ברשימות (חוברת ל"ב) בנוגע למ"ש בידי משה שבעפר המדבר לא היו יכולים לכסות, והעיר כ"ק אדמו"ר מתוס' חולין פח,ב שכשהיו ישראל במדבר הי' מצמיח, וא"כ שפיר אפשר לכסות עיי"ש.

ועי' בס' נחלת בנימין שביאר דברי המדרש עה"פ (בהעלותך יא,לג) וישטחו להם שטוח אל תקרי שטוח אלא שחוט מלמד שירדו שחוטין מן השמים, וביאר דע"כ הי' צריך לרדת שחוטין משום דאין מכסין בעפר המדבר ולפי הנ"ל מופרך גם פירושו, ועי' יומא עה,ב, דדריש שהי' דבר הצריך שחיטה.

ובמה שמבואר בהערה 5 מחוברת י"ט שישראל לא היו זורעים ורק מעצמו הי' מצמיח כיון שלא ידעו אם יתעכבו במקום חנייתם שעל פי ה' נסעו וגו', הנה הפמ"ג בשפ"ד יו"ד סי' כ"ח ס"ק ל"א כתב דאם מצמיח עשב מעצמו אינו ראוי לכיסוי דבעינן שיצמיח ע"י זריעה עיי"ש, אבל פשוט דכאן הי' ראוי לזריעה אלא דלפועל לא זרעו כנ"ל.

ובחי' החת"ס יומא עה,ב, הקשה שהרי היו יכולים לזרוע בקדש כיון שהיו שם ימים רבים י"ט שנה, ולמה מבואר ביומא שם שקנו מתגרי אוה"ע, ולכאורה לפי המבואר בהרשימה שלא ידעו אם יתעכבו לכן לא זרעו לא קשה קושייתו.

אבל יש להעיר מהא דאיתא במדרש תנחומא (קדושים ז') "כיון שישראל יצאו ממצרים והיו מהלכין במדבר כו' והעלה להם את הבאר והי' כל שבט ושבט עושה לו אמת המים ומכניס אצלו והי 'נוטע בו תאנים ורמונים ועושין פירות בן יומן וכו'" דמבואר כאן שהיו זורעים ונוטעים וגם שהי' גדל באותו היום דעפ"ז מובן דאף שלא ידעו אם יתעכבו במקום חנייתם מ"מ שפיר הי' שייך זריעה ונטיעה.

והחת"ס בחולין שם כתב שהיו זורעים רק למאכל בהמה בכדי שלא להאכיל בהמתם מן עומר לגלגולת, אבל מאכל אדם לא צמח דלכן צ"ל ביומא שם דמ"ש ויתד תהי' לך על אזניך קאי על מה שתגרי אוה"ע מוכרים ולא מוקי במה שזרעו ולפי"ז א"ש מ"ש רש"י בקידושין לח,א, בנוגע לחדש דבמדבר לא זרעו וכו' עיי"ש.

ובס' דרכי תשובה יו"ד סי' כ"ח ס"ק קפ"ב הביא מהס' תואר משה דעפר המדבר לא נקרא עפר ולכן אין מכסין בו, ומה שקראו הקרא עפר דכתיב ומן העפר אשר יהי' בקרקע המשכן וגו' והרי המשכן הי' עומד במדבר, שאני עפר המשכן שהי' מפריח מטה אהרן ויגמול שקדים ומש"ה נקרא עפר אבל עפר מדבר לא נקרא עפר כלל. ולהנ"ל י"ל בפשטות דבכלל קרקע המשכן לא נקרא עפר ורק עפר המדבר כיון שאז הי' מצמיח נקרא עפר וראה גם בערוך השלחן יו"ד שם סעי' מ"ד.

גר שנתגייר כשהוא מצורע

במה שמבואר שם דאפ"ל דפ' מצורע נאמרה בגר שנתגייר כשהוא מצורע, וביארו בהערה 33 שהכוונה ל"נשתנו מראיהן", אינו מובן שהרי כל טעמו של ר"ע הוא משום דהוה נגע חדש כמבואר שם, וא"כ כיון דמ"ת פעל שנתרפאו המצורעים באופן שאח"כ לא יהי', א"כ איך אפשר שיהי' אח"כ נגע חדש, וממ"נ אם הוה נגע אחד הלא אינו טמא?

