ברשימות חו' כט מביא כ"ק אדמו"ר פסק הרמב"ם שבת פ"ד ה"א שמדברות הם רה"ר. ומביא קושיית המפרשים שבשבת (ו,ב)מביא ב' ברייתות, ובא' חשיב מדבר בכלל רה"ר ובשני לא חשיב, ומתרץ אביי, "לא קשיא, כאן בזמן שישראל שרויין במדבר כאן בזמן הזה", "דלפרש"י (וכ"מ גם בתוס' שם) מדבר חשיב רה"ר רק בזמן שישראל שרוין שם".

ומביא תי' ר"א בן הרמב"ם (הובא בכס"מ שם) בזמן שישראל שרויין במדבר חשיב רה"י, ובזה"ז חשיב רה"ר. וכותב "ואואפ"ל בתירוץ הר"א ע"פ המובא בתוד"ה אלא (חולין פח:) שבזמן שהיו ישראל במדבר הי' מצמיח וא"כ הי' דינו כשדה". ומקשה "וא"ת א"כ יומא (עה) ל"ל לתרץ בש"ס [על השאלה שהרי המן הי' נבלע באברים, וא"כ למה כתוב ויד תהי' לך על אזנך, הרי כל המזון נבלע באברים] בדברים שבאים להם ממדה"י כיון שבמדבר גופא הי' צומח, די"ל שישראל לא היו זורעים (ורק מעצמו הי' מצמיח)". ופיענחו המו"ל דבמילא לא הי' כדי אכילה לכל בנ"י ומשמעות הדברים של הפסוק ויתד הוא שהוא דבר הרגיל אצל כל בנ"י ולא רק ביחס להמועט.

ולא זכיתי להבין האם בשביל המיעוט לא צריך ציווי, ולענ"ד כוונת הדברים בפשטות דכיון שלא היו זורעים בנ"י (מטעם המבואר שם) הרי אין בהכרח שגדלו דברים הראויים לאכילה. דבשלמא אם היו זורעים, מסתמא היו זורעים דבר הראוי לאכילה, וזה הי' צומח, אבל אם צמח מעצמו הרי מסתמא לא הי' צומח דבר הראוי לאכילה - וכסתם דבר הצומח מעצמו.

להלן שם תי' כ"ק אדמו"ר בדברי הרמב"ם שהגמ' מתכוונת שהמדבר הגדול שאי אפשר ללכת בו בגלל שיש בו נחש שרף וכו' הי' רה"י רק בזמן שהיו ישראל במדבר, אמנם מדבר רגיל הוא רה"ר גם בזה"ז. והברייתא חשיב מדבר גדול בזמן שישראל שרויין במדבר וכש"כ מדבר רגיל בזה"ז.

ולאח"ז שואל כ"ק אדמו"ר לפרש"י ותוס' למה חשיב הברייתא מדבר שהוא רה"ר דלמאי נפק"מ ומאי דהוה הוה (דלפי' הר"א בן הרמב"ם לא קשה כיון שמדבר הוא רה"ר בזה"ז, משא"כ לפירושם שמדבר הי' רה"ר רק בזמן שישראל שרויין שם), ומת' בכמה אופנים. ובהערה 31 כתבו המו"ל שתירוציםאלוצ"ל גם לפי' כ"ק אדמו"ר שמדבר הגדול הוא רה"ר רק בזמן שישראל שרויין שם.

אמנם לענ"ד (וכן נראה מהמשך לשון הרשימה) דלפי' כ"ק אדמו"ר קושיא מעיקרא ליתא, כיון דממדבר הגדול בזמן שישראל שרויין שם נלמד בכ"ש למדבר רגיל עכשיו (וכמש"כ כ"ק אדמו"ר שם), א"כ ליתא לקושיא מעיקרא למאי נפק"מ, דנפק"מ טובא לזה"ז, משא"כ לפרש"י ותוס' דצריך לתרץ כמ"ש כ"ק אדמו"ר בפנים.