אור (אף שאין חשבונו מתאים למספר שבסידורינו) סיים: 'ומי שדעתו יפה יחפש טעמים היותר נכונים'.

וכן מצינו ששמונת תיבות 'הנרות הללו' הם כנגד ח' נרות (ודחק בלבושי שרד ש'הנרות' בנקודת חולם חסר ו'), אבל בסידורינו 'הנרות' מלא 'ו'?

וי"ל כנ"ל שכולל גם את השמש, בחינת 'הדבק לשחוור וישתחוו לך' (רש"י פרשת לך לך טו, יח מהספרי).

הרמ"א בהל' חנוכה כותב (סתרע"א ס"ז): "ובבית הכנסת מניחו בכותל דרום – כנרות המנורה מסדרן ממזרח למערב". ובט"ז שם (סק"ז): "דומיא דמנורה, דקיימא לן כרבי (מנחות צח, ב) דהנרות היו מסודרין במקדש בין מזרח למערב, כן יסדר גם נרות חנוכה".

ובס' המנהגים – מנהגי חנוכה: "מניחים המנורה בעובי המזוזה בחלל פתח החדר, ואין מדייקים אם הנרות דרום וצפון מונחים או מזרח ומערב מונחים". ובהערה שם (והוא מכ"ק אדמו"ר – ההדגשה אינה במקור): "אף שבבית הכנסת מסדרין כנרות המנורה (רמ"א סתרע"א ס"ז). וצ"ע מפני מה גם בבית אין מהדרין על זה אם באפשרי הוא". עכ"ל.

ובדרך אפשר יש לומר, שע"פ המבואר ב'רשימת המנורה' בענין, אפשר לתת קצת טעם לזה שדוקא בבית הכנסת מדייקים באופן עמידת נרות חנוכה שיהיו כנרות המקדש – ממזרח למערב - ולא בבית הפרטי של כל אחד:

הנה דבר זה שנרות המנורה עמדו ממזרח למערב, הוא מחלוקת תנאים (מנחות שם). רבי ס"ל כשיטה זו, אך ר' אלעזר בר' שמעון חולק עליו וס"ל שהנרות עמדו מצפון לדרום.

והנה, זה שהרמ"א ושאר פוסקים נקטו בפשיטות שהלכה כרבי – ולכן מסדרים כך גם נרות מנורת החנוכה בבית הכנסת – הוא פשוט, משום דקיימא לן בכלל שהלכה כרבי לגבי חבירו (ראה עירובין מו, ב. ירושלמי דמאי פ"ב ה"א. ועוד);

אבל הרמב"ם בהל' בית הבחירה (פ"ג הלכות ח-יב) פסק הלכה כר' אלעזר בר' שמעון שנרות המקדש עמדו מצפון לדרום (והאריכו בנ"כ בטעמו). ואכן, יש שנהגו גם במנורת החנוכה לסדרה מצפון לדרום, כדעת ראב"ש וכפסק הרמב"ם, כפי שהובא בנ"כ השו"ע על אתר (ראה שערי תשובה ועוד).

והנה, ברשימת המנורה מאריך לבאר תוכן מחלוקתם של רבי וראב"ש בדרך העבודה, ותוכן הדברים: לדעת רבי, ענינה של המנורה הוא העבודה במדות שבלב (ושבעת הנרות הן כנגד שבעת המדות: חסד, גבורה וכו'); ואילו לדעת ראב"ש ענינה של המנורה הוא העבודה במוחין, בהשגת התורה (ושבעת הנרות הן כנגד ששה סדרי משנה והתורה שבכתב כו'). וכפי שמבאר שם באריכות נפלאה איך העבודה במדות מתבטאת בזה שהמנורה עומדת דוקא ממזרח למערב, ואילו העבודה במוחין מתבטאת בזה שהמנורה עומדת מצפון לדרום. עיין שם ותמצא מרגוע לנפשך.

ובסיום הענין (סעיף פו) מבאר השייכות לבעלי הפלוגתא, וז"ל:

"בגדולי ישראל ישנם ב' סוגים: א) ראשי אלפי ישראל, אשר ישאום כאשר ישא האומן את היונק, להספיק כל צרכיהם לקטן ולגדול, הן להקצינים שבעם, והן להאספסוף אשר בקצה המחנה. ב) ואנשים בני עליה, אשר משכמם ומעלה גבוהים הם מכל העם, ובמסילתם, אשר היא דרך ליחידי סגולה בלבד, עולים בהר בית ה'.

ועד"ז יש לבאר החילוק בין רבי וראב"ש, דרבי היה נשיא ישראל, ודאג לכל צרכיהם . . וזהו שבמנורה ס"ל מזרח ומערב מונחת, שתופס לעיקר עבודת הלב והרגש, שזהו שייך לכאו"א מישראל . . גם עמי הארץ . . משא"כ ראב"ש שהוא מצדיקים המיוחדים בעם . . מבני עליה . . היה מופרש מעם . . ולכן בעבודה הרוחנית ג"כ הוא לטעמיה . . עבודה הרוחנית דענינה עסק התורה, דצפון ודרום מונחת", עכ"ל.

ותוכן הענין במלים קצרות:

רבי הוא נשיא כל ישראל, השייך לכולם ממש, ולכן תופס הוא לעיקר את עבודת הלב והרגש ששייכת לכולם, כי כל יהודי יכול להגיע לזה;

ואילו ראב"ש הוא מבני עליה, מיחידי סגולה, אשר תופס לעיקר את עבודת המוח שהיא יותר נעלית ומופשטת מהעולם, אף שהיא פחות שייכת לכלל "עמך ישראל" אלא בעיקר למי ש"תורתם אומנותם" כו'.

