ברשימות חוברת קעד כותב הרבי להרב מהאראדאק בנוגע למה ששמע מחסידי הצ"צ, שהצ"צ תירץ קושיית הב"י הידועה למה עושים חנוכה ח' ימים הרי הנס לא הי' אלא לז' ימים? וענה הצ"צ דעכצ"ל שגם ביום א' נשאר קצת מהשמן שהרי קרא קאמר שמן זית, ואם לא נשתייר כלום ה"ז שמן נס ולא שמן זית, והרבי הוסיף ע"ז דלפי סברא זו עכצ"ל שלא ניתוסף כלום בכמות השמן במשך הח' ימים, דאי לא תימא הכי הרי שמן הנוסף שמן נס הוא, ועכצ"ל שנשתנה רק איכות השמן, אלא דאח"כ מקשה ע"ז דלמה נימא דשמן נס אינו כשר למנורה, הרי יש לפרש בכוונת הפסוק "שמן זית" שיש בו תכונות של שמן זית, אבל לא בעינן שיהי' מזית דוקא, ושמן של נס שיש בו התכונות של שמן זית כשר, ומביא ראי' לזה ממנחות סט,ב, דאיבעיא בגמ' חטים שירדו בעננים אם כשרים לשתי הלחם ופירשו התוס' שירדו בנס, ומוכח שם שכל הטעם די"ל שהוא פסול, הוא משום דכתיב "ממשובותיכם" והוא מיותר, אבל בלי יתורא הי' צ"ל כשר, וא"כ הכא דליכא יתורא ד"זית" דהרי בעינן למעט שאר שמנים צ"ל דגם שמן של נס כשר עיי"ש בארוכה.

ויש להעיר בענין זה מהך דסנהדרין נט,ב, דמבואר שם דאדם הראשון נאסר לו לאכול בשר, ומקשה ע"ז בגמ' מהך דיהודא בן תימא אומר אדם הראשון מיסב בגן עדן הי' והי' מלאכי השרת צולין לו בשר וכו', הרי מוכח שהי' מותר באכילת בשר? ומתרץ התם בבשר היורד מן השמים עיי"ש, ולכאורה צריך ביאור דמהו תירוץ הגמ' הרי סו"ס אסור לו לאכול בשר? (וראה בגליון תרפ"ב שכבר כתבתי קצת בענין זה).

הטעם דאדה"ר לא נאסר בבשר מן השמים

ולפי שיטת התוס' שם נו,ב, (בד"ה אכל) דסב"ל שכל האיסור הי' שאסור לו להמית בהמה ולאכול ממנה, אבל אם מתה מאליה שרי, מובן תירוץ הגמ' דבהך בשר היורד מן השמים ליכא עליו שום איסור, (ואין להקשות לשיטת התוס' דא"כ מהו קושיית הגמ' מעיקרא מהא דמצינו שהי' אוכל בשר בג"ע דילמא הי' הבשר מבהמה שמתה מאלי'? דהמהרש"א שם כבר תירץ דכיון דמתה מאליה עתידה להיות טמא בודאי לא היו מתעסקין בו מלאכי השרת עיי"ש, ובחי' רבינו יונה (שם נט,ב), סב"ל ג"כ כשיטת התוס' (וצריך לתקן בלשונו "ואיכא למימר" כמ"ש בהערות לתוס' הרא"ש שם) ותירץ קושיא זו באופן אחר קצת, דלא סב"ל למימר שיהא אדה"ר מיסב בשררה ויהא אוכל בשר שמתה מאלי' שאין לך גנאי גדול מזה, ואף לא הי' רוצה לומר שמלאכי השרת שחטו לו בהמה ואכלה, דמאחר שנאסר לו לשחוט אף מלאכי השרת לא היו עושים מה שהי' אסור לו לעשות, ואפשר נמי שלא ניתן להם רשות ליטול נשמה עיי"ש, ועי' מרגליות הים שם שהביא לתרץ שאז הי' קודם החטא ולא הי' המציאות דמתה מאלי' אפילו בבהמה וחי', ורק ע"י החטא הי' ענין המיתה גם בבהמה וחי' עיי"ש, וכן תירץ בפרדס יוסף (בראשית א,כט) מדיליה, וביאר עפי"ז למה הזכיר הגמ' בהקושיא גם הא דהציץ בו נחש וראה בכבודו ונתקנא וכו' דלכאורה מה זה נוגע להקושיא? ולהנ"ל ניחא דמזה ידעינן שזה הי' לפני החטא, ואי אפשר לתרץ דמתה מאליה וראה גם בחמרא וחיי ובתוס' שאנץ שם).

