ברשימות (חוברת ל"ד) כתב וזלה"ק: ובגוף ההלכה אם אפשר לצרף האותיות בריחוק מקום ביניהם יש להעיר משבת (קד,ב) ונפסק להלכה ביד הל' שבת (פי"א הי"ב) כתב אות אחת בטבריא ואחת בציפורי חייב כיון שאינו מחוסר אלא קריבה בלי מעשה דקציצה. ובפרט לפי פי' הראשונים שהביא רה"ג - הובא בקרבה"ע ירוש' שבת פי"ב ה"ד - דחייב כיון שהרואה יודע כי תואמות הן ומכוונות זל"ז, ויעויין ג"כ פי' הה"מ ביד שם. ובנוב"י מה"ק או"ח סי' א' כתב - בטעם היתר התרת הקשר דתפילין - דכיון דהאותיות רחוקים זמ"ז אין כאן קדושת השם, וכדי שלא יקשה עליו מהנ"ל, צ"ל כונתו, שבתפילין כיון שמתחילה עושה הקשר ע"מ שיתירנו לאח"כ ה"ה כאלו אין כוונתו שיהי' כשם ממש, משא"כ בשבת, אלא שאם היו האותיות סמוכות זל"ז אין כונתו מועלת כ"כ משא"כ כשהן בריחוק מקום, ודוחק. עכלה"ק.

ויש להעיר במ"ש באור שמח (הל' תפילין פ"ג ה"א) לתרץ שיטת רש"י דגם הקשרים דדל"ת ויו"ד הוא מהלמ"מ, והקשו התוס' (שבת סב,א בד"ה שי"ן של תפילין) מלעיל שם כח,ב, בהא דקאמר רב יוסף לא הוכשרו במלאכת שמים אלא עור בהמה בלבד, דאי אפשר לומר דקאי על העור כיון דשי"ן של תפילין הלכה למשה בסיני א"כ הרי בהדיא כתיב בהו למען תהי' תורת ה' בפיך מן המותר בפיך, ומוקי לה דקאי על הרצועות עיי"ש, ולפי רש"י דגם הקשר דד' וי' הוה הלמ"מ א"כ ה"ה נכלל בלמען תהי' תורת ה' וכו', ותירץ האו"ש דהרי בכתיבה ממש מבואר דאם אינן נהגין זה עם זה כמו בכותב על שני כותלי הבית פטור דאינו חבור זה עם זה והוי כל אות בפני עצמו כאילו כתב רק אות אחד, וא"כ ה"ה הכא בהד' והי' שבתפילין דלא יתכן לומר דהוי בכלל תורה מה שנצטרפו השי"ן שבבתים והדל"ת שברצועה מאחורי הראש והיו"ד שבקשר של יד כיון דאינו נהגין זה עם זה וכל אחד הוא בפני עצמו, וגם בכתב גמור בכה"ג פטור לענין שבת בודאי דאין זה בכלל תורה, ורק על השי"ן שבבתים פריך דהוה בכלל תורה משום דכותב אות אחת גימטריא בן בתירה מחייב, ואף דחכמים פליגי (שבת שם) מ"מ מודו דכתב הוי לענין תורה כדאמרו אמוראי מנין ללשון גימטריא מן התורה אנכי וכו' ופוטרים רק לענין שבת דלא הוי דרך כתיבה בכך, וא"כ השי"ן שבעור השל ראש לא גרע מכתב אות אחת גימטריא דהוראתו גלויה במה שנכתב בעור הבית של ראש דמה ענינו אם לא להורות על שם שי"ן דל"ת, ולכן שפיר פריך רק על של ראש דתיפוק ליה מלמען תהי' תורת ה' דטהורות בעינן, אבל הך דרצועות לאו בכלל תורה הוא כיון דאינן נהגין כאחד עכתו"ד.