ומעתה יתבאר היטב בנדו"ד:

כאשר באים לקבוע את סדר הנרות בבית הכנסת, במנורה השייכת להציבור כולו (וידוע הר"ת ב"צבור" שהוא צ'דיקים ב'ינונים ור'שעים כו') – הרי כאן תופסים לעיקר את דעת רבי, שהוא נשיא כל ישראל ודוקא דעתו היא ששווה לכל נפש, שהנרות (דהמקדש) שייכים בעיקר לעבודת הלב ולכן עומדים ממזרח למערב;

אך כאשר מדובר על סדר הנרות בביתו הפרטי של כל אחד, הרי כאן אין לקבוע מסמרות שהנרות יעמדו דוקא בצד זה או בצד אחר, שהרי זה תלוי במצבו הפרטי של כל אחד האם הוא מיחידי סגולה שתורתם אומנותם או לאו דוקא וכו', ולכן בענין זה לא מדייקים בסדר מסויים, כי סוף סוף דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד, ואיך שיעשו הרי יש על מי לסמוך - אם יעשו ממזרח למערב הרי זה מתאים לדעת רבי ולכלל ד"הלכה כרבי", ואם יעשו מצפון לדרום הרי זה מתאים לדעת ראב"ש וכמו שפסק הרמב"ם – ואולי זה הטעם שלא קבעו בזה דבר ברור אלא השאירו זאת להאופן שיסתדר על פי השגחה פרטית וכו'. ואם שגיתי ה' יכפר.

בלקו"ש חלק ט"ו פרשת חיי שרה (ה) מביא הרבי ב' אופנים לבאר ענין נס פך השמן, האם הנס היה בכמות השמן שתספיק לשמנה ימים (ע"י שהפך נתמלא בכל יום, או שמצאו את הנרות מלאים - כשתי הדעות המובאות בבית יוסף) - או שהנס היה באיכות השמן, כלומר, שהשמן שהיה צריך לדלוק יום אחד דלק שמנה ימים (ע"י שחילקם לח' חלקים, או שבכל לילה נחסר רק חלק שמינית מהשמן).

והקשה שלפי שני הצדדים הללו נמצא שלא נתקיימה מצוות הדלקת הנרות כדין. דהנה לפי הצד שהנס נעשה בכמות השמן, נמצא שההדלקה התקיימה בשמן של נס, ולא בשמן זית, והרי דין ההדלקה הוא בשמן זית דווקא, כדכתיב בקרא - "ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד".

וגם לפי הצד שהנס היה באיכות השמן, שאותו מעט שמן זית שהיה הספיק לכל הימים, אכתי לא נתקיימה ההלכה שצריך שמן בשיעור חצי לוג, כדאי' בגמ' (מנחות פ"ט) על הא דכתיב מערב עד בקר - "תן לה מדתה שתהא דולקת מערב עד בוקר . . ושיערו חכמים חצי לוג".

וביאר ביאור חדש באופן שנעשה נס פך השמן, כך שלא מתעוררות הקושיות הנ"ל. שאכן הנס היה כפי הדעה בבית יוסף - "שנתנו כל השמן בנרות . . ובבוקר מצאו הנרות מלאים שמן", אולם אין הפשט בזה שהשמן התכלה ולאחר מכן שוב נתמלא מחדש - "אלא אופן הנס היה שהשמן דלק ויחד עם זה לא נגרע ממנו מאום, וכפי שאומרים חז"ל "אש של מעלה שהיא שורפת ואינה אוכלת".

וביאר בזה וז"ל: "יוצא אפוא שבנס זה היה דבר והיפוכו, אש ונרות טבעיים הבאים משמן גורמים בהכרח לכיליון השמן אך מצד שני לא חסר מאום מהשמן. כלומר, היה כאן כליון ואי כליון בבת אחת. זהו דבר שהוא "נמנע הנמנעות" כמו הנס של מקום ארון אינו מן המדה שהיו בו שני הפכים בבת אחת, לארון הייתה מדה כמפורש בתורה אמתים וחצי ארכו.. ויחד עם זאת היה המקום - "אינו מן המדה". עד כאן דבריו.

ויש לעיין בזה, דהנה לפי ביאור זה אכתי קשה מדוע היה צורך כלל בנס של היום השמיני, הרי אם בסוף היום השביעי השמן היה במצב שלא היה חסר ממנו מאום, נמצא שביום השמיני היה אפשר להשתמש בשמן באופן טבעי, שאף אם השמן יכלה, ככל שמן זית, עדיין ישנו די שמן לכל אותו היום.

ואשר יראה לבאר בזה, דהנה מה שנתבאר שהנס גרם לכך שנוצרה מציאות של דבר והיפוכו - של כליון ואי כליון בבת אחת, נראה שצריך לומר ביסוד הדבר שגם בשמן עצמו היו שתי מציאויות שונות וסותרות שנתקיימו בבת אחת, שהשמן הכיל מציאות של שמן זית טבעי וגם מציאות של שמן נס, שכן לפי המציאות של כליון הרי זה שמן זית כדין, ומצד האי כליון שהיה בשמן הרי זה שמן של נס, רק מ"מ כיון שסו"ס היה בזה גם מציאות של שמן זית שפיר נתקיימה ההדלקה כהלכתה.

נמצא לפי"ז שאם בסוף היום השביעי היה נפסק הנס, הרי שכבר אין את המצב של דבר והיפוכו, שעניין זה לא יכול להתקיים במציאות טבעית ללא נס, כי אם במצב זה השמן הופך למציאות אחת, או שהוא שמן זית טבעי, או שמן של נס, ועל כרחך היות שהשמן של יום השמיני נותר מהשמן שלא כלה בהדלקתו הקודמת הרי שהשמן שלפנינו הוא שמן נס בלבד שלא ניתן להדליק בו. לכן אף ביום השמיני מוכרחים שימשיך הנס שהיה בשאר הימים שיישאר המצב של כיליון ואי כליון בבת אחת, שבזה מעורבים שמן נס ושמן זית כאחד, ויכול לקיים את מצוות ההדלקה בשמן זית כדין, ולא בשמן נס, וכאמור. ומעתה שפיר מבואר שצריכים לנס זה כל השמנה ימים. (ויש לחקור מה היה לאחר יום השמיני שכבר פסק הנס ונתבטל המצב של דבר והיפוכו, האם בשעה שפסק הנס גם השמן כלה, או שהשמן נותר רק שלא ניתן להשתמש בו למצוות הדלקה כיוון שהוא לא שמן זית אלא שמן נס, וצ"ע).

