בתורת מנחם על סדר ברכת הנהנין פי"ג אות כ"ד [על מ"ש אדה"ז שם בנוגע לברכה על נס שכל יוצאי יריכו של אותו האדם חייבים לברך] כתב הרבי וזלה"ק: בלוח: גם על נס רבו, וכן הוא שו"ע רי"ח ס"ו. וצ"ע למה השמיטו כאן עכלה"ק, (ובשוה"ג שכ"ה בבדי השלחן סס"ו סק"ד).

ויש להעיר בענין זה, שגם הרמב"ם בהל' ברכות פ"י ה"ט הביא החיוב ברכה בנוגע לבניו ולא הזכיר חיוב בנוגע לרבו, וכן הוא בסמ"ג מ"ע כ"ז (ברכת הודאה ובקשה) וסמ"ק קנ"א, ובאשכול הל' ברכות הודאה סי' כ"ג ועוד, ודייקו מזה הפוסקים דלשיטתם ליכא חיוב כ"א ביוצאי יריכו ולא בתלמיד לרבו, (וראה בס' בני ציון או"ח סי' רי"ח ס"ק ח' ועוד).

ומקור הדבר הוא, דבירושלמי ר"פ הרואה איבעיא להו מהו שיברך אדם על נסי אביו ועל נסי רבו (ויש חילופי גירסאות שם, ראה ב"י או"ח שם ובשטמ"ק על ירושלמי ברכות שם) ולהרבה ראשונים לא איפשטא איבעיא זו.

וכתב ע"ז הרמב"ן (בס' תורת האדם ענין הרפואה ע' מ"ז) וז"ל: ובירושלמי בעו מהו שיברך אדם על נס אביו ועל נס רבו וכיון דאיפשט בגמרין לברוכי הוא ובריה ובר בריה, תלמיד נמי מברך. ומיהו ברכת רפואה עליה דידיה רמיא חובה ולאו עלייהו כלל, הילכך כי חביב עלייהו ורצו לברך לא צריכי למידק במלכות וכו' עכ"ל, (פירוש לדבריו: דאף דבירושלמי לא איפשטא בעיא זו, אבל כיון דבגמ' דילן (ברכות נד,א) איתא אניסא דיחיד איהו ובריה ובר בריה חייב לברוכי (כגירסת הגאונים והרי"ף) ממילא יש לפשוט מזה גם בנוגע לתלמיד שמברך על נס רבו, ואינו דומה לברכת הרפואה ~ ברכת הגומל, דשם ליכא חיוב על תלמיד לרבו דשם רק עליה דידיה רמיא חובה ולאו עלייהו כלל, אלא כי חביב עלייהו מברכים בלי שם ומלכות, משא"כ בברכת הנס).

ובחי' הרשב"א ברכות שם כתב וז"ל: אבל בנס דידיה איהו ובריה ובר בריה חייב לברך, ומסתברא דלאו דוקא בריה ובר בריה ותו לא, אלא כל יוצאי יריכו ואין להם הפסק מפני שכולם כשותפין באותו נס, ועל נס רבו מברך כרב חנא דבריך אדרב יהודא רביה. (שם נד,ב, לגבי ברכת הגומל) ואע"ג דבעיא היא בירושלמי מהו לברך אניסא דרביה ולא פשטוה איכא למיפשטה מהא דרב חנא דאיתא בגמ' לקמן. וה"נ בעו בנס דאביו ולא אפשיטא ואפשיטא בגמרין עכ"ל.

הרי דהרמב"ן והרשב"א סב"ל שיש חיוב לברך על נס דרבו, אלא שיש חילוק ביניהם מאיפה הם מוכיחים דין זה, דהרמב"ן הביא ראי' מהך דבן על אביו מברך כמבואר בתלמודא דילן וסב"ל דמברכת הגומל ליכא ראי', והרשב"א הביא הראי' מברכת הגומל, ומשמע דסב"ל דמבן על אביו ליכא ראי', וכיון דמוכח מזה שהרשב"א סב"ל דמבן על אביו ליכא ראי', והרמב"ן סב"ל דמברכת הגומל ליכא ראי', א"כ י"ל דהרמב"ם וכו' סב"ל דאין להוכיח הדין דרבו לא מהא ולא מהא, וכיון שבירושלמי לא איפשטא האיבעיא לכן לא פסק שיברך דספק ברכות להקל.