הרי שהאור שמח נקט בפשיטות שהאותיות ש' ד' וי' שבתפילין אינן נהגין זה בזה, ונראה שטעמו הוא דנהגין זה בזה אף לפי פי' רב האי גאון הוא רק כשאפשר לראות כל האותיות בבת אחת, משא"כ הכא השי"ן הוא מצד אחד והד' הוא מצד אחר כו' במילא ה"ז דומה לב' אותיות על ב' כותלים שאינם מצטרפים, ובפרט לפירש"י שהרי אי אפשר לקרבן כיון שהשי"ן צריך להיות על הבית והדל"ת צ"ל על הרצועה שבאחוריו, (כמוזכר בהרשימה), וא"כ אפ"ל דזהו גם שיטת הנוב"י ולפי"ז לא קשה עליו מהך דשבת.

אבל בהרשימה נקט בפשיטות שזהו בגדר ד"נהגין זה עם זה", ובאמת הרי מוכרח לומר שיש בהן צירוף כפי שהוכיח בהרשימה מדעת רש"י עצמו שכל השם הוא מהלכה למשה מסיני, הרי דאף שנפרדים זה מזה מ"מ נחשב מלה ושם אחד.

ולכאורה הי' אפשר לומר בדעת האור שמח (והנוב"י), דאה"נ דלרש"י ההלמ"מ מגלה דלענין תפילין יש כאן צירוף ביניהם והוה שם אחד, אבל מ"מ אין זה צירוף לגבי שיהא נכלל ב"תורת ה'", כיון דלפי גדר הכתב שבתורה כשאינן נהגין זה עם זה אין מצטרפים, ורק השי"ן שהוא ראש התיבה נכלל בתורת ה' כנ"ל.

וראה עד"ז גם בחי' הגרי"ז על הרמב"ם (הל' תפילין פ"ג הט"ז) שביאר שיטת הרמב"ם עפ"י דיוק בלשונו שיש חילוק בין השי"ן שבהבית להד' שבהקשר דש"ר, דבשי"ן של תפילין הוה ההלכה שיהא נכתב על הבתים צורת שי"ן ויחול עליהם תורת כתב, משא"כ לגבי הדל"ת כתב הרמב"ם: "ושיהי' הקשר שלהן קשר ידוע כצורת ד'" דמשמע מזה שאין הפירוש שנאמר ההלכה שיהי' אות ד' בהרצועות והקשר, רק עיקר ההלכה הוא על צורת הקשר שיהי' הקשר בצורה זו דוקא, וכל דינו הוא רק תורת קשר בלבד, ושום דין נוסף של כתב ואות ליתא בזה, ולפי"ז לא קשה קושיא הנ"ל דלמה לא ידעינן דבעינן רצועות מעור טהור מתורת ה' כי מכיון שאין ע"ז תורת כתב לא נכלל בתורת ה', וכן ר"ל גם בשיטת התוס' דסב"ל דליכא הלמ"מ בהקשר דד' וי' לענין אותיות אבל מ"מ יש הלמ"מ בצורת הקשר עיי"ש בארוכה. וזהו ע"ד הנ"ל דלגבי תפילין יש הלמ"מ מיוחד שיש צירוף, אבל מ"מ לא חל ע"ז דין דתורת ה'.

אבל בהרשימה הרי אינו מחלק בזה ונקט בפשיטות כנ"ל שהן נהגין זה עם זה, וצ"ל דבודאי אפשר להרואה לעמוד במקום כזה שיכול לראות השי"ן והד' והי' בבת אחת, ושגם רש"י סב"ל דבאופן כזה מצטרפים, אלא דמחדש עוד יותר, דאפילו אם הם מרוחקים זה מזה, כיון דאינו מחוסר אלא קריבה ולא קציצה, מצטרפים.

וראה בהעמק עיון על הצפע"נ הל' יסודי התורה פ"ו ה"א שכתב בנוגע לרצועות של תפילין שאפשר לכורכן ולקרבן השל יד לשל ראש ולהיותן נקראין ביחד, ואינו מובן שהרי הד' אי אפשר לקרב להשי"ן כנ"ל, וראה גם שו"ת הרמ"א סי' קי"ט.