אולם עדיין יש לעיין בזה, איך הדליקו כלל את הנרות ביום השני, הרי אחרי שהנר כבה בבוקר והפסיק המצב של כליון ואי כליון, הרי שנשאר רק השמן נס שלא כלה, וכאמור, ואיך א"כ ניתן להשתמש בו בלילה השני. וא"ת שסמכו על כך שהנס ימשיך ויחזור שוב המצב של כליון ואי כליון, וממילא יהיה פה שוב מציאות של שמן זית, הרי אין סומכין על הנס, וכן הקשו על הבית יוסף לשיטה שחילקו את השמן לשמנה חלקים, איך הדליקו לכתחילה רק שמינית, הרי אין סומכין על הנס.

ועוד קשה שבגמ' מנחות (פח, ב) אי': "נר שכבתה נדשן השמן נדשנה הפתילה", וברש"י ד"ה נדשן השמן כתב: "כשם שהפתילה שכבתה אין לה תקנה שהרי היא כדשן, כך השמן שנשאר בנר הרי הוא כדשן ואין לו תקנה", והיינו, שלא ניתן להשתמש בשמן שהשתמשו בו אתמול. וכן ברמב"ם (פ"ג מהלכות תמידין ומוסופין הי"ב) ביאר מהו מצוות עשה של דישון המנורה וז"ל: "מהו דישון המנורה, כל נר שכבה מסיר הפתילה וכל השמן שבנר ומקנחו ונותן בו פתילה אחרת ושמן אחר במידה והוא חצי לוג, וזה שהסיר משליכו במקום הדשן אצל המזבח . . " וקשה א"כ - בנס פך השמן אחרי שכבר השתמשו בשמן ביום הראשון וכבה - כיצד היה אפשר להדליק בו שוב למחרת, הרי מדין דישון צריך 'להסיר הפתילה וכל השמן שבנר - ולהשליכו', וקושיה זו היא גם לשיטה המובאת בבית יוסף שאופן הנס היה ע"י שהניחו את כל השמן בבת אחת, אלא שבפועל בכל יום דלק רק שמינית, וקשה כאמור, איך המשיכו להשתמש באותו השמן גם ביום שלמחרת[1].

ואשר יראה לומר בזה, דהנה לפי המבואר שהנס היה באופן של 'כליון ואי כליון', והשמן לא חסר מאום, אכן אפשר שהנר בבוקר כלל לא כבה, אלא זו הייתה הדלקה שנמשכה ברציפות כל השמנה ימים, וכפי שיבואר להלן.

דהנה הגע עצמך, לפי השיטה שהנס היה בכמות השמן הרי שבסופו של יום כמות השמן נגמרה, והנר כבה, ואז קרה הנס שהשמן התמלא שוב או בפך או במנורה, וגם אם הנס היה באיכות והניחו בכל יום רק שמינית אלא שזה הספיק לכל היום, הרי שבסופו של יום השמן התכלה והנר כבה.

אולם לפי המבואר שהשמן לא מחסיר מאום הרי שאין כל סיבה שהנר יכבה מעצמו, וכן אין כל סיבה לומר שהם כיבו אותו מעצמם, ואדרבה, מדברי רש"י בזבחים וביומא (המובאים להלן) מבואר שאם הנר ממשיך לדלוק בבוקר מניחים אותו לדלוק ואין מכבים אותו.

דהנה כתב רש"י בזבחים (יא, ב ד"ה ומדתה) "חצי לוג לכל נר ונר כך שיערו חכמים לילי תקופת טבת שלא תכבה כל הלילה, ובתמוז ובניסן ובתשרי אם תדליק שליש היום לא אכפת לן", והיינו, שחכמים שיערו חצי לוג לפי המידה של לילי טבת הארוכים, ולפי זה יוצא שבלילות הקצרים ימשיך לדלוק גם אחרי שעבר הלילה, וע"ז כתב רש"י שמה שממשיך לדלוק - 'לא איכפת לן', הרי מבואר שאין מכבים את השמן הנותר (וכך מבואר ברש"י יומא דף ט"ו ע"א ד"ה תן לה), ואף לפי הדעה בתוס' שסוברת שגם בימות הקיץ כשהלילות הקצרים הנר אינו ממשיך לדלוק אחרי שעבר הלילה, מ"מ אף לשיטתם אין מכבים אותו, אלא היו משתמשים בפתילות עבות כדי שהשמן יתכלה בזמן קצר יותר מאשר בלילות הארוכים, כך שהנר יכבה מאליו בבוקר.

וה"נ נראה דאין לומר שהיו צריכים לכבות את הנר כדי שיישאר שמן למחר, שהרי לא היו מרוויחים מכך כלום, שכן אף אם היו מכבים לא היו יכולים להדליק בזה שוב, היות וזה שמן נס - 'ואין לסמוך על הנס' - שימשיך המצב של כיליון ואי כליון כנ"ל, ועוד, שהיו צריכים לדשן את השמן ולא היו יכולים להשתמש בו, וכאמור.

ואין לומר שמדינא היה צריך לכבות כדי שיוכלו להדליק שוב, היות והרמב"ם (פ"ג מהלכות תמידין ומוספין הי"ב) אומר, "ונר שמצאו שלא כבה מתקנו", כלומר, שאין צריך לכבות ולהדליק שוב, אלא מספיק לתקנו, להוסיף בו שמן, וכדו'.