ובביאור דעת הרשב"א אפ"ל דשיטתו דהא דיוצאי יריכו מברכים על הנס משום שהם שותפים בהנס וכמבואר בלשונו לעיל, ולפי"ז כתב בעולת שבת (או"ח שם סעי' ו') נראה דיוצאי יריכו שהיו נולדים קודם שאירע הנס אין מברכים, עיי"ש. כי רק אלו שנולדו לאחר הנס הם שותפים בהנס דלולי הנס לא היו נולדים אבל לא אלו שנולדו קודם הנס, ונראה דסב"ל דעיקרו של ברכת הנס הוא ההצלה שבא ע"י הנס, וכן משמע מהא דאיתא בברכות שם דיליף ברכה זו ממה שאמר יתרו ברוך ה' אשרי הציל אתכם וגו', וזהו מ"ש הרשב"א שגם יוצאי יריכו הם שותפין בנס זה כיון שגם קיומם הוא ע"י נס זה, ולפי"ז יש לבאר למה סב"ל להרשב"א דאי אפשר להוכיח מזה גם לתלמיד על נס רבו שחייב לברך, כיון שיש לדחות דתלמיד שאני שאינו שותף בנס זה, וכמ"ש הב"ח סברא זו (או"ח שם בד"ה ועל נס) וז"ל: דאע"ג דקיימ"ל דרבו עדיף מאביו לגבי אבידה וטעינת משא ולפדותו מבית השבי כו' איכא למימר דלענין ניסא שאני דשמא דוקא אביו דשותף עמו באותו נס משא"כ רבו דאינו שותף עמו וכו' עכ"ל. ולכן הוצרך הרשב"א להוכיח דין זה מברכת הגומל מהך דרב חנא שבירך ברכת הגומל על רבו דברכה זו היא גם ברכת הודאה על ההצלה, ושם מצינו שתלמיד בירך על הצלת רבו כדאמר "בריך רחמנא דיהבך ניהלן וכו'" א"כ ה"ה שתלמיד יברך ברכת הנס, ועי' באלי' רבה שם ס"ק ד' שכתב עד"ז בדברי הרשב"א.

אבל בדעת הרמב"ן י"ל דסב"ל שאין עיקרו של הברכה על ההצלה, אלא על הנס שע"י היתה ההצלה אבל אין עיקרו על ההצלה, ולכן אין זה דומה כלל לברכת הגומל שהוא הודאה על ההצלה, וכמ"ש הרמב"ן דברכה זו דהגומל עליה דידיה בלבד רמיא ולא עלייהו כלל, (וביאר דבריו בביאור הלכה סי' רי"ט סעי' ד' דברכה זו הוה כמו שאר צרכי בני אדם שמברך האדם בבוקר בכל יום כמו מלביש ערומים וכו' היתכן שתלמידו או בנו יצטרך לברך על שיש מלבוש לאביו וכו' ואף דאם רצו לברך רשאים, היינו שמכניסים עצמם נמי בהודאה זו להחסד שעשה להם הקב"ה וסיפק צרכיהם במה שלא בטל תורתו מינייהו, מיהו אין זה עליהם חוב עיי"ש), והא דיוצאי יריכו מברכים על נס של אביהם לדעת הרמב"ן ה"ז משום כיבוד אב שמשבחים הנס שנעשה לאביהם, וסב"ל להרמב"ן שזו שאלת הירושלמי אם לברך על נס אביו או רבו משום כיבוד אב וכיבוד רבו, וכמ"ש במחצית השקל שם ס"ק ו' דזהו בכלל כיבוד ומורא רבו וה"ה באביו עיי"ש. ולכן שפיר למד הרמב"ן דכיון דבתלמודא דידן איתא דיוצאי יריכו מברכים א"כ ה"ה לרבו. (וראה ברכי יוסף שם ושו"ת בנין של שמחה סי' ח).