היו"ד בקשר דתש"י

וכדאי להוסיף בענין זה מ"ש בשו"ת בנין שלמה סי' ד' שהרמב"ם (רפ"ג מהל' תפילין) כתב כנ"ל דרק השי"ן והדל"ת הוה הלמ"מ, והקשו עליו דלמה לא הזכיר גם היו"ד שבתש"י דמנא ליה לחלק בין הדל"ת והיו"ד? ומביא מקור מדברי הגאון בשמושא רבה שם, ואח"כ כתב שכן נמצא מפורש בהסיפור המובא בסדר הדורות וכו' (המובא בהרשימה) שכן אמר משה רבינו שהקשירה בשל יד לא צויתי לעולם ולא למדתיה אכן חכמים תקנו כן מסברתם להשלים שם ש -ד -י, ומסיים דא"כ י"ל דרוה"ק נזרקה בו בהרמב"ם דכיוון להלכה כדעת משה רבינו דעיקר הקשירה הוא בשל ראש. ולפי"ז ממשיך לתרץ שיטת הרמב"ם שמביא במצוה י"ב לקשור תש"ר, ומצוה י"ג לקשור תש"י, ולכאורה תמוה למה הקדים תש"ר לפני תש"י כשבקרא כתוב מקודם וקשרתם לאות על ידיך וגו' ולהנ"ל ניחא דסב"ל כמו שפירש משה רבינו דוקשרתם לאות קאי על של ראש וכו' עיי"ש. אבל ראה לקו"ש ואתחנן תנש"א הערה 3 שהביא דבריו וכתב דנוסף שצ"ע בעצם התירוץ, גם לא מסתבר לומר דזהו הטעם שהוא מקדים תש"ר לתש"י בכ"מ עיי"ש.

א. שאלת רבינו על הכלל שקבע הרמב"ם "שאין בכל מיני הבעל חיים מה שיטמא בעודנו חי" ותימה, ד"איכא שעיר המשתלח דמיטמא משלחו (יומא סז)" ע"כ שאלת רבינו.

ולא הבנתי השאלה, וכי על הרמב"ם השאלה? הלוא כך נאמר בגמרא [שמצויין בתשובת הרוגוצ'בי] (זבחים דף ק"ה): "ת"ר פרים ופרה ושעיר המשתלח המשלח, השורפן והמוציאן מטמא בגדים, והן עצמן אין מטמאין בגדים, אבל מטמאין אוכלין ומשקין דברי ר"מ; וחכמים אומרים: פרה ופרים מטמאין אוכלין ומשקין שעיר המשתלח אינו מטמא שהוא חי והחי אינו מטמא" ומחלוקת זו - אם השעיר המשתלח מטמא או לא היינו בטומאת אוכלין ומשקין אבל שהמשלחו טמא בבגדיו, וצריך טבילה אין כמובן שום מחלוקת, שמקרא מלא דיבר הכתוב בפרשת אחרי. הרי שהשאלה צריכה להיות בעצם על דברי חכמים; מחד, הם קובעים ש"שעיר המשתלח אינו מטמא שהוא חי", ומאידך, ההלכה ששעיר המשתלח מטמא משלחו. ומדוע מציגו הרבי כשאלה על הרמב"ם?!