(ויעויין עוד בחידושי הגר"ח פרק ט' מהלכות ביאת מקדש ה"ז, שביאר הטעם שזר כשר להדלקת נרות, וז"ל "והנראה מוכרח בדעת הרמב"ם, דס"ל דכל עיקר הך מילתא דהדלקת הנרות אין המצוה בעצם מעשה ההדלקה, כי אם דעיקר מצותה הוא שיהיו הנרות דולקים תמיד, ובזה שהנרות דולקים הוא דהוי יסוד קיום מצוה זו, ועלה הוא דקאמר ג"כ הרמב"ם דהדלקת הנרות היא הטבתן, ר"ל דבמה שהנרות דולקים כהלכתן בהכי הוא דמיקיימא מצוה זו דהטבה, משא"כ עצם מעשה ההדלקה אינה שייכה לעיקר קיום מצוה זו". הרי מבואר שאין כל עניין בעצם מעשה ההדלקה, וממילא אין סיבה לכבות את הנרות על מנת להדליקם שוב).

נמצא א"כ שאכן לא היה צורך להדליק בלילה השני, אלא השמן דלק כל הימים ברציפות, ומעתה לא קשה מידי איך הדליקו ביום השני והא לאחר שכבה הנר הרי זה שמן נס, וכן ל"ק מהא שמדין דישון אסור כלל להשתמש בשמן לאחר שכבה, דבאמת אופן הנס היה - שזה דלק כל השמנה ימים ברציפות.

ומעתה מה שמדמה הרבי שם את הקשר בין הנס חנוכה לנס של שרה ורבקה שהנר דלק מערב שבת לערב שבת, הנה לפי המבואר עתה הרי זה דומה גם בעניין זה, דבתרוויהו הנס היה שזה דלק ברציפות כל הימים.

ולפי"ז ארווחנא הבנה נוספת בעומק העניין של הקשר בין הנס ובין עבודה במסירות נפש שמביא הרבי בהמשך השיחה שם, דהנה הרבי מבאר דלפי הדעה שהנס היה בתוספת כמות השמן - "הנס נראה רק ברגע הראשון, כאשר השמן נוסף בנס, אבל אחר כך הוא דולק באופן טבעי, ומי שאינו יודע מהו מקור השמן אינו יודע שהתרחש נס". ולפי הדעה שהנס היה תוספת באיכות השמן, וכמות השמן הקטנה דולקת זמן ממושך יותר מן הטבע, אמנם תוצאת הנס ניכרת בזמן הבעירה אבל הנס עצמו כבר התרחש ברגע ששינה הקב"ה את איכות השמן וחיזקו. אולם לפי ההסבר השלישי שהנס היה באופן שנתקיימו שני הפכים כאחד, הרי שהנס התרחש בכל רגע ורגע מחדש.

ומבאר לפי"ז ששלושת האופנים של הנס קיימים גם בעבודת האדם. כאשר - "טבע" זוהי עבודה שלפי טעם ודעת - עבודה המוגבלת בהתאם לטבע האדם ומציאותו, ובהתאם למה שהוא מבין ומרגיש. ו"נס" מראה על עבודה של קבלת עול ומסירות נפש שלמעלה מטעם ודעת - אין מתחשבים ברצון הפרטי ובוודאי לא בטבע בהבנה וברגשות, אלא מקיימים את רצון הקדוש ברוך הוא עד כדי מסירות נפש.

אמנם כל עבודה חייבת להתבסס על קבלת עול ומסירות נפש, אך יש בכך דרגות שונות.

דרגה אחת היא שההרגשה של קבלת עול ומסירות נפש קיימת רק בתחילת היום, בשעת קריאת שמע ואחר כך במשך היום העבודה היא לפי טעם ודעת וזה דומה לנס של כמות השמן.

דרגה שניה היא, שההרגשה של קבלת עול ומסירות נפש הקיימת בתחילת היום משפיעה בגלוי על עבודתו במשך היום כולו, לא שבמשך כל היום הוא עסוק בעבודה של מסירות נפש, אלא רק שהרגשה זו שקיימת אצלו בשעת קריאת שמע מאירה ומשפיע על היום כולו, וזה דומה לנס באיכות השמן שהנס נעשה ברגע אחד אבל ניכר כל זמן הבעירה. דרגה שלישית היא שבמשך כל היום כולו הוא שקוע בעבודה של מסירות נפש. עכ"ת דבריו.

ולפי מה שביארנו עתה שבנס פך השמן הנר לא כבה גם ביום אלא הנס המשיך כל השמנה ימים ברצף, המשמעות היא שהנס היה גם בזמן שלא היה מצווה בהדלקה, אלא נעשה נס גם בזמן שהוא לא מצווה - כדי שיהיה אפשר לקיים את המצווה, ולפי"ז אפשר לומר שגם בעבודת האדם שייך מסירות נפש בבחינה הזאת, שלא רק בזמן עבודתו בתורה ובמצוות יש את העניין של מסירות נפש - המקבילה לנס, אלא גם כאשר מתעסק בעניינים הגשמיים - ומתכוון לצורך עבודת ה' - גם בזה שייך עניין של מסירות נפש.

א. בשבת כג, א "אמר רבי יהושע בן לוי: כל השמנים כולן יפין לנר, ושמן זית מן המובחר. אמר אביי: מריש הוה מהדר מר אמשחא דשומשמי, אמר: האי משך נהורי טפי. כיון דשמע לה להא דרבי יהושע בן לוי מהדר אמשחא דזיתא, אמר: האי צליל נהוריה טפי. ואמר רבי יהושע בן לוי: כל השמנים יפין לדיו, ושמן זית מן המובחר".

ובתוד"ה מריש כתבו דריב"ל מיירי לגבי נר חנוכה, דשמן זית מן המובחר, וכ"ה במאירי בסוגיין וכן נראה מדברי הרוקח סי' רכו, שהביא זה לגבי נ"ח, עיי"ש.

