ברשימות (חוברת ל"ד) כתב וזלה"ק: ובגוף ההלכה אם אפשר לצרף האותיות בריחוק מקום ביניהם יש להעיר משבת (קד,ב) ונפסק להלכה ביד הל' שבת (פי"א הי"ב) כתב אות אחת בטבריא ואחת בציפורי חייב כיון שאינו מחוסר אלא קריבה בלי מעשה דקציצה. ובפרט לפי פי' הראשונים שהביא רה"ג - הובא בקרבה"ע ירוש' שבת פי"ב ה"ד - דחייב כיון שהרואה יודע כי תואמות הן ומכוונות זל"ז, ויעויין ג"כ פי' הה"מ ביד שם. ובנוב"י מה"ק או"ח סי' א' כתב - בטעם היתר התרת הקשר דתפילין - דכיון דהאותיות רחוקים זמ"ז אין כאן קדושת השם, וכדי שלא יקשה עליו מהנ"ל, צ"ל כונתו, שבתפילין כיון שמתחילה עושה הקשר ע"מ שיתירנו לאח"כ ה"ה כאלו אין כוונתו שיהי' כשם ממש, משא"כ בשבת, אלא שאם היו האותיות סמוכות זל"ז אין כונתו מועלת כ"כ משא"כ כשהן בריחוק מקום, ודוחק. עכלה"ק.

ויש להעיר במ"ש באור שמח (הל' תפילין פ"ג ה"א) לתרץ שיטת רש"י דגם הקשרים דדל"ת ויו"ד הוא מהלמ"מ, והקשו התוס' (שבת סב,א בד"ה שי"ן של תפילין) מלעיל שם כח,ב, בהא דקאמר רב יוסף לא הוכשרו במלאכת שמים אלא עור בהמה בלבד, דאי אפשר לומר דקאי על העור כיון דשי"ן של תפילין הלכה למשה בסיני א"כ הרי בהדיא כתיב בהו למען תהי' תורת ה' בפיך מן המותר בפיך, ומוקי לה דקאי על הרצועות עיי"ש, ולפי רש"י דגם הקשר דד' וי' הוה הלמ"מ א"כ ה"ה נכלל בלמען תהי' תורת ה' וכו', ותירץ האו"ש דהרי בכתיבה ממש מבואר דאם אינן נהגין זה עם זה כמו בכותב על שני כותלי הבית פטור דאינו חבור זה עם זה והוי כל אות בפני עצמו כאילו כתב רק אות אחד, וא"כ ה"ה הכא בהד' והי' שבתפילין דלא יתכן לומר דהוי בכלל תורה מה שנצטרפו השי"ן שבבתים והדל"ת שברצועה מאחורי הראש והיו"ד שבקשר של יד כיון דאינו נהגין זה עם זה וכל אחד הוא בפני עצמו, וגם בכתב גמור בכה"ג פטור לענין שבת בודאי דאין זה בכלל תורה, ורק על השי"ן שבבתים פריך דהוה בכלל תורה משום דכותב אות אחת גימטריא בן בתירה מחייב, ואף דחכמים פליגי (שבת שם) מ"מ מודו דכתב הוי לענין תורה כדאמרו אמוראי מנין ללשון גימטריא מן התורה אנכי וכו' ופוטרים רק לענין שבת דלא הוי דרך כתיבה בכך, וא"כ השי"ן שבעור השל ראש לא גרע מכתב אות אחת גימטריא דהוראתו גלויה במה שנכתב בעור הבית של ראש דמה ענינו אם לא להורות על שם שי"ן דל"ת, ולכן שפיר פריך רק על של ראש דתיפוק ליה מלמען תהי' תורת ה' דטהורות בעינן, אבל הך דרצועות לאו בכלל תורה הוא כיון דאינן נהגין כאחד עכתו"ד.

הרי שהאור שמח נקט בפשיטות שהאותיות ש' ד' וי' שבתפילין אינן נהגין זה בזה, ונראה שטעמו הוא דנהגין זה בזה אף לפי פי' רב האי גאון הוא רק כשאפשר לראות כל האותיות בבת אחת, משא"כ הכא השי"ן הוא מצד אחד והד' הוא מצד אחר כו' במילא ה"ז דומה לב' אותיות על ב' כותלים שאינם מצטרפים, ובפרט לפירש"י שהרי אי אפשר לקרבן כיון שהשי"ן צריך להיות על הבית והדל"ת צ"ל על הרצועה שבאחוריו, (כמוזכר בהרשימה), וא"כ אפ"ל דזהו גם שיטת הנוב"י ולפי"ז לא קשה עליו מהך דשבת.

אבל בהרשימה נקט בפשיטות שזהו בגדר ד"נהגין זה עם זה", ובאמת הרי מוכרח לומר שיש בהן צירוף כפי שהוכיח בהרשימה מדעת רש"י עצמו שכל השם הוא מהלכה למשה מסיני, הרי דאף שנפרדים זה מזה מ"מ נחשב מלה ושם אחד.