והנה, בדין ששעיר המשתלח מטמא משקין ואוכלין יש מבוכה בדברי הרמב"ם, כי בהלכות פרה אדומה פ"ו הל' ב' כאשר כותב: "והפרה עצמה אינו מטמאה לא אדם ולא כלים שנגעו בו" משמע שבפרה בלבד יש דין טומאת אוכלין ובהל' ז' משמע - שאין טומאת אוכלין בשעיר המשתלח: "וכן אם נגעו [בין אדם בין כלים בין אוכלין בין משקין] בשעיר המשתלח עצמו בזמן הולכתו טהורין" ועיין בכסף משנה שם, שמפרש שהרמב"ם נוקט כרבי שמעון דתוספתא פרה פ"ז, ט, (ודברי ר"ש מובא בהרבה מקומות בש"ס, ב"ק, ע"ז ועוד. וראה שם בתוספות שהרגוצ'בי מציין לי'), ולעומת זאת בהלכות אבות הטומאה פ"ו הל' ט"ו כותב השורף פרה אדומה ושעירים הנשרפים והמשלח את השעיר אף על פי שבשעת מעשיהן מטמא בגדים כמו שביארנו אם נגעו באוכלין אפילו בשעת מעשיהן הרי הן שני לטומאה" והנה מזה שהרמב"ם מכליל שילוח שעהמש"ת שמטמא טומאת אוכלין משמע שפוסק כרבי מאיר שאפילו חי מטמא, ולכאורה הרי סתירה גדולה כאן לכללו של אין חי מטמא, וכן סתירה לפסקו בהל' פרה אדומה, והאם זוהי שאלת רבינו הרי העיקר חסר מן הספר כי א. רבינו אינו שואל מטומאת אוכלין אלא מהטומאה שבא מן השילוח. ב. אינו מציין למקורות הללו ברמב"ם. ובכן, בדיוק מהו השאלה?

ב. הרבי מציין להראב"ד שמשמע "דמלאכת השילוח מטמא ולא השעיר" ויש להעיר על כך מדברי הערוך המפתיעים בענין "הטומאות קדושות" וז"ל בערך דרש: והמשלח את השעיר מטמא בגדים" דנתחיל בפירושה ונאמר כי אלוקינו צוה השורף את הפרה . . והמשלח את השעיר יכבס בגדיו הרי ידענו שחייבין כולם לכבס בגדיהן. ואנחנו יודעים כי בגדים שאינם על השורף אותם אם יגעו בפרה ושעירים הנשרפים ובשעיר המשתלח אינם מטמאין ואינם צריכים כיבוס; אבל, בגדים שעל השורף צריכין כיבוס אף על גב שלא נגעו בפרה ולא בפר ושעיר ולא בשעיר המשתלח. וכיון שנטמאו בגדים שעל השורף וחזרו וטימאו את השורף אילו לא היו על השורף בגדים לא היה מטמא. על כן אין לתמוה ולומר: אם שורש טומאה בגדי השורף היא הפרה והפר והשעיר - מדוע לא יטמאו הם בגדים אחרים בנגעם? כך נשיבהו ונאמר לו: כי זה אשר טמא בגדי השורף לא מפני נגיעת טומאה, אלא מפני שריפתם, ראיה לדבר, שאם נגע איש בהם ולא שרף אותם אינו מטמא". ע"כ. דברים מדהימים, שכל הטומאה בטומאות הללו נובעים מן הבגדים, והבגדים בלבד מעבירים את הטומאה לאדם העוסק בהם! ומדגיש אין הפרים והשעיר וכיוצ"ב, מטמאים - אלא העסק בהם. והר"ש במסכת פרה ג' כאשר מביאו מעיר: "ודבר תימה, מנא ליה הא"?

וכמו כן יש להעיר מלשון הראב"ד (בפירושו לתו"כ ויקרא א פרשה ח פרק יב פסוק ג) שהוא מפרש דברי התוספתא דלהלן אליבא דר' נתן. ומסביר: "יצאו אלו [פרה ושעיר המשתלח] שאין טומאתן אלא מפני קדושתן שהרי אין מטמאין אלא בשעה שהן מתעסקין בשריפתן".

ושיטה מעניינת יש להרמב"ם במו"נ (ח"ג פרק מ"ז בסופו): כמו שעיר המשתלח אשר הדעה עליו שזה מרוב מה שנשא מן החטאים - מטמא מי שנגע בו" ע"כ. ולשונו מי שנגע בו תמוה. ועי' בהערת הרב קאפח שם. ואולי זה בהתאם לשיטתו בהל' אבות הטומאה פ"ו, שם ש"אם נגעו באוכלין הרי הן שני לטומאה". בכל אופן, מדבריו הוי אומר: לא השעיר מטמא אלא החטא מטמא. וע' שם בפרק מ"ו ד"ה ודע.