והנה יעויין בהגהת הרמ"א או"ח סי' תרע"ז ס"א, שכתב "ומיהו שמן זית מצוה מן המובחר [מרדכי וכל בו ומהרי"ל], ואם אין שמן זית מצוי מצוה בשמנים שאורן זך ונקי; ונוהגים במדינות אלו להדליק בנר של שעוה, כי אורן צלול כמו שמן" [ועד"ז כתב בד"מ].

ובפר"ח שם כתב דהמקור להא דשמן זית מן המובחר הוא ממימרא דריב"ל הנ"ל, וכמ"ש התוס', וכ"כ בביאורי הגר"א שם.

ולכאורה צ"ע לפ"ז מדוע ציין הרמ"א המקור לזה מדברי המרדכי והכל בו והמהרי"ל [דבמרדכי שם כתב דהמהר"ם היה נוהג להדליק בשמן זית, וכ"ה במהרי"ל שם], וה"ל לציין להגמ' והתוס' דמבואר להדיא דשמן זית מצוה מן המובחר, וצ"ע.

עוד צ"ע דהנה יעויין בכלבו הל' חנוכה סי' מד, שכתב "יש מדליקין בנרות של שעוה וכו' אמנם המצוה המבוארת בשמן זית לפי שבו נעשה הנס", ולכאורה קשה מדוע הוצרך לומר הטעם שבו נעשה הנס ותיפוק לי' דכן מבואר במימרא דריב"ל וטעמא משום דהאי צליל נהורא טפי.

ב. ובאמת כבר עמד ע"ז בס' רשימות שיעורים [להגר"י קלמנסון, עניני חנוכה סי' לו] וכתב לבאר דהכל-בו אתא לאשמועינן דמצוה מן המובחר בשמן זית גם לגבי נר של שעוה דאורו צלול כשמן זית, ומ"מ עדיף שמן זית דבו נעשה הנס. והיינו, דאי משום טעמא דריב"ל בלבד, היה מקום וסברא להדליק בשל שעוה ולפיכך הוצרכנו לטעם הכל-בו.

ועפ"ז מיושב מה שציין הרמ"א לכל-בו ולמהרי"ל, כנ"ל, דטעמו משום האי טעמא דלא להדליק אפילו בשל שעוה, ולכן לא ציין לדברי הגמ', כי בזה עדיין לא הוברר שיש להדליק בשל שמן אפילו במקום שעוה. עכת"ד.

ג. האמנם, דלפ"ז צ"ב במימרא דריב"ל דלמה אמר לן הטעם דשמן זית מן המובחר כיון דאורו צלול, ותיפוק ליה דהוא משום שבו נעשה הנס, דטעם זה כולל יותר, דמש"ה שמן זית עדיך גם מנר שעוה [כן הקשה ג"כ ב'רשימות שיעורים' שם, ועיי"ש מה שתירץ בזה בטו"ט, ולהלן כתבנו לתרץ באו"א, ושבעים פנים לתורה].

זאת עוד הרי הא גופא קשיא, דלטעמא דריב"ל מדוע שמן זיץ דוקא מן המובחר, הרי יש להדליק גם בנר שעוה דאורו צלול כמו שמן זית, וצ"ע[2].

ד. והנראה לומר הביאור בזה באו"א, והוא ע"פ מש"כ ב"רשימות שיעורים" שם לחדש בשיטת רש"י ושאר הראשונים, דמפרשי להך מימרא דריב"ל דלא מיירי כלל בדינא דנ"ח אלא מיירי לגבי הדלקת הנר בכלל, דכל השמנים דוקלים יפה ושמן זית מן המובחר דדולק יותר יפה, ונפק"מ לענין ההשתמשות בנר, וע"ד אידך מימרא דריב"ל דכל השמנים יפין לדיו ושמן זית מן המובחר, דלא מיירי בדינא, אלא במה יפה לדיו [ועפ"ז ביאר דברי רש"י, שם ד"ה משיך נהורי' טפי, בהא דאביי הוה מהדר אמשחא דשומשמי "כי אינו ממהר לכלות כשמן זית", דלכאו' למאי נפק"מ לנ"ח אם אינו ממהר לכלות, אכן להנ"ל מבואר דמיירי לגבי השתמשות בהנר דמשחא דשומשמי משתלם יותר וכו', ויעויי"ש שביאר עפ"ז מה שהשמיטו הפוסקים (רי"ף, רמב"ם וטושו"ע) הך מימרא דריב"ל, דלא הוי הלכה לנ"ח וכו' יעוי"ש], עכת"ד.

ונראה להעיר ולדייק כן בלשונו דריב"ל דקאמר "כל השמנים כולן יפין לנ"ח ושמן זית מן המובחר", דלא נקט כלשון הרגיל "מצוה מן המובחר" אלא "מן המובחר" סתמא, ונראה דזה מתאים ומדוייק להמבואר לעיל דלא מיירי ריב"ל לענין "מצוה" דנ"ח אלא לעניין ההשתמשות דשמן לנר בכלל.

וכן מדוייק דנקט "כל השמנים כולן יפין לנר" סתמא, ולא לנר חנוכה. וכנ"ל דלא מיירי מעניין נ"ח אלא בנר בכלל.

ה. ועפ"ז נראה ליישב דברי הכלבו הנ"ל שהזכיר בטעמא דשמן זית מן המובחר משום שבו נעשה הנס וכו' ותיפוק לי' משום האי טעמא דריב"ל דצליל נהורא טפי' וכו', והוא די"ל דגם הכלבו מפרש להך מימרא דריב"ל כרש"י ושאה"ר דלא מיירי כלל מדינא דנ"ח אלא מהדלקת הנר בכלל דשמן זית מובחר מן כל השמנים דצליל נהורא טפי, אכן הכלבו דמיירי חעניין נ"ח הנה משום הך טעמא דריב"ל סגי גם בנר של שעוה, והא דשמן זית מן המובחר (גם לגבי נר של שעוה) הוא משום שבו נעשה הנס.

