ברשימות (חוברת ל"ב) בנוגע למ"ש בידי משה שבעפר המדבר לא היו יכולים לכסות, והעיר כ"ק אדמו"ר מתוס' חולין פח,ב שכשהיו ישראל במדבר הי' מצמיח, וא"כ שפיר אפשר לכסות עיי"ש.

ועי' בס' נחלת בנימין שביאר דברי המדרש עה"פ (בהעלותך יא,לג) וישטחו להם שטוח אל תקרי שטוח אלא שחוט מלמד שירדו שחוטין מן השמים, וביאר דע"כ הי' צריך לרדת שחוטין משום דאין מכסין בעפר המדבר ולפי הנ"ל מופרך גם פירושו, ועי' יומא עה,ב, דדריש שהי' דבר הצריך שחיטה.

ובמה שמבואר בהערה 5 מחוברת י"ט שישראל לא היו זורעים ורק מעצמו הי' מצמיח כיון שלא ידעו אם יתעכבו במקום חנייתם שעל פי ה' נסעו וגו', הנה הפמ"ג בשפ"ד יו"ד סי' כ"ח ס"ק ל"א כתב דאם מצמיח עשב מעצמו אינו ראוי לכיסוי דבעינן שיצמיח ע"י זריעה עיי"ש, אבל פשוט דכאן הי' ראוי לזריעה אלא דלפועל לא זרעו כנ"ל.

ובחי' החת"ס יומא עה,ב, הקשה שהרי היו יכולים לזרוע בקדש כיון שהיו שם ימים רבים י"ט שנה, ולמה מבואר ביומא שם שקנו מתגרי אוה"ע, ולכאורה לפי המבואר בהרשימה שלא ידעו אם יתעכבו לכן לא זרעו לא קשה קושייתו.

אבל יש להעיר מהא דאיתא במדרש תנחומא (קדושים ז') "כיון שישראל יצאו ממצרים והיו מהלכין במדבר כו' והעלה להם את הבאר והי' כל שבט ושבט עושה לו אמת המים ומכניס אצלו והי 'נוטע בו תאנים ורמונים ועושין פירות בן יומן וכו'" דמבואר כאן שהיו זורעים ונוטעים וגם שהי' גדל באותו היום דעפ"ז מובן דאף שלא ידעו אם יתעכבו במקום חנייתם מ"מ שפיר הי' שייך זריעה ונטיעה.

והחת"ס בחולין שם כתב שהיו זורעים רק למאכל בהמה בכדי שלא להאכיל בהמתם מן עומר לגלגולת, אבל מאכל אדם לא צמח דלכן צ"ל ביומא שם דמ"ש ויתד תהי' לך על אזניך קאי על מה שתגרי אוה"ע מוכרים ולא מוקי במה שזרעו ולפי"ז א"ש מ"ש רש"י בקידושין לח,א, בנוגע לחדש דבמדבר לא זרעו וכו' עיי"ש.

ובס' דרכי תשובה יו"ד סי' כ"ח ס"ק קפ"ב הביא מהס' תואר משה דעפר המדבר לא נקרא עפר ולכן אין מכסין בו, ומה שקראו הקרא עפר דכתיב ומן העפר אשר יהי' בקרקע המשכן וגו' והרי המשכן הי' עומד במדבר, שאני עפר המשכן שהי' מפריח מטה אהרן ויגמול שקדים ומש"ה נקרא עפר אבל עפר מדבר לא נקרא עפר כלל. ולהנ"ל י"ל בפשטות דבכלל קרקע המשכן לא נקרא עפר ורק עפר המדבר כיון שאז הי' מצמיח נקרא עפר וראה גם בערוך השלחן יו"ד שם סעי' מ"ד.

גר שנתגייר כשהוא מצורע

במה שמבואר שם דאפ"ל דפ' מצורע נאמרה בגר שנתגייר כשהוא מצורע, וביארו בהערה 33 שהכוונה ל"נשתנו מראיהן", אינו מובן שהרי כל טעמו של ר"ע הוא משום דהוה נגע חדש כמבואר שם, וא"כ כיון דמ"ת פעל שנתרפאו המצורעים באופן שאח"כ לא יהי', א"כ איך אפשר שיהי' אח"כ נגע חדש, וממ"נ אם הוה נגע אחד הלא אינו טמא?