ועי' תוספתא נגעים פ"א א"ר יוסי שאל רבי יהושע בנו של ר"ע את ר"ע מפני מה אמרו מראות הנגעים שתים שהן ארבע א"ל ואם לאו מה יאמרו, א"ל יאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא, א"ל ללמדך שמצטרפין זה עם זה א"ל ויאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא ומצטרפים זה עם זה א"ל ללמדך שכל כהן שאינו בקי בהן ובשמותיהן אינו רואה את הנגעים, וכן כתב הרמב"ם בהל' טומאת צרעת פ"א ה"ג-ד מראות נגעים אלו מצטרפים זה עם זה בין להקל ובין להחמיר אחד נגע שהי' כולו לבן כשלג וכו' הכל כמראה אחד הוא חשוב א"כ למה מנאום חכמים ואמרו מראות נגעים אלו שתים שהן ארבע כדי להבין במראות שכל כהן שאינו מכיר המראות ושמותיהן כו' לא יראה הנגע עיי"ש, ולכאורה יש להקשות דכיון דסב"ל לר"ע וכן פסק הרמב"ם שמצטרפים זה עם זה משמע שהם נגע אחד, וא"כ למה סבירא להו הדין (כנ"ל שזהו דעת ר"ע וכן פסק הרמב"ם שם פ"י ה"ד) דעכו"ם שנתגייר כשהי' בו בהרת כקרום ביצה ואח"כ נעשה כשלג תראה בתחילה כו' הרי דזהו נגע חדש?

ובפיהמ"ש נגעים שם כתב הרמב"ם הטעם בעכו"ם שנתגייר שהוא טהור שהוא משום דין דחוי, דהלימוד מקרא הוא דכיון דנדחה הנגע כשהי' עכו"ם ידחה גם אח"כ עי"ש, דלפי"ז אולי אפ"ל דאח"כ כשנשתנה המראה הנה באמת במציאות ה"ז המשך להקודם שהרי הן נגע אחד, [ולכן ה"ז שייך אצלו גם אחר מ"ת] אלא דסב"ל לר"ע שהחידוש דדין דחוי הוא רק אם אותו הציור עצמו הודחה, אבל בנשתנה המראה ונראה כנגע חדש בזה לא אמרינן דין דחוי, ואכתי יל"ע בזה.

ומה שכתב הרב ש.ח. שי' (בע' 12) דלפי התויו"ט לא קיימ"ל כמשנה זו כיון דלהלכה גם עכו"ם מטמא בנגעים, ודאי אין לומר שלזה נתכוון בהרשימה שהרי הלכה פסוקה ברמב"ם דעכו"ם אינו מטמא בנגעים, (רמב"ם שם רפ"ט) וכן דגר שנתגייר כשהוא מצורע טהור כנ"ל ברמב"ם ולא מצינו חולק בזה ואיך אפ"ל שלזה נתכוון.

ומה שכתוב בהערה 36 בביאור דברי הרשימה שהידי משה לא סב"ל דפ' מצורע נאמרה בגר שנתגייר כיון שבא על י"א דברים וקודם הגיור אין זה שייך, אינו מובן שהרי מצינו בכ"מ ששייך ענין הצרעת אצל עכו"ם, וראה בס' סוכת דוד ר"פ תזריע בארוכה דמ"מ אין זה סתירה לזה שבא בשביל עונש וכו'. וראה לקו"ש חכ"ב פ' תזריע ב' דאין סתירה מהא דאמרינן דנגעים באים ב"אדם" שהוא שלימות המעלה ובא בשביל לה"ר כו' כמבואר שם בארוכה וכן בפ' תזו"מ שם, דלכאורה לפי"ז יש לתרץ ג"כ הא דאמרינן דמזבח כפרה נינהו וכו'.