ולפי"ז י"ל דהרמב"ם שלא הביא הדין שחייב לברך על נס רבו סב"ל דעיקרו של ברכת הנס הוא ההצלה וכדעת הרשב"א, (ולא משום כיבוד אב) ובמילא אין לפשוט מהא דאיתא בתלמודא דילן דיוצאי יריכו מברכים דגם על רבו יברך די"ל דשאני התם שהם שותפין באותו הנס כנ"ל, גם סבירא ליה דאי אפשר ללמדו מברכת הגומל דסב"ל דשם באמת ליכא חיוב לתלמיד לברך וכמ"ש הרמב"ן דברכה זו עליה דידיה רמיא וכו' אלא דכי חביב עלייהו ורצו לברך לא צריכי למידק במלכות, (והרמב"ם לא הביא זה כלל) לכן לא פסק דיברך על נס רבו.

ועי' מג"א סק"ח דעל מ"ש המחבר וכל יוצאי יריכו ג"כ מברכין כתב המג"א וז"ל: אפילו אותן שנולדו קודם לכן וכמ"ש ס"ו כנ"ל עכ"ל.

וביארו במחצית השקל ובאלי' רבה כוונת המג"א דכיון שכתב המחבר דגם על נס רבו צריך לברך ובזה לא שייך שותפות אלא שהוא משום כיבוד רבו (וכפי שנת' ה"ז לשיטת הרמב"ן) א"כ גם בניו שנולדו מקודם יברכו אף שלא שייך בהם שותפות מ"מ יברכו משום כיבוד אב וכו'.

ולפי"ז יתבאר יותר הצ"ע בסדר ברכת הנהנין שלא הביא הדין בנס רבו, כי מכיון דאדה"ז שם כתב בהדיא דיוצאי יריכו מברכים שכולם שותפין באותו הנס והוסיף: "ואפילו הבנים שנולדו קודם לכן שאינם שותפין בנס זה חייבים לברך על נס אביהם" ומשמע דסב"ל שיוצאי יריכו מברכים הן מפני שהם שותפין והן משום כיבוד אב, א"כ ודאי הי' צריך להביא הדין גם ברבו משום כיבוד רבו? (ובהלוח כשהביא דין זה דרבו כתב אע"פ שכבר למדו חכמה קודם לכן מברך עיי"ש, ומשמע דזהו מדין כיבוד רבו) וא"כ למה השמיטו בסדר ברכת הנהנין?

נט"י לסעודה צריך ימין תחילה

ב) בסדר נט"י לסעודה במ"ש אדה"ז שיש לשפוך על יד ימין תחילה וציין למג"א ר"ס קנ"ח מקשה הרבי דלמה מביא המג"א דין זה מספרי קבלה: "וצ"ע שהוא בשבת ס"א ע"א".

ויל"ע בצ"ע זה, דהרי בב"י לעיל סי' ד' הביא שיש סתירה בזוהר בענין זה דבזהר פ' מקץ כתב דיטול ימין תחילה ובפ' תרומה כתב להיפוך, ובתירוץ הראשון שם כתב הב"י לחלק בין נט"י שחרית לנט"י דאכילה, דבנט"י שחרית צריך ליטול תחילה יד ימין משא"כ בנט"י דאכילה עיי"ש הטעם.

ואח"כ תירץ הסתירה באופן אחר ולפי תירוץ השני גם בנט"י לסעודה צריך ימין תחילה, ועי' בס' מאסף לכל המחנות (סי' ד' ס"ק נ"ג) שהביא בזה שקו"ט מכמה מקומות, ומביא דבאליה רבה שם כתב שבמגדל דוד הסכים לתירוץ הראשון של הב"י דלענין נט"י לאכילה ישפוך על שמאל תחילה ומקשה עליו דבשו"ע האר"י ז"ל כתב להיפך, וכ"כ בזהר חדש רות דגם בנט"י לסעודה צריך ימין תחילה עיי"ש.

ועי' גם בנמוקי או"ח סי' קנ"ח שמביא מ"ש בס' קב ישר פרק י"ג דבנט"י לסעודה צריך ליטול יד שמאל תחילה כמ"ש בכתבי האריז"ל, ומקשה עליו דלא נמצא כן בכתבי אריז"ל ואדרבה בכוונת סידור האריז"ל כתב להיפך עיי"ש ואכמ"ל.

וזהו מה שהביא המג"א בשם הרקאנטי פ' עקב להוכיח דגם נט"י לסעודה הוא כנט"י שחרית דלעולם צריך ימין תחילה ולא נימא לחלק ביניהם כתירוץ הראשון של הב"י, וא"כ מהו הצ"ע על המג"א?