ועי' תוספתא נגעים פ"א א"ר יוסי שאל רבי יהושע בנו של ר"ע את ר"ע מפני מה אמרו מראות הנגעים שתים שהן ארבע א"ל ואם לאו מה יאמרו, א"ל יאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא, א"ל ללמדך שמצטרפין זה עם זה א"ל ויאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא ומצטרפים זה עם זה א"ל ללמדך שכל כהן שאינו בקי בהן ובשמותיהן אינו רואה את הנגעים, וכן כתב הרמב"ם בהל' טומאת צרעת פ"א ה"ג-ד מראות נגעים אלו מצטרפים זה עם זה בין להקל ובין להחמיר אחד נגע שהי' כולו לבן כשלג וכו' הכל כמראה אחד הוא חשוב א"כ למה מנאום חכמים ואמרו מראות נגעים אלו שתים שהן ארבע כדי להבין במראות שכל כהן שאינו מכיר המראות ושמותיהן כו' לא יראה הנגע עיי"ש, ולכאורה יש להקשות דכיון דסב"ל לר"ע וכן פסק הרמב"ם שמצטרפים זה עם זה משמע שהם נגע אחד, וא"כ למה סבירא להו הדין (כנ"ל שזהו דעת ר"ע וכן פסק הרמב"ם שם פ"י ה"ד) דעכו"ם שנתגייר כשהי' בו בהרת כקרום ביצה ואח"כ נעשה כשלג תראה בתחילה כו' הרי דזהו נגע חדש?

ובפיהמ"ש נגעים שם כתב הרמב"ם הטעם בעכו"ם שנתגייר שהוא טהור שהוא משום דין דחוי, דהלימוד מקרא הוא דכיון דנדחה הנגע כשהי' עכו"ם ידחה גם אח"כ עי"ש, דלפי"ז אולי אפ"ל דאח"כ כשנשתנה המראה הנה באמת במציאות ה"ז המשך להקודם שהרי הן נגע אחד, [ולכן ה"ז שייך אצלו גם אחר מ"ת] אלא דסב"ל לר"ע שהחידוש דדין דחוי הוא רק אם אותו הציור עצמו הודחה, אבל בנשתנה המראה ונראה כנגע חדש בזה לא אמרינן דין דחוי, ואכתי יל"ע בזה.

ומה שכתב הרב ש.ח. שי' (בע' 12) דלפי התויו"ט לא קיימ"ל כמשנה זו כיון דלהלכה גם עכו"ם מטמא בנגעים, ודאי אין לומר שלזה נתכוון בהרשימה שהרי הלכה פסוקה ברמב"ם דעכו"ם אינו מטמא בנגעים, (רמב"ם שם רפ"ט) וכן דגר שנתגייר כשהוא מצורע טהור כנ"ל ברמב"ם ולא מצינו חולק בזה ואיך אפ"ל שלזה נתכוון.

ומה שכתוב בהערה 36 בביאור דברי הרשימה שהידי משה לא סב"ל דפ' מצורע נאמרה בגר שנתגייר כיון שבא על י"א דברים וקודם הגיור אין זה שייך, אינו מובן שהרי מצינו בכ"מ ששייך ענין הצרעת אצל עכו"ם, וראה בס' סוכת דוד ר"פ תזריע בארוכה דמ"מ אין זה סתירה לזה שבא בשביל עונש וכו'. וראה לקו"ש חכ"ב פ' תזריע ב' דאין סתירה מהא דאמרינן דנגעים באים ב"אדם" שהוא שלימות המעלה ובא בשביל לה"ר כו' כמבואר שם בארוכה וכן בפ' תזו"מ שם, דלכאורה לפי"ז יש לתרץ ג"כ הא דאמרינן דמזבח כפרה נינהו וכו'.

ברשימות חוברת ל"ב (יצא לאור לש"ק פ' תרומה), כ' "יד"מ פ"ז, א. בשם אביו. למה ל"ק בע"ז (ה.) מהא דנאמרה פ' מצורע ונשאר בצ"ע.

ול"ק דאפ"ל בגר שנתגייר כשהוא מצורע".

ושמעתי מקשים, דהרי דבר משנה (נגעים פ"ז משנה א') "אלו בהרות טהורות . . בגוי ונתגייר . . טהורים". ועד"ז פסק הרמב"ם הל' טומאת צרעת פ"י ה"ד.