אבל המהרש"א שם כתב דרש"י לא סב"ל כן, דהאיסור הוא אפילו במתה מאליה עיי"ש, (אבל בפשוטו של מקרא סב"ל ג"כ לרש"י שהאיסור הוא רק להמית ולא במתה מאליה כמבואר בלקו"ש ח"כ ע' 8 ובהערה 8) וכ"כ ביד רמ"ה שם דאית דדחקי ואמרי שהאיסור הוא רק להמית ולאכול אבל מתה מאליה מותר, ולאו מילתא היא דהא בשר סתם קאמרינן, ותו אי משום הריגת בעלי חיים הוא דאיתסר אדאשמעינן דלא הותר לו לאכול לאשמעינן דלא הותר לו להמית, ומקשה גם כנ"ל דמהו קושיית הגמ' מיהודא בן תימא הרי אפ"ל דמיירי במתה מאלי', ומסיק דש"מ דהאי פירושא ליתי כלל והי' אסור בכל בשר, ולפי שיטה זו אכתי צ"ב דמהו תירוץ הגמ' התם בבשר היורד מן השמים, דלמה אין בזה האיסור דאכילת בשר?

ולכאורה צריך לפרש לשיטה זו, דבשר היורד מן השמים אינו מציאות של בשר אלא רק דומה לבשר, והאיסור חל רק על בשר ממש ולא בדבר הדומה לבשר, וזהו כוונת הגמ' לתרץ התם בבשר היורד מן השמים דלא חל ע"ז שום איסור.

ואם כנים הדברים יש להוסיף לבאר דלכן הוצרך רש"י לשיטתו הנ"ל לפרש הגמ' דמנחות באופן אחר מתוס', דכוונת הגמ' שירדו בעבים עם המטר כששתו העבים באוקינוס בלעו ספינה מלאה חטים עיי"ש, ולא רצה לפרש כתוס' שירדו בדרך נס, משום דסב"ל לרש"י דאם ירדו בנס אין זה מציאות של חטים רק דומה לחטים, ולמנחות בעינן חטים דוקא, אבל התוס' לשיטתם בסנהדרין שמפרשים תירוץ הגמ' כנ"ל דבבשר היורד מן השמים ליכא איסור משום דהוה כמתה מאליה, סב"ל דגם דבר היורד מן השמים הוה מציאות אמיתי של אותו דבר, ולכן שפיר פירשו במנחות דאיירי בחטים שירדו בדרך נס.

ולפי"ז יש לומר לפי שיטת רש"י וכו' גם בנדו"ד בנוגע לשמן של נס דכיון דקרא "שמן" קאמר במילא בעינן למציאות של שמן דוקא, ולא דבר הדומה לשמן, דבשלמא לפי תוס' דגם שמן של נס הוה מציאות של שמן, י"ל דאף דאינו בא מזית מ"מ מספיק אם יש בו התכונות של זית כפי שמבאר בהרשימה, אבל אי נימא דאינו מציאות של שמן כלל י"ל דפסול להדליק בו, ע"ד שנתבאר לגבי אדה"ר דבבשר היורד מן השמים לא חל האיסור דאכילת בשר כיון דאינו מציאות בשר אלא דומה לו.