*) ראה גם בגליון הקודם עמ' 10 מש"כ בזה הר"י מונדשיין. המערכת

בגליון תשסח (ע' 15 ואילך) מצדיק הרב י. ש. קלמנסון להכניס בגוף התניא את כל התיקונים שציין כ"ק אדמו"ר ב"לוח התיקון" ו"בהערות ותיקונים בדרך אפשר", ומסיק: "ועפ"ז מובן בפשטות שכאשר מסדרים מחדש את הטקסט של ספר התניא כדי להדפיסו יחד עם ה"מ"מ הגהות והערות קצרות" בתוספות "ליקוט פירושים" מכ"ק אדמו"ר - בודאי ובודאי צריכים לתקן את התיקונים בפנים התניא (ולפלא הקס"ד כו'). ואילו ה"קנאות" שלא להעיז לתקן בפנים התניא, הוא לא לקדושתו של ספר התניא כפי שנכתב ע"י רבינו הזקן, אלא ל"קידוש" הטעויות של המעתיק או המדפיס ("בחור - הזעצער")!..." עכ"ל.

ונראה דאינו צודק כלל; דאית שגיאות ואית שגיאות, אית שגיאות שה"קנאות" הם באמת "קידוש" הטעויות של המדפיס, כמו הדוגמא שהביא מ"שער היחוד והאמונה" פ"א, "ופי' הבעש"ט ז"ל כי דברך שאמרת יהי רקיע בתוך המים וגו'" - איתא בלוח התיקון שנדפס "השמים", וצריך להיות "המים" וכו' עכ"ל.

והנה השגיאה של "השמים" התחיל רק בדפוס הל"א של ספר התניא משנת תרס"ט (וכ"ה בדפוס הל"ב משנת תרע"ב שתח"י), ברם בשלשים הדפוסים שלפניו! היה כתוב "המים", וכמ"ש ידידי הר"י מונדשיין ב"ספר התניא - ביביליוגרפיה" (ע' 114) אודות התניא דווילנא תרס"ט: "בתחלת שער היחוד והאמונה" (דף עו,ב) עיוותו וכתבו יהי רקיע בתוך השמים [!]" עכ"ל. והנה בדפוס (הל"ט) דמונקאטש תש"ג (שתח"י), כבר תוקן ל"מים", (יתכן שעוד לפניו תוקן, אבל אינם תח"י). [ב"תניא המבואר" לא ציין אפילו שיש כאן תיקון].

וכן הוא בהדוגמא שהביא מ"לוח התיקון לאגה"ק סכ"ו (קמב,ב), שוה"מ המאמר, נדפס "לחסידי", וצריך להיות "לחסירי".. והמסתכל בפנים יראה צורת התיקון - שגירדו את היו"ד שמאחורי הדל"ת, ונעשה רי"ש!" עכ"ל.

הנה בתניא דפוס למברג תרכ"ד (שתח"י) נדפס (טז,ב) "לחסירי", ופשוט שכן היה בדפוסים שלפניו (שאינם תח"י). ובדפוסי ווילנא תרל"ח, תרנ"ו נדפס ג"כ (נח,א) "לחסרי". [אבל ה"ריש" לא יצא ברור (אבל רואים ברור שלא היה כאן "דל"ת"), וזה כנראה גרם לאחד המדפיסים להפכו "לחסידי". ברם בדפוס ווילנא תרע"ב זה כבר תוקן (ואולי גם לפניו (אלא שאינם תח"י). בדפוס מונקאטש כתוב "לחסידי". גם כאן ב"תניא המבואר" לא ציין כל שיש כאן תיקון].

והנה בענין תיקוני טעויות, נראה שיש בזה ו' דרגות וסוגים:

(א) "לוח התיקון... ערכתי על פי השוואה לההוצאות הראשונות, ולאלו שנדפסו בסמיכות מקום לרבנו הזקן, אשר קרוב לודאי שהיו שם כת"י התניא מוגהים, ואולי גם מגיהים שקבלו הוראות מרבנו הזקן" עכ"ל כ"ק אדמו"ר בפתח דבר לס' התניא. ואמנם תיקונים כאלו ניתן להכניס בגוף הטקסט של התניא בלי שום בעיות כמובן, כי ברור הוא שכאן הטעות בהמדפיס, ולא בהכותב. [כמו הדוגמאות שהביא הנ"ל].