ולכאורה הי' אפשר לומר בדעת האור שמח (והנוב"י), דאה"נ דלרש"י ההלמ"מ מגלה דלענין תפילין יש כאן צירוף ביניהם והוה שם אחד, אבל מ"מ אין זה צירוף לגבי שיהא נכלל ב"תורת ה'", כיון דלפי גדר הכתב שבתורה כשאינן נהגין זה עם זה אין מצטרפים, ורק השי"ן שהוא ראש התיבה נכלל בתורת ה' כנ"ל.

וראה עד"ז גם בחי' הגרי"ז על הרמב"ם (הל' תפילין פ"ג הט"ז) שביאר שיטת הרמב"ם עפ"י דיוק בלשונו שיש חילוק בין השי"ן שבהבית להד' שבהקשר דש"ר, דבשי"ן של תפילין הוה ההלכה שיהא נכתב על הבתים צורת שי"ן ויחול עליהם תורת כתב, משא"כ לגבי הדל"ת כתב הרמב"ם: "ושיהי' הקשר שלהן קשר ידוע כצורת ד'" דמשמע מזה שאין הפירוש שנאמר ההלכה שיהי' אות ד' בהרצועות והקשר, רק עיקר ההלכה הוא על צורת הקשר שיהי' הקשר בצורה זו דוקא, וכל דינו הוא רק תורת קשר בלבד, ושום דין נוסף של כתב ואות ליתא בזה, ולפי"ז לא קשה קושיא הנ"ל דלמה לא ידעינן דבעינן רצועות מעור טהור מתורת ה' כי מכיון שאין ע"ז תורת כתב לא נכלל בתורת ה', וכן ר"ל גם בשיטת התוס' דסב"ל דליכא הלמ"מ בהקשר דד' וי' לענין אותיות אבל מ"מ יש הלמ"מ בצורת הקשר עיי"ש בארוכה. וזהו ע"ד הנ"ל דלגבי תפילין יש הלמ"מ מיוחד שיש צירוף, אבל מ"מ לא חל ע"ז דין דתורת ה'.

אבל בהרשימה הרי אינו מחלק בזה ונקט בפשיטות כנ"ל שהן נהגין זה עם זה, וצ"ל דבודאי אפשר להרואה לעמוד במקום כזה שיכול לראות השי"ן והד' והי' בבת אחת, ושגם רש"י סב"ל דבאופן כזה מצטרפים, אלא דמחדש עוד יותר, דאפילו אם הם מרוחקים זה מזה, כיון דאינו מחוסר אלא קריבה ולא קציצה, מצטרפים.

וראה בהעמק עיון על הצפע"נ הל' יסודי התורה פ"ו ה"א שכתב בנוגע לרצועות של תפילין שאפשר לכורכן ולקרבן השל יד לשל ראש ולהיותן נקראין ביחד, ואינו מובן שהרי הד' אי אפשר לקרב להשי"ן כנ"ל, וראה גם שו"ת הרמ"א סי' קי"ט.

היו"ד בקשר דתש"י

וכדאי להוסיף בענין זה מ"ש בשו"ת בנין שלמה סי' ד' שהרמב"ם (רפ"ג מהל' תפילין) כתב כנ"ל דרק השי"ן והדל"ת הוה הלמ"מ, והקשו עליו דלמה לא הזכיר גם היו"ד שבתש"י דמנא ליה לחלק בין הדל"ת והיו"ד? ומביא מקור מדברי הגאון בשמושא רבה שם, ואח"כ כתב שכן נמצא מפורש בהסיפור המובא בסדר הדורות וכו' (המובא בהרשימה) שכן אמר משה רבינו שהקשירה בשל יד לא צויתי לעולם ולא למדתיה אכן חכמים תקנו כן מסברתם להשלים שם ש -ד -י, ומסיים דא"כ י"ל דרוה"ק נזרקה בו בהרמב"ם דכיוון להלכה כדעת משה רבינו דעיקר הקשירה הוא בשל ראש. ולפי"ז ממשיך לתרץ שיטת הרמב"ם שמביא במצוה י"ב לקשור תש"ר, ומצוה י"ג לקשור תש"י, ולכאורה תמוה למה הקדים תש"ר לפני תש"י כשבקרא כתוב מקודם וקשרתם לאות על ידיך וגו' ולהנ"ל ניחא דסב"ל כמו שפירש משה רבינו דוקשרתם לאות קאי על של ראש וכו' עיי"ש. אבל ראה לקו"ש ואתחנן תנש"א הערה 3 שהביא דבריו וכתב דנוסף שצ"ע בעצם התירוץ, גם לא מסתבר לומר דזהו הטעם שהוא מקדים תש"ר לתש"י בכ"מ עיי"ש.