בהמה שנבראה ע"י נס אי בעי שחיטה וניקור וכו'

ובהמשך הגמ' בסנהדרין שם מקשה מי איכא בשר היורד מן השמים, אין, כהא דר"ש בן חלפתא הוי קאזיל באורחא פגע בו הנך אריותא דהוו קא נהמי לאפי, אמר הכפירים שואגים לטרף נחיתו ליה תרתי אטמתא חדא אכלוה וחדא שבקוה, אייתיה ואתא לביה מדרשא בעי עלה דבר טמא הוא זה או דבר טהור, א"ל אין דבר טמא יורד מן השמים, בעי מיני' ר' זירא מר' אבהו ירדה לו דמות חמור מהו א"ל כו' הא אין דבר טמא יורד מן השמים, ועי' מצפה איתן שם שפירש דתלינן שהוא חמרא דימא דשרי או נולד מן הטהור, וכ"כ בהגהות יעב"ץ שם ובערוך לנר, ולפי הנ"ל י"ל דזה קאי רק לשיטת התוס' דדבר הנברא בנס הוא מציאות אמיתי, ולכן הוקשה להם דכיון שהוא מציאות של חמור למה הוא מותר, ולכן תירצו דגם חמור מותר בחמרא דימא או בבא מן הטהור, וא"כ י"ל שגם הכא הי' מציאות כזה, אבל לפי מה שנתבאר ברש"י דדבר הנברא ע"י נס רק דומה לו אבל אינו אותו המציאות כלל י"ל דלא קשה כלל.

וי"ל דנפק"מ גם אם בעינן בהו שחיטה וניקור ואם יש בו איסור דגיד הנשה, דבשו"ת שדה הארץ (ח"ג חיו"ד סי' א') הביא בשם בעל טור וברקת דבשר היורד מן השמים מותר בלי ניקור חלב וגיד כו' וכן הביא בשמו בשדי חמד (מערכת חמץ ומצה סי' ב' אות ג'), ולפי הנ"ל י"ל דזהו לשיטת רש"י וכו' דאינו מציאות אמיתי של בהמה וכו' משא"כ לפי המצפה איתן וכו' וכנ"ל דהוה מציאות אמיתי אלא דתלינן בהתירא וכו' י"ל דבעינן שחיטה וניקור וכו'.

וראה במלבי"ם (פ' וירא יח,ז-ח) עה"פ ואל הבקר רץ אברהם וימהר לעשות אותו וגו' שכתב וז"ל: שעשה אותו ע"י ספר יצירה, נראה שרצו לתרץ בזה איך האכיל להמלאכים בשר בחלב, ואמרו שהי' בשר שנברא ע"י ספר יצירה שאין לו דין בשר, וז"ש ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה, ר"ל יען שעשאו ע"י ספר יצירה היו יכולים לאכלו עם חלב עכ"ל. ועי' גם בשל"ה פ' וירא (בד"ה ומתחילה) שאברהם האכילם דוגמת הבשר מן השמים שצלו המלאכים לאדם הראשון, וראה גם בשל"ה פ' וישב (עה"פ ויבא יוסף) שמבאר בהא שהגיד יוסף ליעקב שהשבטים אוכלים אבר מן החי, דאברהם אבינו עשה ספר יצירה ומסרו ליצחק ויצחק ליעקב ויעקב מסרו לבניו כו' והנה מצינו בגמ' דברא עגלא תילתא ע"י ספר יצירה בצירוף השמות, ובודאי זה הנברא עפ"י השמות ולא מצד התולדה אין צריך שחיטה וניתר לאוכלו בעודו חי וכן עשו השבטים ויוסף לא ידע עיי"ש, ולכאורה הטעם בזה הוא כפי שנתבאר לפי רש"י דאין זה מציאות האמיתי של בשר.

הנשאם הביאו אבני שוהם וגו'

ויש להעיר גם מיומא עה,א, דמפרש מ"ש והנשיאים הביאו את אבני השהם וגו' (שמות לו,כז) דקאי על עננים, ובהמשך הפסוק כתיב גם ואת השמן למאור ולשמן המשחה, ובתורה תמימה שם הקשה דאיך הי' השמן כשר למנורה הרי בעינן שמן זית דוקא? וכן הקשה בפרדס יוסף שם, ועי' גם בבעל הטורים שהעננים הביאו גם כבשים לתמידין וחטים למנחות וכו', ולפי הנ"ל בשיטת רש"י לכאורה בלאו הכי יש להקשות דאין זה מציאות של שמן וכו'? ובפרדס יוסף שם כתב די"ל דהעננים הביאום ממקום אחר כמו שפירש"י במנחות, אבל לא שהם עצמם באו מן השמים, אבל בתרגום יונתן שם כתב ותייבין עננא דשמיא ואזלין לגן עדן ונסבין מתמן בושמא בחירא וית משחא דזיתא לאנהורתא וכו'.