"התיקון גו' וגו' במקום כו' וכו' - באגרת התשובה- הם ע"פ הוצאה הראשונה של אגה"ת מהדורא בתרא (שקלאב תקס"ו). .תיקוני הביטוי "עו"ג" כעוע"ג" וכיו"ב הם ע"פ הוצאה הראשונה וציוני הנ"ל" עכ"ל כ"ק אדמו"ר שם. - גם תיקונים אלו צריכים בהחלט להכניס בגוף הטקסט של התניא כמובן.

באג"ק משנת תשמ"א להר"י מונדשיין שי' כותב כ"ק אדמו"ר (באות ה): "הוצאת שקלאב תקס"ו, היינו בזמן אדה"ז ונדפסה במקום הסמוך לו, ואגה"ת שבה היא לא מהד"ק שלה כ"א מהד"ת, שכ"ז מראה שאדה"ז שם עיניו עלי'" עכ"ל. נדפס "בס' התניא – ביבליוגרפיה", (ע' 13) וע"ש גם בע' 26.

(ב) "כן נכנסו בו התיקונים המיוחסים להצ"צ. וגם מה שתיקן הרה"ח וכ' הר"ר אשר ז"ל גראצמאן, הוא שעסק בהגהת והו"ל של התניא הוצאת ווילנא תר"ס, על גליון התניא שלו, וכ"ק מו"ח אדמו"ר אמר לי, אשר, בכלל, יש לסמוך עליו בזה" עכ"ל שם.

בהערה שם (וכן בפתח דבר להוצאה דשנת תשי"ד) כותב כ"ק אדמו"ר: "בהוצאה זו נתקנו כמה מטעויות הדפוס שבהוצאות הקודמות, בחלקם נכנסו בפנים ובחלקם – בלוח התיקון ובהערות ותיקונים", עכ"ל.

ונראה, דכוונת החלוקה, שחלקם נכנסו בפנים, וחלקם בלוח התיקון ובהערות ותיקונים; כי יש תיקונים שהם כ"כ החלטיים, כמו אלו שמופיעים בהוצאות הראשונות וכו', והם גם טעות דמוכח בודאי [כמו ב' דוגמאות הנ"ל שהביא הרב קלמנסון], לכן שייכים בפשטות לתיקון בגוף התניא, [וכמו גם מ"כו'" ל"גו'" שבאגה"ת הנ"ל]. אבל תיקונים שרק "מיוחסים להצ"צ", ומה שתיקן ר' אשר הנ"ל שכ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע אמר אשר בכלל יש לסמוך עליו, והם דברים שאינם מוכרחים בודאי, הם שייכים ללוח התיקון וכו', ולא בגוף התניא.

והנה הרב קלמנסון בהערתו השמיט בהעתקת ההערה שם, 5 מילים האחרונות: "ובחלקם – בלוח התיקון ובהערות ותיקונים", כי זה סותר את כל ההנחה שלו, אשר כל התיקונים ממש צריכים להכניס בגוף התניא, ורק מסיבה "טכנית" בלבד נמנעו להכניס את כולם, ברם 5 מילים הללו מבהירים באופן ברור שיש כאן חלוקה מכוונת, שישנם, כאלו שצריכים לתקן בגוף התניא, וישנם כאלו שנכנסים בלוח התיקון וכו' בלבד.

בתניא פ"ז (יא, ב) נאמר: "רובו ככולו כו' בתוכה שממנה". והעיר כ"ק אדמו"ר ברשימות שם (ע' סב) צ"ע מ"ש "בתוכה" "שממנה" בלשון נקבה, שלכאורה צ"ל בלשון זכר: (א) "בתוכו" – בתוך הרע שבעולם, "עולם הזה … רובו ככולו רע רק מעט טוב מעורב בתוכו", (ב) "שממנו כו'" – מהטוב שבנוגה" עכ"ל (ההדגשות הם הכ"ק אדמו"ר, והשאר פענוח המו"ל).