ג. במענת הרוגוצ'בי תולה את זה בפלוגתת התורת כהנים והתוספתא התו"כ פ' ויקרא ס"ל דטומאה של העוסק בשעיר אם נכנס ומקדש חייב, ובתוספתא פ"א דשבועות מבואר דפטור". והוא דעת רבי נתן שם בתוספתא ברייתא ד' "כל המטמאין שבתורה חייבין על טומאת מקדש וקדשיו . . . רבי נתן אומר טומאת גוויות, ולא טומאת קדוש יש - יצא השורף את הפרה ופרים והמשלח את השעיר שהן טומאות קדושות.

ומדייק הרוגוצ'בי מלשון "טומאת קדושות" "דזה גזירת מלך וטומאה קדושה ר"ל: מעלה לא חסרון" ולהעיר מתורת כהנים שמיני פרשה ה' א: "אלו הטמאים לכם בכל השרץ, מה תלמוד לומר? לפי שנאמר: "לא תטמאו בהם ונטמתם בם" שומע אני טומאת הגוויות וטומאת הקדושות? תלמוד לומר: החולד והעכבר והצב למינהו" לכאורה הכוונה "בטומאות קדושות" לשעיר המשתלח וכיוצא בהם. והכוונה שאין השעיר והפרה מטמאין אדם וכלים חוץ מהשורפן כמו בשרץ שמטמא אדם וכלים, הרי שהתורת כהנים משתמש בביטוי "טומאות קדושות" אף על פי ששיטת התורת כהנים שחייבים עליהם במקדש? אולם עיין בילקוט שמעוני בזית רענן מהמגן אברהם כמה פירושים בזה, מהו הכוונה בטומאות קדושות אך מרבינו נסים (? וצ"ע על מי הכוונה אם על הר"ן, הרי"ף או רבינו נסים גאון) מביא שטומאות קדושות היינו פרה ושעיר המשתלח ועצ"ע וכן צ"ע מהו הכוונה ב"טומאות גוויות" דלכאורה אין הכוונה כמו בתוספתא ששם משמעותו טומאה ממש לעומת טומאות קדושות אלא משמעותו כמו מובנו במסכת יומא דף פ' (ובכל הש"ס) "ונטמתם בם" ו"אמר רב פפא מכאן שטומאת גוויה דאורייתא - מדרבנן וקרא אסמכתא" ושם המושג "טומאת גווי'" הגזירה של הי"ח דבר, שהאוכל מטמא את האדם. וע' שם בתוס' ד"ה וחצי. ומסתבר שהתורת כהנים מתכוון לכוונה זו, כי התו"כ מביא שם הפסוק "ונטמתם בם", אולם רבינו נסים שם בבירור מפרש המושג טומאת גווייה באופן אחר, ממובנו בגמרא הנ"ל עיי"ש, והדברים צריכין לבירור רחב.

ד. הרוגוצ'בי נוטה מדרך הרמב"ם בהבנת התורת כהנים (אחרי פרשה ה', ג), "יכול יהא גזירת המלך? תלמוד לומר: ואחר יבוא אל המחנה מה ואחר האמור להלן בטומאה - אף כאן מפני טומאה". והרמב"ם בסה"מ מ"ע קט מפרשו שלא יהיו סבורים שדיני טומאה מחייב טבילה אלא שאם רוצה להיכנס למקדש למשל אז חייב לטבול אבל כשאינו מתכנן להיכנס למקדש אינו חייב לטבול, אך הרוגוצ'בי מפרש שהתמיהה "יכול יהא גזירת הכתוב?" מובנו שהייתי סובר שדין טומאה ב"טומאת קדושות" אינו אלא גזירת הכתוב דין מסויים של טומאה קדושה אך אינו אסור בכניסת המקדש ולכך עונה התו"כ: "אף כאן מפני טומאה ואסור להיכנס למקדש איפוא" והתורת כהנים לשיטתייהו. וצריך עיון ההלכה של איסור כניסה למקדש כי לפי הבנת הרוגוצ'בי הרי כפילות יש כאן, כי כבר למדו לעיל מפרשת ויקרא ה, ב, מהפסוק "או נפש אשר תגע בכל דבר טמא. . ." לרבות השורף הפרה ופרים והמשלח את השעיר"? ואולי זוהי כוונתו בתשובתו לשאלת רבינו כיצד חי מטמא כי בשעיר המשתלח מכיון שהוא חי חייבים בפסוק מיוחד ולכן מביאין גז"ש מפרה אדומה. אך עדיין צ"ע.