ובהפענוחים דהמו"ל, רוצים לבאר שהמדובר כש"נשתנו מראיהן", שאז "תראה בתחלה" כמו נגע חדש. אבל מובן שהוא דוחק דהרי לולי שעשו העגל לא ישתנו מראיהן.

ולכן ע"כ צריך לומר שלדעת כ"ק, המשנה הנ"ל דנגעים אינו לכו"ע.

ומצאתי בתוספות העזרה לתו"כ פ' נגעים פ"א וז"ל: בגוי ונתגייר ברפ"ג דנגעים תנן הכל מטמאין בנגעים חוץ מן הגוי וגר תושב הרב תויו"ט בשם מהר"מ ז"ל וז"ל חוץ מן הגוי בפ' בתרא דנזיר ממעט גוי מכל טומאה וברפי"ב ד"ה חוץ פי' הרב תויו"ט דנפקא לו מדכתיב אדם כי יהי' בעור בשרו כו' אתם קרוים אדם ומיהו ביבמות (סא, א) כתבו התוס' בד"ה ממגע בשם ר"י דאין הלכה כרשב"י ונראה דמשו"ה לא ניחא לי' למוהר"ם ז"ל למימר דסתם לן תנא כרשב"י ואפי' לדעת היראים סי' שי"א שפוסק כרשב"י דוחק הוא לומר דלרבנן דפליגי ארשב"י גוי מטמא נמי בנגעים ע"כ בנוגע לעניננו.

עכ"פ לפי סברת התויו"ט לרבנן גם גוי מטמא בנגעים (והמשנה הנ"ל דנגעים פ"ז הוא לדעת רשב"י). ולא עוד אלא שלדעת ר"י בעל התוס' ביבמות הלכה כרבנן ולא כרשב"י.

ועפ"ז הנאמר בהרשימה "דאפ"ל בגר שנתגייר כשהוא מצורע" הוא לדעת רבנן לפי סברת התויו"ט, כנ"ל.

ועדיין צ"ע בכל הנ"ל.

ברשימות חוברת ל"ב (יוצא לאור לש"ק פ' תרומה) מביא כ"ק אדמו"ר את דברי הידי משה בבמד"ר פ"א סק"א שבעפר מדבר לא היו יכולין לכסות (הדם) אף בזמן שבנ"י שרויין במדבר (לפי שעפר מדבר אין מגדלת צמחים ואסור לכסות בה).

ומעיר ע"ז מג' מקומות. א. תוס' ד"ה אלא (חולין פח, ב): דשמא אז כשבאו ישראל - למדבר - הי' מצמיח. ב. שהש"ר עה"פ גן נעול: הבאר היתה מעלה להם מיני דשאים מיני זרעונים מיני אילנות. ג. רש"י ד"ה בכניסתן (קידושין לח, א): שהרי במדבר לא זרעו ולא קצרו ולא נטעו, ובפשטות י"ל דכוונת כ"ק אדמו"ר להוכיח - דלא כהידי משה - דאף בזמן שהיו ישראל במדבר היתה המדבר מגדלת צמחים מעצמה, וכדכתבו המו"ל, וכמ"ש כ"ק אדמו"ר בחוברת כ"ט דישראל לא היו זורעים ורק מעצמו הי' מצמיח, עיי"ש.

אבל, כד דייקת שפיר, לכאו' אינו כן. דהנה בגמ' קידושין לח, א, מביאה הגמ' דרשב"י אמר, ג' מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, חדש ערלה וכלאים וע"ז כתב רש"י דלא נתחייבו כיון דלא זרעו ולא קצרו כו', ואת"ל דהגמ' ס"ל דהיתה מגדלת צמחים מעצמה מדוע לא נתחייבו במצוות הנ"ל כיון דסוכ"ס הי' להם תבואה, ומאי שנא מתבואת נכרים דחייבת בערלה וכו' כדהוכיחו התוס' בד"ה כל מצוה (שם לו, ב), וכן משמע ברמב"ם הל' מע"ש פ"י ה"ו: "העולה מאליו כו' אם היה עושה כדי טיפולו חייב בערלה", ובמדבר הלא כיון דלא היו להם פירות אחרים י"ל דאפי' מעט הי' כדי טיפולו.