ויש להוסיף בהנ"ל דאולי יש לפרש לפי רש"י תירוץ הגמ' התם בבשר היורד מן השמים באופן אחר, דכיון שהאיסור באכילת בשר ילפינן ממ"ש לכם יהי' לאכלה ולכל חית הארץ, ודרשינן ולא כל חית הארץ לכם, נמצא שכל האיסור הוא רק בחית הארץ ולא כשיורד מן השמים, אבל אי נימא כן ושבאמת הוא מציאות של בשר, לכאורה הי' רש"י צריך לפרש שם דבבשר זה ליכא האיסור.

וראה גם בשו"ת בית יצחק (יו"ד סי' פ"ד אות ה) שנשאל לו בבהמה שנולד ע"י נס אם חייב במתנות ואם צריך שחיטה, ומביא של"ה הנ"ל בפ' וישב איתא דבהמה שנברא ע"י ספר יצירה אי"צ שחיטה, ומביא גם הגמ' דסנהדרין הנ"ל דאין דבר טמא יורד מן השמים ומשמע קצת דלא בעי שחיטה (אלא שיש לחלק דרק אינו טמא כו' אבל מ"מ יש בו הדינים כמו בטהורה) ומביא גם מיומא עה,ב, אודות השליו דמבואר שם מלמד שירד להם לישראל עם המן דבר שטעון שחיטה, ופירש"י שהשליו הי' טעון שחיטה, ומביא דבש"ך על התורה פ' בהעלותך ביאר דשליו הראשון שירד עם המן לא הי' צריך שחיטה ורק שליו השני הי' צריך שחיטה עיי"ש, אבל הבית יצחק מקשה ע"ז דמלשון הגמ' שירד עם המן דבר שטעון שחיטה משמע דגם שליו הראשון הי' טעון שחיטה, וידועים גם דברי הרד"ק (מלכים ב' ד,ז) שהביא מתוספתא אודות השמן שנתברכה אשת עובדיה שהי' פטור מן המעשר דמן ניסא הוא כו', וראה שו"ת חכם צבי סי' צ"ג וברכי יוסף סי' נ"ה ועוד, לגבי אדם שנברא ע"י ספר יצירה.

והנה כל שקו"ט הנ"ל הוא בנוגע אם דבר הנברא ע"י נס הוא מציאות האמיתי של אותו הדבר או רק דומה לו, אבל יש עוד שקו"ט באחרונים בנוגע לקיום המצוות אם הם מתקיימים רק בדברים שבטבע, אבל בדבר של נס לא קאי הציוויים עלייהו כלל, וראה ר"ח חגיגה יג,ב, ושו"ת קב חיים סי' ע"א ובס' בית אהרן חלק ח' ע' תפ"ד וש"נ, וכבר כתבתי מזה בגליון הנ"ל וגליון רפ"ו אות א, וגליון קי"ד אות ג' עיי"ש, ומדלא הזכיר הרבי כאן כלל אודות זה מוכח דסבירא ליה דאין זה לעיכובא, וכמפורש בלקו"ש ח"ה ע' 80 הערה 27 וע' 317 הערה 45 דהא דבעינן בטבע דוקא זהו רק באם אפשר, אבל לא בדאי אפשר עיי"ש, וראה לקו"ש חכ"ז ע' 201 הערה 74.