אך מפרשי התו"כ הראב"ד ופירוש המיוחס לר"ש מפרשים זה באופן פשוט כי בשעיר המשתלח לא נכתב במקרא הלשון טומאה כלל ועיקר, ולכן הייתי סובר שדין "יכבס בגדיו ורחץ בשרו במים" אינו אלא "למצוה, ולא מפני הטומאה "(הר"ש)", שאין לה טומאה כל עיקר (הראב"ד)" דהיינו, שכמו שיש ביום הכיפורים חיובים הרבה לטבילת כהן הגדול ואינם כלל עבור טומאה כלשהיא אלא למצוה, כך יש דין בכהן הנושא שעיר שמצוה לו לטבול אך אינו מפני הטומאה כלל ועיקר. וכדי לשלול סברא זו מביא התורת כהנים הוכחה מפרה אדומה שדינם אכן זהה ושניהם טמאים. ולפי פירושם אין כאן שום הוכחה ביחס למחלוקת התוספתא והתורת כהנים. נמצא יש שלש הבנות בהלכה זו: א) הרמב"ם, שהשאלה היא אם זוהי גזיה"מ שחייב לטבול אפילו שאין בדעתו לנגוע בהקדש וכיו"ב. ב) הרוגוצ'ובי השאלה אם גזיה"מ היינו שהטומאה קודם, כהתוספתא, ולכן אין איסור להיכנס לביהמ"ק או כהתו"כ. ג) לפי הראב"ד השאלה אם היא גזירת המלך והטבילה אינו מפני הטומאה אלא מצד מצוה, ועל כך עונים שהטבילה מפני הטומאה.

וההבדלים ביניהם, לפי הרמב"ם אין כאן שאלה מלכתחילה אם השעיר המשתלח מטמא או לא, אלא השאלה היא בדין הטבילה האם הוא חיוב או רשות. אבל דין הטומאה ברור שזוהי טומאה רגילה. לפי הרוגוצ'בי השאלה היא איזה סוג טומאה יש לטומאות קדושות: האם דין חיצוני בלבד או טומאה רגילה, ולפי הראב"ד בהו"א השאלה היתה אם זוהי בכלל בגדר טומאה או שזוהי מצות טבילה בלבד. אך גם לפי היישוב שיש כאן דין טומאה לאו דוקא שהטומאה היא לטמא מקדש וכמובן שאפילו לר"נ של התוספתא גם "הטומאות קדושות" הן בגדר טומאה בנוגע איסור שאסור לגעת בקדשים אלא שלא חייבים כאשר נכנס למקדש מפני לימוד המיוחד. ולכן אפשר שלפי הראב"ד כשמסיקים שיש דין טומאה היינו, רק שאסור לגעת בלבד בקדשים ובתרומה וכדומה, אך לאו דוקא שחייבים כאשר הוא נכנס למקדש, וממילא אין מזה שום הוכחה אם כתוספתא או כתורת כהנים, ועדיין יש להעמיק בזה.