והנה בחידושי חתם סופר לביצה ז, א, מביא דברי התוס' בחולין פח, ב, דהמדבר הי' מצמיח ומקשה דלכאו' צ"ע מיומא עה, ב, דאיתא דהיו אוכלים מה שתגרי נכרים מוכרים להם, ואם איתא דלמא מה שזרעו והצמיח וכו' שהרי ישבו בקדש ימים רבים ופרש"י י"ט שנה, ועוד צ"ע בלשון רש"י קידושין לח, א, בכניסתן לארץ שהרי במדבר לא זרעו כו', ועי' תוס' מנחות מה, ב, ד"ה קרבו וכו' ע"ש, עכ"ל.

ובשלמא קושייתו מיומא עה, ב, כבר תירץ כ"ק אדמו"ר ברשימות חוברת כ"ט (בנוגע להדעה שאכלו דברים הבאין להם ממדינת הים) די"ל דישראל לא היו זורעים (ורק מעצמו הי' מצמיח) כיון שלא ידעו אם יתעכבו במקום חנייתם שעל פי ה' נסעו גו'.

אבל עדיין צ"ע מהתוס' במנחות מה, ב, - כדהעיר כ"ק אדמו"ר ברשימות חוברת כ"ט עמ' 8 - וכן מהרש"י בקידושין לח, א, דמשמע דלא היתה מגדלת צמחים כלל, ולכן נשאר החת"ס בצ"ע על התוס' בחולין פח, ב.

[ואולי יש להמתיק עפ"ז הא דברשימות חוברת כ"ט - כשבא לתרץ סברת ר' אברהם בן הרמב"ם דבזמן שהיו בנ"י במדבר הי' דין המדבר כשדה - אינו מביא הרש"י מקידושין (משא"כ ב' הראיות מחולין, ושהש"ר דמביאם) כיון דכנ"ל י"ל דס"ל להגמ' בקידושין דלא היתה מגדלת צמחים כלל.]

וכן לכאו' אינו מובן כ"כ ההוכחה משהש"ר עה"פ גן נעול דאר"י הבאר היתה מעלה להם כו', דהלא רבנן פליגי על ר"י וסב"ל דתגרי אוה"ע מכרו להם - וכ"ק אדמו"ר הביא פלוגתא זו ברשימות חוברת כ"ט עמ' 8 - ולדעתם מוכח כהידי משה דלא היתה מצמחת ולכן הוזקקו לקנות מתגרי אוה"ע.

ועל כן נראה לומר דכוונת כ"ק אדמו"ר לא היתה להוכיח דלא כהידי משה - ובפרט דבגוף הרשימה אינו מוכיח בפירוש לכאן או לכאן אלא מביא את דברי המדרש, רש"י ותוס' כלשונם - אלא להעיר על דבריו ממקומות אחדים דלפעמים משמע כדבריו ולפעמים משמע להיפך.

ברשימות חוברת ל"ב י"ל לשבת פ' תרומה, מביא מידי משה שכתב "שבעפר המדבר לא היו יכולין לכסות אף בזמן שבנ"י היו שרוין במדבר". ועל זה מביא מתוס' שבחולין "דשמא כשהיו בנ"י במדבר הי' מצמיח".

הנה, בידי משה שם הביא זה ליתן טעם למה לא ירד השליו לאחר מ"ת, וז"ל: "ואמרתי למה באמת היה (השליו) רק עד מתן תורה לפי דאיתא ההולך במדבר ורוצה לשחוט בן עוף אין לו תקנה לשחוט אותו לפי שעפר מדבר אין מגדלת צמחים ואסור לכסות בה וא"כ לפום ריהטא נ"ל שזהו הטעם שהי' השליו רק עד מתן תורה לפי שכשנצטוו במ"ת על השחיטה ועל הכיסוי הוא מן הנמנע ליתן להם שליו כו'".

א"כ יש להקשות איך באמת ירד השליו; היינו מה היה העצה. ולמה לא היה יכול להיעשות עד אז1.