ומיושב לפ"ז ממילא הא דריב"ל לא הזכיר הך טעמא דהכלבו שבו נעשה הנס, דטעם זה שייכא לדינא דנ"ח משא"כ ריב"ל דקאי על השתמשות בשמן לענין הדלקת הנר בכלל, דלכן לא הזכיר הא דנר שעוה צליל נהורא דזה שפיר שייך לענין נ"ח (וכמו שהביא הכלבו) משא"כ ריב"ל דקאי על חילוק סוגי השמנים לענין הדלקת הנר בכלל, ופשוט.ע"פ הנ"ל יש לתרץ גם דברי הרמ"א דציין להא דשמן זית מצוה מן המובחר לנ"ח לדברי הכלבו שאר הפוסקים ולא ציין להגמ', והיינו דמשום דמפרש לה כשאה"ר הנ"ל דאין הגמ' מיירי מדינא דנ"ח אלא מעניין השתמשות בשמן להדלקת הנר בכלל.

[2]) ראה ב'רשימות שיעורים' שם, בביאור דברי המאירי בסוגיין דס"ל דטעמא דנעשה בו הנס הוי טעם לכללות המין דשמן ולא לשמן זית דווקא דמשלם הכי עדיף להדליק בשמן מבשאר נרות, וטעמא דשמן זית מן המובחר הלא כיון דאורו צלול טפי, ולהמאירי הנה במימרא דריב"ל נכלל תרתי, חדא דכל השמנים יפין לנר פירוש דסמנים יפים לנ"ח יותר משאר נרות מטעמא דנעשה בו הנס, והב' דשמן זית מן המובחר דצליל נהורא טפי, עיי"ש. ולפ"ז יש לתרץ מה שהקשינו בפנים בפשטות, שאה"נ דמשום האי טעמא דאורו צלול היה יכול להדליק גם בנר של שעוהף אכן מטעמא דנעשה בו הנס עדיף להדליק בשמן בכלל מבשאר הנרות, וזה נכלל בדברי ריב"ל "כל השמנים יפין לנר", ודו"ק.

אכן מדברי הפוסקים משמע דפירשו בדברי הכל בו דהאי טעמא דנעשה בו הנס הוא טעם לשמן זית דווקא ודלא כהמאירי (וכמ"ש גם ב'רשימות שיעורים' שם). ודברינו שבפנים הם לפי שיטת הכל-בו, והדרא קושיא לדוכתא.

כפר חב"ד, אה"ק

בשו"ע (סימן רח סי"ב) דיני ברכת מעין שלוש כתב: "מזכירין בה מעין המאורע בשבת ויום טוב וראש חודש אבל לא בחנוכה ופורים". (ואם הזכיר לא הוי הפסק, כן כתב בכף החיים סי' תרפ"ב).

ויש לעיין מדוע אין מזכירים את חנוכה ופורים בברכה זו, ואילו את שבת ויו"ט כן מזכירין? וראיתי על כך כמה הסברים, חלקם דרושים ביאור:

א) מחצית השקל (סימן רח, סקי"ח) ביאר היות שחנוכה ופורים אינם מן התורה ממילא לא מזכירים אות במעין שלוש, ולכאורה צע"ג דהרי דווקא בברכת המזון (שהיא מן התורה) כן מזכירים אותם, ומדוע שלא יוזכרו ג"כ בברכת מעין ג'?

ב) מהר"ם מרוטנבורג (סימן ע) כתב דכיון ש"על הניסים" הוא הודאה, ראוי להזכירו בהודאה, דהיינו בתפילת מודים לפני "ועל כולם", ובברכת המזון קודם "ועל הכל" דשם מזכירין הודאה, משא"כ בברכת מעין שלוש אין בה הודאה, לכן אין מזכירים את חנוכה ופורים . אבל עדיין יש להקשות על זה, דהרי בדיני ברכת המזון (סימן קפ"ז) מצינו בשם שכח לומר ועל הניסים יכול להשלים ולומר ב'הרחמן' שאחר הטוב והמטיב, ואע"ג ששם מדובר במקרה ששכח, מכל מקום גם כן כאן היות ואי אפשר לומר במקום אחר, זה לא יותר גרוע מדיני שכח, ולכן עדיף לומר זאת שם, משלא לומר בכלל.

ג) היות ובברכת המזון ותפילת שמונה עשרה מי ששכח "ועל הניסים" אינו חוזר, לכן לא תיקנו לומר זאת בברכת מעין שלוש, כך הביא בערוך השולחן סימן ר"ח סק"ז, משא"כ בר"ח "יעלה ויבוא" מעקב התפילה ממילא מזכירים במעין שלוש ג"כ.

ד) הגמרא במסכת שבת (כד, א) אומרת: "איבעיא להו, מהו להזכיר של חנוכה בברכת המזון, כיון דמדרבנן הוא לא מדכרינן, או דילמא משום פרסומי ניסא מדכרינן, אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא אינו מזכיר, ואם בא להזכיר - מזכיר בהודאה, רב הונא בר יהודה איקלע לבי רבא סבר לאדכורי בבונה ירושלים, אמר להו רב ששת כתפלה, מה תפלה בהודאה אף ברכת המזון בהודאה", ע"כ לשון הגמרא. רש"י על אתר סובר שאין דומה תפילה לברכת המזון, שהתפילה נתקנה להודאה משא"כ ברכת המזון. והתוספות שם ד"ה "מהו" חילקו דבתפילה פשוט שמזכיר היות ותפילה בציבור הום משום פרסום הנס, משא"כ ברכת המזון שמברך בבית אין פרסום הנס ואין סיבה להזכיר. ובספר הררי קדם (סימן קעז, עמ' שא) העיר על שיטת התוס' דיש לעיין אם יש חיוב להזכיר על הנסים במתפלל בביתו ביחידות, או בתפילת מעריב שאין בה חזרת הש"ץ וליכא פרסום הנס. או דנימא דכיון דכבר קבעו על הנסים בתפלה, זהו חלק מנוסח התפלה בין ביחיד ובין ברבים וגם בתפילת מעריב.