שמן הניתוסף בכמות משמן זית לא הוה שמן זית

ב) בהא דכתב בהרשימה דאי נימא דשמן של נס פסול למנורה, דבעינן לשמן זית דוקא, עכצ"ל שניתוסף רק באיכות ולא בכמות, דאל"כ הרי השמן הנוסף הוא שמן של נס ולא שמן זית, יש להעיר דבכלי חמדה פ' ויקהל אות ה' (צויין בהערה 5) הביא מהחידושי הרי"מ לבאר תירוץ הט"ז בקושיית הב"י דעכצ"ל שנשתייר קצת ביום הראשון דאין הקב"ה עושה נס אלא במה שיש כבר בעולם כו', וביאר הרי"מ דכאן עכצ"ל שנשתייר קצת ביום ראשון דאל"כ אין זה שמן זית וכו', ומביא הכל"ח להוכיח מהך דתענית ח,ב, הנכנס למוד את גרנו וכו' דכשניתוסף בכמות ע"י השמן זית, גם שמן הנוסף הוה שמן זית עיי"ש, (והא שהשמן דאשת עובדי' לא הי' מחוייב במעשר כנ"ל ה"ז משום שבא מן שמן שכבר הי' מעושר עיי"ש), וזהו לא כמ"ש בהרשימה.

ועי' בפי' הרמב"ן על התורה (תרומה כה,כד) שכתב וז"ל: כי מאז שהעולם נהי', ברכת ה' אינה נבראת יש מאין, אלא עולם כמנהגו נוהג, כמו שנאמר וירא אלקים את אשר עשה והנה טוב מאד, אבל כאשר שרש הדבר כבר נמצא הברכה חלה עליו ומוסיפה עליו כמו שאמר אלישע (מלכים ב' ד,ב) הגידי לך מה יש לך בבית, והברכה חלה על אסוך השמן ומלאה את כל הכלים, וכמו שהי' אצל אליהו כד הקמח לא כלתה וצפחת השמן לא חסר (מלכים א' יז,טז) וכו' עכ"ל, ונראה שהכל"ח מפרש שהנס הוא שאותו השמן שנשאר זה עצמו מתרבה והוה כאילו גדל מן השורש, ולכן סב"ל דהוה שמן זית, אבל הרבי סב"ל כפי שמסתבר בפשטות, דכיון דבפועל מה שניתוסף לא בא מזית, כי הזית הוציא רק המקצת בלבד וההוספה הוא ע"י נס, גם זה לא מקרי שמן זית, ויל"ע בזה עוד.

א

לענין הדלקת המנורה בשמן נס מתייחס כ"ק רבינו זי"ע בלקו"ש (טו, עמ' 185) וב'רשימות' (חוברת ג וחוברת קעד), ונראה שפשיטא לי' שאם השמן דומה בכל תכונותיו לשמן זית, אזי אין כל ספק שהוא כשר להדלקת המנורה, וכל כך פשוט הדבר, עד שהרבי מתבטא על כך שזו "פשטות ל' דקרא 'שמן זית' . . להורות על איכות השמן דדומה להבא מן הזיתים".

ומכך עולה לכאו' להלכה, שגם שמן מלאכותי (סינטעטיק) יהי' כשר להדלקה באם יהיו בו כל תכונותיו של שמן זית, וה"ה לדברים שהתורה הצריכה להביאם מן הצומח או מן החי (יריעות המשכן, בגדי כהונה וכד'), אם יצליחו לייצר שכמותם בכל תכונותיהם, הרי שיהיו כשרים לתכלית זו.

עוד נראה מאותה רשימה, שהרבי מפרש את הדברים שנאמרו בשם הצ"צ שצ"ל "שמן זית" ולא "שמן נס", כאילו זו דרשת הפסוק "למעוטי שמן נס", ולכן דן לאורך הרשימה האם אכן המלים הללו מיותרות וניתן למעט מהן שמן נס, או שמא אין הן מופנות וא"א למעט שמן נס. וזה אינו מובן לכאו', שהרי הסוברים ששמן נס אינו שמן זית לא מכחה של דרשה הם באים, אלא מפשוטו של מקרא, שהתורה אמרה "שמן זית" וזה אינו שמן זית.