[ויש להעיר ששליו השני היה (לפי פשוטו של מקרא) בתחילת שנה השנית לצאתם מארץ מצרים. והחשבון פשוט מאד:

לפני ירידת השליו השני נתנבאו אלדד ומידד, כדמוכח מקרא. ומיד לאח"ז עה"פ ותדבר מרים ואהרן (במדבר יב, א), פרש"י "ומנין היתה יודעת מרים שפירש משה מן האשה, ר' נתן אומר מרים היתה בצד צפורה בשעה שנאמר אלדד ומידד מתנבאים במחנה, כיון ששמעה צפורה, אמרה אוי לנשיהן של אלו אם הם נזקקין לנבואה, שיהיו פורשין מנשותיהן כדרך שפירש בעלי ממני", ואזי נענשה מרים בצרעת. ולקמן (יג, ב) פרש"י, "למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים, לפי שלקתה על עסקי דבה שדברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר" וידוע ששילוח המרגלים היתה בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים, א"כ, עאכו"כ ששליו השני היה בשנה השנית. ואם לא היו במקום מגדלת צמחים באמצע שנה ראשונה, למה יהיו במקום מגדלת צמחים בתחילת שנה שני'?

ואולי יש לתרץ, שבשעת שילוח המרגלים הגיעו בנ"י לקצה המדבר כמ"ש בדברים א, יט-כב "ונסע מחרב ונלך את כל המדבר הגדול והנורא ההוא אשר ראיתם גו' ראה נתן ה' אלהיך לפניך את הארץ עלה רש גו' ותקרבון אלי כולכם ותאמרון נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ", ורק מפני עונש המרגלים חזרו לאחורם, והן קברות התאוה והן שילוח המרגלים הי' במדבר פארן.

אבל אין לומר כן כי נוסף לזה שבמדבר פארן היו כמה מקומות, והראי' כשנסעו מחרב באו למדבר פארן וממדבר פארן לחצרות ומחצרות לריתמה ושם הי' שילוח מרגלים וגם זה הי' במדבר פארן, קברות התאוה הי' הנסיעה הראשונה מהר חורב כמדמוכח מהפסוק במדבר י, יב וכדפרש"י "קברות התאוה במדבר פארן הי' ושם חנו ממסע זה", א"כ, האיך באו למקום מגדל צמחים במסעם הראשונה, אם אצל הר חורב שבשעת מ"ת היה צמחים לא היה צמחים לאח"כ. (ורק הי' שם בשעת מתן תורה ובאופן של נס דאל"כ, למה לא היתה מגדלת צמחים?).]

עוד יש להקשות, האם עפר הדבר היחידי שמכסין בו - הלא לב"ה מצאנו אפר שנקרא עפר, וכן ההלכה. גם יש לכסות בשחיקת עצים כו'. וראה בדרכי תשובה ליו"ד ס' כ"ח ס"ק קפ"ב שמביא ראיות שאפילו עפר מדבר (שבעצם אין מכסין בו), כששורפין אותו יש לכסות באפרו.

עוד יש להעיר, במ"ש "ובמ"ר, אפ"ל דנזהר מקושיא מפ"מ ל"ח תחש במנין בהמות טהורות..." ובפענוחים ע' 10 הע' 22 כתבו "שכיון שנשתמשו בו למלאכת שמים ולא הותרו למלאכת שמים אלא טהורים (שבת כ"ח, ב. וש"נ).

דהיינו, מפרשים ההכרח למה שהתחש היה טהורה הוא ממה שלא הותרה למלאכת שמים אלא טהורים.

ויש להקשות ע"ז:

א. לרש"י (ד"ה מאי הוה עלה דתחש) "לאו לענין מלאכה דמשכן איתמר" הלכה זו דלא הותרו למלאכת שמים (ועיין בתוד"ה למאי הילכתא).

ב. כמו שתי' הרמב"ן בנוגע המר דרור על המקשים "איך יכנס בקטורת ובשמן הקדש דם חיה טמאה" ותי' "גם זו אינה קושיא כי הלחות ההוא הנאסף בה מרוב הדם ויזוב ממנה בחייה אין בו לא טומאה ולא מיאוס", דהיינו שאף שהוא מן חיה טמאה, משום דמחייה לוקחין אותו (ואולי כן הוא בדבש דבורים) אין בו הגדר של טומאה. וביריעות עיזים כתוב שטוו אותן מעל גבי העיזים, יש לומר כן בהתחש, ואף שהתחש טמא, מ"מ העור טהור.

ג. ובעיקר ההכרח שהתחש היה בהמה (או חיה) טהורה במדרש ובגמרא בפירוש: מדקא' קרן אחת היתה לה במצחה מזה למדנו שטהורה היתה. ולא משום ר' יוסף דלא הותרו למלאכת שמים אלא טהורין.