התוס' (שבת כא,א בד"ה מותר) כותבים (בשיטת רב הונא) דבהא דכבתה זקוק לה הרי פוסל להדליק נרות הפסולים לנ"ש עבור שבת חנוכה, כיון דלא יוכל להדליק בשבת. והיינו דכיון דכבתה הרי ישנה החיוב להדליק עוד הפעם א"כ אין להדליק בנר כזה דהרי יחוייב להדליק עוד הפעם ולא יוכל להדליק ולא יקיים מצות נ"ח. וכן כתב בחי' הריטב"א.

בחידושי הרמב"ן דוחה זה: "ואיכא למימר דסבירא לתלמודא, כיון דבשבת א"א להזקק לה לא חיישינן ומדליקין בכל השמנים דכיון דאפשר שלא יכבו אע"פ שפעמים שכבו לא איכפת לן ושבת למ"ד כז"ל דינה שוה לחול למ"ד כאז"ל. ..". ונראה בכוונתו: דכיון דאנוס הוא מלדהליק עוד הפעם אין עליו החיוב להדליק עוד הפעם. וקיום נר חנוכה נעשית במה שהדליק בתחילה באופן שיוכל להדליק עד סוף השיעור (שאפשר שלא יכבו) והחיוב הנוסף להדליק עוד הפעם לא חלה בשבת.

אבל התוס' יסברו: שהחיוב להדליק עוד הפעם אינו חיוב נוסף אלא זהו חלק מקיום המצוה, ואע"פ שאנוס הוא מלהדליקה בשבת הרי חסר בזה בקיום המצוה "דאונסא כמאן דעביד לא אמרינן".

או דנאמר באו"א דחולקים בהגדרת החיוב בע"ש: לרמב"ן החיוב הוא במה שהדליק מבע"י ומתחיל קיום המצוה ("הכשר מצוה, הותחלה המצוה בהכשר") במה שדלוק מבע"י ועד שגם אם כבתה מבע"י אין עליו החיוב להדליק עוד הפעם כיון שהתקנה בהדלקת ע"ש שונה מבשאר ימי החנוכה. (והוא ע"ד שיטת התרה"ד).

משא"כ התוס' יסברו: שהחיוב הוא כמו בשאר הימים ולכן המצוה היא שיהיה דלוק לאחרי שתשקע החמה בליל שבת ואם איננה דלוק אינו מקיים המצוה (גם אם אנוס מלהדליקה). (והיינו דהחשש הוא דילמא יכבה קודם צ"ה או קבלת שבת).

והנה הטור כותב בסי' תרעג "דלא חיישינן נמי שמא תכבה ויחזור וידליקנה. ..", והיינו דלמ"ד כז"ל החשש הוא שיכבה ויחזור וידליקנה. ובמילא אם זהו החשש א"כ אין דברי הרמב"ן (דהוא אנוס מלקיים המצוה) דוחים חשש הנ"ל. וראה בח"ס בסוגיא כאן שמביא דברי הטור ומבארו ". . .ואיידי דחביבא ליה ישכח שבת וידלקנה כמו שגזרו שמא יעבירנו בכיוצא באלו מצות . . ."

והנה התוס' שכתבו (דאילו כבתה זקוק לה) היה לחשוש שבשבת לא יוכל להדליק ולא כ' שהחשש הוא דילמא ידליק: נראה דלא חששו שיכשל בזה שהרי בדול הוא מהדלקת הנרות כל שבתות השנה. והגם דגוזרים שמא יעבירנה השופר ולולב דהרי זה כמו גזירה לגזירה: שמא יכבה (ושמא לא יכבה - דהרי אין וודאות שיכבה כמבואר לעיל בשם הרמב"ן ועוד-) ואם יכבה שמא ידליקנה עוד הפעם בשבת.

ועוד יש להסביר בשיטת התוס' דהנה הבית הלוי בשקו"ט בסוגיין בהביאו דברי הטור הנ"ל (ובכותבו דא"כ ישאר קושיית התוס' דאולי הטעם דאסור להדליק בשבת הוא משום גזירה שמא יכבה וידליקנה) כותב דהטור יסבור דסברא זו (דחוששים אולי ידלקנה) תלוי בפלוגתת דאמוראי גבי שמן שריפה: דלרבה אבור בכל שבת להדליק בזה דכיון דמצוה לשורפו דילמא יטה אותו, משא"כ לר"ח לא חיישינן לזה (אלא ביו"ט שחל בער"ש אסור משום דאין שורפין קדשים ביו"ט). וא"כ כמו"כ כאן: לרבה יש חשש דאולי יכבה וידליקנה (אם כז"ל), משא"כ לר"ח לא יסבור שנגזור לזה. (והוסיף עוד דמדברי ר"ה עצמם צ"ל כר"ח). ע"כ.

וא"כ יש לומר שהתוס' רוצים לפרש דברי ר"ה גם לדברי ר"ח בשמן שריפה. ע"כ.

ולפי דברי כ"ק אדמו"ר זי"ע ברשימות ס' יש להוסיף: דאין אנו גוזרים שמא יעבירנו אלא בצירוף עוד איסור דרבנן (עד"מ עובדין דחול וכיוצא), כיון דגם אם יעבירנו הרי הוא עסוק ובהול בדבר מצוה (ואע"פ שלהלכה אנו פוסקים שחייב חטאת בענין זה, אבל זה מועיל שלא נגזור בזה), כמו"כ לא היינו גוזרים שמא יכבה וידליקנה כיון דאז יהיה בהול במצוה.

אבל יש להעיר קצת לפי דברי כ"ק אדמו"ר: הרי רבה עצמו גוזר בשמן שריפה דילמא יטה כדי לקיים מצוה לשורפו ולמה לא נפרש עד"ז בלולב ובשופר דהגזירה דרבה עצמה מספיק לאסור (וצריך לצרף טעם דעובדים דחול וכיוצא) כמו שהוא לענין שמן שריפה (דשם גוזר דילמא יטה ואין אנו אומרים דכיון דעסוק במצוה אין לגזור בזה).

וי"ל: דאין כאן חיוב כ"כ שישרוף השמן היום כמו שהוא מחוייב היום לתקוע בשופר וליטול הלולב. ולכן בזה אוסרין מצד הגזירה עצמה (אע"פ דעסוק במצוה).