ולאידך גיסא, הרי רבינו עצמו מביא (ליד הע' 59) את דרשת רז"ל: "שמן זית, ולא שמן שומשומין [ולא שמן אגוזים ולא שמן צנונות]", ועל-כרחך שלא בא למעט רק את שלושת מיני השמנים הללו, אלא את כל השמנים שאינם מן הזית [וכמובא בתורה-אור בשם ס' הפרדס, שמכל דבר שבעולם ניתן להפיק שמן], ובהם נכלל לכאו' גם שמן נס, ושוב אין צריכים ללימוד מיוחד. אלא שבזה חוזרים אנו לשיטת רבינו, ששמן נס שיש בו את כל התכונות של שמן זית, א"א למעטו ולומר שהוא מין אחר של שמן. ומהאי טעמא לא יקשה גם מדרשת רז"ל (מובא שם בעמ' 9) זית מזיתו, שהוא הזית הראשון, וצריך שיהי' הזית באילן עד שיהא בו שמן וכו' - דלשיטת רבינו כל התנאים הללו יכולים להתקיים גם בשמן שאינו מן הזית, אלא שיש בו את כל התכונות שבהן משתבח השמן בזכות אותם תנאים.

עוד יש להעיר באותה רשימה (עמ' 4), שאת הר"ת 'דק"ל' פענחו העורכים (בהע' 16) דהיינו "דלא קפדי לשונם". ופענוח זה תמוה, שהרי בגמ' (המובאת באותה הערה) לא מצינו כלל את התיבות הללו כמות שהן.

ולענ"ד פשוט וברור שהפענוח הוא כרגיל "דקשה להו", כלומר: מפני דקשיא לי' לש"ס על המציאות שבני הגליל לא נתקיימה תורתן בידן אע"פ שמצוי אצלם שמן זית שמשיב את הלימוד ויפה לחכמה, ולכן נזקק הש"ס לבקש סיבות למציאות תמוהה זו (יעו"ש).

ובמשנ"ת בלקו"ש (שם) באופן הנס ובענין שנרות המנורה היו צריכים להיות מלאים, העירני חכם א' שבסה"מ תש"א (עמ' 59) נאמר: שבכל לילה הנה משמינית הפך נתמלאה המנורה. עכ"ל.

ב

באותו ענין כתב גם הרה"ח הרה"ג ר' מרדכי זעלבאוויץ ע"ה מריגא, והוא לו בספרו שו"ת עטרת-מרדכי (ריגא [תרח"ץ]).

ונקדים כמה מלים לזכרו, אשר בס' "יהדות לטביה" נמנה הוא עם "הרבנים ואנשי תורה שנספו בשואה" הי"ד; ושם (בעמ' 386) מכונה הוא "הרב הדיין", ונאמר עליו שהיה מראשי השוחטים בריגא, בביתו נערכו מסיבות חב"דיות, והיה חוזר חסידות במנין "באזאר-בארג". ב"התמים" (חוברת חמישית וחוברת שישית) נדפסו חדו"ת מפרי עטו.

והוא בנו של הרה"ג ר' אבא ליב מפאנידעל, מן העיירות החב"דיות שבליטא (חדו"ת ממנו נדפסו בספרו הנ"ל של בנו).

מהקדמתו לספרו ניכרת בקיאותו ושליטתו המלאה בכל חלקי ס' התניא, ובספרי הדא"ח הנדפסים.

וכך כותב הוא בספרו הנ"ל (בעמ' פט. העתקתי מעותק שהוגה בכתיבת ידו): נשאלתי מגדול אחד, הא דחנוכה הוא שמונה ימים ולא שבעה, לפי התי' של הב"י בסי' תר"ע משום דגם בלילה הראשונה הי' נס שנשאר כל השמן במנורה ולא שמו שמן רק שיעור לילה אחת, והקשה למה הי' צריך להיות הנס בלילה ראשונה שישאר כל השמן, והלא הי' די שישאר מעט שמן, וכיון שישאר מעט יכול להיות נס כמו שאיתא בזה"ק פ' תרומה דף קנ"ג ע"ב ועיין בט"ז. וכן יקשה לכל התירוצים של הב"י.