ומצאתי חילוק מעניין, וצריך לעיין בסברתו:

בספר 'הררי קדם' (ח"א עמ' שב) כתב דאינה דומה ההודאה בשמו"ע בברכת 'מודים' להודאה הקיימת בברכת המזון, דבזמן ההודאה שבשמו"ע אנו מודים לה' על כל הניסים והנפלאות שעושה לנו תמיד, וכפי הנוסח בתפילה "ועל נסיך שבכל יום עמנו . . " ועל כן פשיטא שבחנוכה צריך להוסיף גם את הנסים שנעשו בימים ההם בזמן הזה, דכל זה הוא בכלל חיוב ההודאה בתפלה. משאין כן בברכת המזון חיוב ההודאה הוא רק על המזון ועל ברית ותורה וארץ ישראל, וכדילפינן אין חיוב הודאה כללי על כל הנסים שנעשו לנו . . ", ובהמשך כתב: "שהרי כל עיקר חיוב אמירת על הנסים הוא חיוב תוספת וריבוי בהודאה, וחיוב זה של ריבוי הודאה לא שייך בברכת מעין ג' שהיא ברכה קצרה. וכשם שיש בקיצורה מעין ברכת נודה לך דברית ותורה, ה"ה שיש בה קיום של מעין שלש על החיוב הנוסף דהודאה בחנוכה".

* * *

ולחביבותא דמילתא, מעניין לעניין לגבי ברכת מעין שלוש, ראיתי מה שכתב הגרש"ז אוירבעך זצ"ל בטעם אכילת סופגניות בחנוכה, וביאר: שהרי בחנוכת בית חשמונאי טיהרו את כל המקדש, ואילו את אבני המזבח שיקצו היוונים, לא ידעו לטהרם וגנזום, ובני ישראל הצטערו על כך, ולכן נהגו לאכול מאכלים שמברכים עליהם ברכת "מעין שלוש", בה מזכירים את המילים: "ועל מזבחך" (בשונה מברכת המזון וכו').

איתא בגמרא (שבת כא, ב): "ת"ר, נר חנוכה מצווה להניחה . אם היה דר בעליה, מניחה בחלון הסמוכה לרה"ר". ופירש"י (ד"ה "מבחוץ"): "ולא ברה"ר אלא בחצירו שבתיהן היו פתוחים לחצר".

תוספות (בד"ה "מצווה להניחה") חלק עליו רש"י וכתב: "ומיירי בדליכא חצר אלא בית עומד סמוך לרה"ר, אבל אם יש חצר לפני הבית מצווה להניחה על פתח חצר, דאמר לקמן (כג ע"א) חצר שיש לה ב' פתחים צריכה ב' נרות, ואמרינן נמי נר שיש לה שני פיות עולה לשני בני אדם, משמע לשני בתים. ואם היו מניחים על פתחי בתיהם היה לזה מימין ולזה משמאל, אבל אי מניחים על פתח החצר אתי שפיר".

והנה, רש"י גופא בגמרא במקומו כבר מתרץ קושיות אלו. דבדף כג כתב רש"י בד"ה "חצר שיש לה ב' פתחים" דב' הפתחים הכא לא קאי על פתחי החצר לרה"ר – דאז הוי אכן הוכחה לדעת התוספות – אלא פירושו "שיש לבית ב' פתחים פתוחים לחצר". וכמו כן בהמשך הסוגיא (בע"ב) אהא דאמרינן "נר שיש לה שני פיות עולה לב' בני אדם" פירש"י (ד"ה "שתי פיות"): "עולה לשני בני אדם למהדרין העושין נר לכל אחד ואחד" - וא"כ לא הוי הוכחה לשיטת התוספות, דהרי פירוש הגמרא לפי רש"י הוא לשני אנשים מאותו בית, וא"כ לשניהם הוא בצד הנכון.

ולפי זה נראה לומר שהוכחותיו של תוספות הם מכך שפירושים אלו דרש"י בשני העניינים, דחוקים מעט ומוציאים את הגמרא מפשוטה. שמשמעותה הפשוטה של הגמרא "חצר שיש לה ב' פתחים" היא שלחצר עצמה יש ב' פתחים ולא שלבית שבתוכה ב' פתחים אליה, וכמו כן, לומר שדברי הגמרא שנר שיש לה ב' פיות קאי על ב' בני אדם מהדרין מאותו הבית, דחוק מעט, דבפשטות הגמרא מדברת על עיקר הדין דנר חנוכה, נר איש וביתו, וא"כ הכוונה כאן היא לשני בתים. ובנוסף (כדיוק המהרש"א) לפי רש"י עדיפא הוו"ל למימר "עולה לאיש וביתו" ולא לב' בני אדם.

וא"כ צ"ע קצת, מה דוחקו של רש"י לפרש הגמרא כאן דמיירי בדאיכא חצר ובכ"ז מדליקין בפתח הבית – ובכך לדחוק הגמרא דלקמן.

ואוא"ל דהכרחו של רש"י הוא מן המציאות שהייתה בימים ההם. ובהקדים, מה כוונתו של רש"י במה שמוסיף בסוף דבריו "שבתיהן היו פתוחים לחצר" דלכאורה אינם נוגעים לגופא דסוגיא? אלא שזהו המקור לשיטתו בהסברת הסוגיא. דכיוון שבימים ההם הייתה המציאות שהיו הבתים פתוחים לחצרות ולא לרשות הרבים (וכך אכן משמע מרבים מסוגיות הגמרא[1]), וודאי שכשהגמרא מדברת בסתמא על פתח הבית, הכוונה לפתח הפתוח לחצר ולא לרה"ר.