ה. והנה חיפשתי ברמב"ם אם הוא מתייחס בספרו הגדול להשאלה אם פרים ושעיר המשתלח חייבים בכניסה למקדש או לא, ולא מצאתיו בהל' ביאת המקדש, ואולי לפי הרמב"ם זהו נכלל במה שכתב שם בפ"ג הל' יד: כלל של דבר כל הטעון ביאת מים מן התורה חייב כרת על ביאת המקדש" והוא מהמשנה פרה פי"א מ"ד. ואולי יש לומר שלפי המשנה הגורם לחיוב מקדש הוא חובת הטבילה ולא שם טומאה ולפיכך אפילו בטומאת הקדושות יהא חייבים כאשר נכנסים למקדש למרות שהם רק דין חיצוני, והרמב"ם שפוסק לפי המשנה אינו מבדיל כלל בין סוגי הטמאים שאינם משנים כלום ביחס לכניסת המקדש. ועדיין הדברים צריכים תלמוד ובירור.

הדברים האמורים הם בגדר איסוף חומר בלבד לתת רקע מה לוויכוח שבין הרבי והרוגוצ'בי. ולהבהיר, שהדברים עמוקים מאד ונכתבו בעיקר כדי לעורר דיון בדברים הללו ומאיר עיני ה' שניהם. ואי"ה בהמשך נשתדל לברר יותר את הדברים.

ברשימות שי"ל לש"ק פ' יתרו, בענין דנשים פטורים מת"ת, מביא כ"ק אדמו"ר דמצות ת"ת כוללת ב' ענינים, מצות ידיעת התורה, ומצות ת"ת בכל שעה פנוי' אפי' אם כבר יודעה כולה.

וממשיך כ"ק אדמו"ר דלכאורה אפשר הי' לומר דטעם דמשה פטורה, מת"ת הוא משום דצ"ל עזר כנגדו.

ולכן לא חייבוה בת"ת בדבר שאין לו קצבה, אבל במצוה ידיעת התורה הרי גם משה מחוייבת בה.

אבל מכיון שלימוד פטור דמשה בת"ת הוא מקרא ד"ולמדתם אותם את בניכם", והבן הרי אין לו עדיין ידיעת כל התורה, עכצ"ל דגם ממצות ידיעת התורה פטורות נשים.

ואוי"ל בזה, דמכיון שבתחילה מסביר איך שנשים פטורות מב' הענינים שבת"ת, ידיעה, ולימוד (אף לאחרי ידיעתה), ותוכן הרשימה הוא מדוע בימינו אלה דרוש ונחוץ מוסדות כב"ר וב"ש, אוי"ל שיש בזה הסבר איך שכעת ישנם אצל נשים ב' ענינים הנ"ל, ידיעה ולימוד, או עכ"פ שייכות לזה - אם לא צורך בזה,

דהנה בתחילה ממשיך כ"ק לבאר איך שעתה בכמה פעמים צריך שהאשה תשדל הבעל והבנים לת"ת, ולזה "גם למשה צריך להמציא ידיעות בתורה לכל מקצועותי'",

הרי, שבימינו אלה יש צורך לנשים להמציא ידיעות, בתורה, אף שמן הדין פטורים הם גם ממצות ידיעת התורה כנ"ל בתחלת הרשימה.

ואח"כ מוסיף כ"ק אדמו"ר שכשנתבונן במצבינו עתה נראה כי "חנוך הבנות אין זה ענין של ת"ת, להמציא להם ידיעות גרידא", אלא שתהינה אידישע קינדער,

שבזה י"ל הוא ההוספה דאף שמצד ענין א' יש צורך כעת שנשים יהי' להם ידיעה בתורה, רי כעת אי"ז ענין של ידיעות גרידא, כ"א יש גם צורך בתלמוד תורה, כשבפנים הרשימה.

היינו שאף שמן הדין נשים פטורות מת"ת בכלל (ידיעה או לימוד), כעת יש צורך שיהי' להם הכל. א. ידיעות התורה (לשדל הבעל והבנים) וכן גם ב. תלמוד תורה, שתהינה אידישע קינדער. מי יתן ויהי'.