השבתי לו כן, כיון דבשמן המנורה הי' צריך להיות שמן זית, וא"כ אם לא היה נשאר בה כל השמן לא הי' זה שמן זית, כי שמן אחר פסול למנורה. ובאופן זה נמצא בגמ' מנחות דף ס"ט ע"ב בעי ר' זירא חיטין שירדו בעבים מהו, ופי' התוס' דהיינו חיטין שירדו מן השמים [במעשה נסים], ועל זה קמיבעי לי' למאי, אי למנחות וכו' אלא לשתי הלחם וכו' למעוטי חוץ לארץ וכו' או דוקא מארץ ישראל ולא מן השמים. וה"נ כיון דכתיב שמן זית ולא שמן מן השמים. ועי' במנחות דף פ"ו ע"א תא שמע דתניא שמן זית וזיתו, ופי' רש"י שיהי הזיתים באילן עד שיהי' בהן שמן זך ע"ש. וא"כ שמן זה שנעשה בנס לא נתגדל ולא נעשה זך באילן. ועוד הא בעינן כתית למאור כמו דאמרינן כאן בדף פ"ו, דפסקינן כרבי יהודה, וכן הוא ברמב"ם בפ"ז מהל' איסורי המזבח הל' ח' ובהל' י' (אך לת"ק דר"י דברייתא, יהיו התירוצים הראשונים).

והשיב לי הגדול שגם הגאון ר"ח בריסקער זצ"ל תירץ כן, אך הוא לא הביא ראיות על זה.

התוס' (שבת כא,א בד"ה מותר) כותבים (בשיטת רב הונא) דבהא דכבתה זקוק לה הרי פוסל להדליק נרות הפסולים לנ"ש עבור שבת חנוכה, כיון דלא יוכל להדליק בשבת. והיינו דכיון דכבתה הרי ישנה החיוב להדליק עוד הפעם א"כ אין להדליק בנר כזה דהרי יחוייב להדליק עוד הפעם ולא יוכל להדליק ולא יקיים מצות נ"ח. וכן כתב בחי' הריטב"א.

בחידושי הרמב"ן דוחה זה: "ואיכא למימר דסבירא לתלמודא, כיון דבשבת א"א להזקק לה לא חיישינן ומדליקין בכל השמנים דכיון דאפשר שלא יכבו אע"פ שפעמים שכבו לא איכפת לן ושבת למ"ד כז"ל דינה שוה לחול למ"ד כאז"ל. ..". ונראה בכוונתו: דכיון דאנוס הוא מלדהליק עוד הפעם אין עליו החיוב להדליק עוד הפעם. וקיום נר חנוכה נעשית במה שהדליק בתחילה באופן שיוכל להדליק עד סוף השיעור (שאפשר שלא יכבו) והחיוב הנוסף להדליק עוד הפעם לא חלה בשבת.

אבל התוס' יסברו: שהחיוב להדליק עוד הפעם אינו חיוב נוסף אלא זהו חלק מקיום המצוה, ואע"פ שאנוס הוא מלהדליקה בשבת הרי חסר בזה בקיום המצוה "דאונסא כמאן דעביד לא אמרינן".

או דנאמר באו"א דחולקים בהגדרת החיוב בע"ש: לרמב"ן החיוב הוא במה שהדליק מבע"י ומתחיל קיום המצוה ("הכשר מצוה, הותחלה המצוה בהכשר") במה שדלוק מבע"י ועד שגם אם כבתה מבע"י אין עליו החיוב להדליק עוד הפעם כיון שהתקנה בהדלקת ע"ש שונה מבשאר ימי החנוכה. (והוא ע"ד שיטת התרה"ד).

משא"כ התוס' יסברו: שהחיוב הוא כמו בשאר הימים ולכן המצוה היא שיהיה דלוק לאחרי שתשקע החמה בליל שבת ואם איננה דלוק אינו מקיים המצוה (גם אם אנוס מלהדליקה). (והיינו דהחשש הוא דילמא יכבה קודם צ"ה או קבלת שבת).