ולכן, ניחא ליה לרש"י לפרש ב' הדינים דדף כג שהם מדברים על דין מסוים (דמהדרין) או לפרש הכוונה מעט שונה מפשוטו דגמרא (ב' פתחים דהבית ולא החצר) מאשר לפרש הסוגיא דידן שהיא מדברת על מציאות שלא הייתה קיימת בימיהם בדרך כלל!

(המהרש"א בתוד"ה "מצווה להניחה" מסביר מדוע תוספות לא ס"ל כרש"י, וכותב על הסוגיא דנר איש וביתו שכתב רש"י דקאי אמהדרין, וז"ל: "ועוד, לפי שיטת התוספות לעיל מהדרין מן המהדרין אין עושין נר לכל אחד ואחד". וא"כ לא יכול תוספות לקבל פירש"י. ולכאורה, מה נוגע לכאן מהדרין מן המהדרין, הרי רש"י מדבר על המהדרין בלבד ונר לכאו"א הוא לכו"ע?

ובהגהות וחידושים להרא"מ הורווויץ (במפרשים שבסוף הגמרא) כתב להוכיח כשיטת רש"י וז"ל: "ועוד דגם הדר בעליה יוכל להניח בפתח החצר, אע"כ דלא מינכר כלל להניח ברה"ר אם לא שהבית פתוח לרה"ר". ולכאורה מאי הוכחתו, הרי זוהי גופא שיטת התוספות דהגמרא דידן מדברת על חצר הפתוח לרה"ר וא"כ אין לבעל העליה יכולת להניח נרותיו בפתח רה"ר אלא רק בחלון ביתו? וצ"ע).

כותב כ"ק אדמו"ר (אג"ק חכ"ו אגרת ט'תשצט, נדפס בלקו"ש ח"ה ע' 456) "להעיר ממנהג רבותינו נשיאינו שהיו מדליקין נ"ח על פתח אחד החדרים ולא על החלון. וראה סוכה (לב, ב) הואיל ונפיק מפומי' דרב כהנא כו'.

והנה כמה מאלו (הדרים בעלי') המדייקים להניח בחלון דוקא – יצא שכרם בהפסידם. כי

(א) רוב העליות הם למעלה מכ' אמה, והרי לכמה דיעות (ראה נו"כ לאו"ח שם) כשהחלון גבוה יותר מכ' אמה מקרקע רה"ר – עדיף טפי להניח בפתח, כי לבני רה"ר למעלה מכ' ליכא הכירא ולבני הבית עדיף הכירא דידהו סמוך לפתח (מחה"ש שם).

(ב) גם כשהחלון הוא למטה מכ' אמה, רוב המנורות שבימינו עשויים בדפנות שמסתירים על הנרות, וממנ"פ: אם הנרות הם לצד רה"ר, הרי בני ביתו לא יראו את הנרות; ובאם הנרות הם לצד הבית – הרי אינן נראים לבני רה"ר, ומכיון שבאופן זה, גם כשמניח בחלון ליכא הכירא לבני רה"ר – הרי עדיף טפי שיניחם בפתח".

והנה, ב' טעמים אלו לכאורה הם רק להגרים בעלי', ולכאורה אין מובן למה לא כתב כעין טעם זה אף לאלו שאין דרים בעלי', שאף שכשר שהוי בתוך כ' אמה, אך מ"מ מפסידים עי"ז (בד"כ) שהוי למעלה מי' טפחים (דכך היא מצוותה לכתחילה, כמו שפסק בטושו"ע[2]), שהרי אדן החלון גבוה כמה טפחים, ואף המנורה גבוהה כמה טפחים, וא"כ בד"כ הוא למעלה מי' טפחים.

ואולי, מפני שאיירי ברוב מנורות, וכדבריו הק', דיש להם גב, ובכה"ג אין המנורה גבוהה כלום, וא"כ פחות שכיח שיהיה גבוה יותר מי' טפחים.

[2]) סי' תרע"א, ס"ק ו.

על קושייתו הידועה של הבית יוסף, על מהות הנס ביום הראשון של חנוכה, רבו התירוצים, ובראשם תירוצו של רבינו בליקוטי שיחות (חט"ו ע' 183 ואילך), שם מסביר כי הפתילה דלקה אך השמן לא נשרף (כמו שהיה בסנה אצל משה רבינו). אך לכאורה עדיין יקשה על תרוץ זה, שאמנם מובן הנס שארע ביום הראשון, אך יקשה לאידך מה היה הנס ביום השמיני, שבו השמן -לכאורה- דלק כרגיל ללא כל נס. ורבו המתפלפלים והמתרצים בזה.

אך אולי י״ל בדרך הפשט, ובהקדים. בשבת פרשת מקץ ה'תשכ"ג אמר הרבי כי אף לשיטת אדמו״ר הזקן, י״ל שהיום הראשון של חנוכה חל בשבת, וכן היום האחרון. ולפי הנ״ל יש לברר מתי הספיקו שלוחי החשמונאים לבוא עם השמן, שביום שישי לא הגיעו, כי במקרה זה היו מדליקים כבר בערב שבת את הנרות עם השמן החדש. ובשבת לא יכלו להגיע מצד איסור תחומין, א״כ בשבת בערב לא יכלו להדליק בשמן החדש כי לא הגיע עדיין. ולהמתין עם ההדלקה בלילה אי אפשר כי בלילה לא מדליקים, וצ״ל שגם ביום השמיני הדליקו עם השמן של הנס. אבל ביום התשיעי הוא כבר דלק באופן רגיל ולכן היום השמיני הוקבע לחג כי היה עדיין נס בשמן משא״כ ביום התשיעי אף שדלק עדיין בשמן של הנס לא הוקבע לחג כי דלק באופן טבעי.