והנה הטור כותב בסי' תרעג "דלא חיישינן נמי שמא תכבה ויחזור וידליקנה. ..", והיינו דלמ"ד כז"ל החשש הוא שיכבה ויחזור וידליקנה. ובמילא אם זהו החשש א"כ אין דברי הרמב"ן (דהוא אנוס מלקיים המצוה) דוחים חשש הנ"ל. וראה בח"ס בסוגיא כאן שמביא דברי הטור ומבארו ". . .ואיידי דחביבא ליה ישכח שבת וידלקנה כמו שגזרו שמא יעבירנו בכיוצא באלו מצות . . ."

והנה התוס' שכתבו (דאילו כבתה זקוק לה) היה לחשוש שבשבת לא יוכל להדליק ולא כ' שהחשש הוא דילמא ידליק: נראה דלא חששו שיכשל בזה שהרי בדול הוא מהדלקת הנרות כל שבתות השנה. והגם דגוזרים שמא יעבירנה השופר ולולב דהרי זה כמו גזירה לגזירה: שמא יכבה (ושמא לא יכבה - דהרי אין וודאות שיכבה כמבואר לעיל בשם הרמב"ן ועוד-) ואם יכבה שמא ידליקנה עוד הפעם בשבת.

ועוד יש להסביר בשיטת התוס' דהנה הבית הלוי בשקו"ט בסוגיין בהביאו דברי הטור הנ"ל (ובכותבו דא"כ ישאר קושיית התוס' דאולי הטעם דאסור להדליק בשבת הוא משום גזירה שמא יכבה וידליקנה) כותב דהטור יסבור דסברא זו (דחוששים אולי ידלקנה) תלוי בפלוגתת דאמוראי גבי שמן שריפה: דלרבה אבור בכל שבת להדליק בזה דכיון דמצוה לשורפו דילמא יטה אותו, משא"כ לר"ח לא חיישינן לזה (אלא ביו"ט שחל בער"ש אסור משום דאין שורפין קדשים ביו"ט). וא"כ כמו"כ כאן: לרבה יש חשש דאולי יכבה וידליקנה (אם כז"ל), משא"כ לר"ח לא יסבור שנגזור לזה. (והוסיף עוד דמדברי ר"ה עצמם צ"ל כר"ח). ע"כ.

וא"כ יש לומר שהתוס' רוצים לפרש דברי ר"ה גם לדברי ר"ח בשמן שריפה. ע"כ.

ולפי דברי כ"ק אדמו"ר זי"ע ברשימות ס' יש להוסיף: דאין אנו גוזרים שמא יעבירנו אלא בצירוף עוד איסור דרבנן (עד"מ עובדין דחול וכיוצא), כיון דגם אם יעבירנו הרי הוא עסוק ובהול בדבר מצוה (ואע"פ שלהלכה אנו פוסקים שחייב חטאת בענין זה, אבל זה מועיל שלא נגזור בזה), כמו"כ לא היינו גוזרים שמא יכבה וידליקנה כיון דאז יהיה בהול במצוה.

אבל יש להעיר קצת לפי דברי כ"ק אדמו"ר: הרי רבה עצמו גוזר בשמן שריפה דילמא יטה כדי לקיים מצוה לשורפו ולמה לא נפרש עד"ז בלולב ובשופר דהגזירה דרבה עצמה מספיק לאסור (וצריך לצרף טעם דעובדים דחול וכיוצא) כמו שהוא לענין שמן שריפה (דשם גוזר דילמא יטה ואין אנו אומרים דכיון דעסוק במצוה אין לגזור בזה).

וי"ל: דאין כאן חיוב כ"כ שישרוף השמן היום כמו שהוא מחוייב היום לתקוע בשופר וליטול הלולב. ולכן בזה אוסרין מצד הגזירה עצמה (אע"פ דעסוק במצוה).

ברשימות לש"פ וישלח שנה זו: "מנהגנו בחתונה שמקדשין בטבעת". ובהערה 7 שם צויין לדברי הרמ"א באה"ע רסכ"ז - מתקו"ז ת"ה ות"י.

ואולי יש מקום להוסיף ציון גם לשיחת ש"פ בלק תשד"מ. יעו"ש באורך.