והנה לפי דברי הרב קלמנסון למה לא תקנו בפנים התניא ל"בתוכו שממנו", והשאירו את ה"בתוכה שממנה"? והלא לפי הדקדוק זה טעות מוחלטת! אבל מפני שכ"ק אדמו"ר בלוח התיקון שם כתב בהערה שהוסיף אח"כ (כמו שמביאים המו"ל בשוה"ג להערה 9 שם): "שוב ראיתי שבלוח הטעות שם נתקן שצ"ל בתוכה", ולכן נרתעו לתקן זאת, הגם שבהגיון זהו טעות בדקדוק! וא"כ לפי"ז כיון שכ"ק אדמו"ר הכניס את התיקון בפ' לג [מ"הנחילנו" ל"הנחילונו"], ומ"אינה" ל"אינם", ללוח התיקון ובהערות בדא"פ, מנין העוז להכניס התיקון בגוף התניא, ובלי שום סימן כלל, אולי בכל זאת כתב כ"ק אדה"ז בכי"ק "הנחילנו" ו"אינה" כמו הכא בפ"ז "בתוכה"? הגם שאינם עפ"י כללי הדקדוק. התיקון שעשו ל"הנחלנו" ול"אינה" הוא ממש כמו לתקן אות בס"ת.

ומה שטוען הרב קלמנסון "שהתיקונים שציין כ"ק אדמו"ר ב"לוח התיקון" וב"הערות ותיקונים בדרך אפשר" – נכנסו כאן בגוף התניא, על יסוד הוראת כ"ק אדמו"ר בקשר להדפסת הספר 'שיעורים בספר התניא'", (וכמו שכתבו בפתח דבר לקונטרס השני (פרקים ד – יב).

והנה פתחתי את השיעורים בס' התניא ח"א (ע' 394) וראיתי שלא כך פני הדברים, ומה שנאמר ב'הערות ותיקונים בדרך אפשר' שצ"ל "אינם" במקום "אינה", לא תוקן שם בפנים, אלא שמופיע "אינה"! וא"כ מנין העוז לתקן בתושב"כ שבחסידות -מ"אינה" ל"אינם"?!

וגם לפי האמת מהספר 'שיעורים בס' התניא' לא ניתן כלל להקיש לספר התניא לבד, וזהו ע"ד שמפרשי התורה מצטטים תיבות (בד"ה) לא בדיוק כמו שהם כתובים בתנ"ך; וכמו שרש"י בפ' בשלח (טז, ב) מצטט מהפסוק בד"ה "וילונו" [וכ"ה באה"ע], הגם שבפסוק כתיב "וילינו" [ובחזקוני אמנם מצטט "וילינו"], והאם יבא מישהו ויאמר שהגירסא אצל רש"י והאב"ע הוא "וילונו", ושצריך לתקן עפי"ז בגוף החומש ל"וילונו"?! רש"י כתב לפי "הקרי", כדי להקל על רהיטות הקריאה בלבד, אבל גם אצל רש"י בס"ת שלו היה כתוב "וילינו", ועד"ז בנדו"ד, ההוראה להכניס את הלוח התיקון ל'שיעורים בס' התניא' הוא כדי להקל על רהיטות הקריאה בלבד, אבל לשנות מפני זה בעצם גוף התניא – החומש של תורת החסידות, מאן דכר שמיה?!

[ועי' במדבר (א, טז) שהכתיב "קריאי העדה", ורש"י אה"ע ומהר"ם מרוטנבורג מצטטים "קרואי העדה" (הגם שבחזקוני נאמר "קריאי"). ועייג"כ ברס"ג חוקת (כא, לב), וברס"ג ורש"י במטות (לב, ז), ובחזקוני תבא (כח, כז), ובאה"ע שם. ובויקרא (כא, ה) בספורנו, ובספורנו בהאזינו (לב, יג). ובאה"ע בראשית (ח, יז). חזקוני וישלח (לו, יד) ועוד ועוד, ועד"ז אי אפשר להקיש כלל מ'שיעורים בס' התניא'. לעצם גוף התניא, וז"פ].

גם אם הרבי היה מורה לנקד ולפסק את ה'שיעורים בס' התניא', לא הי' זה בסתירה כלל להסיפור שבקיצורים והערות דס' התניא (ע' קכה), שהצ"צ ביקש לנקד ולפסק את התניא, ואמר לו אדה"ז: ס"ת שנקדוה וחילקוה לפסוקים פסול, - כי זה שייך רק לעצם ספר התניא בלבד, אבל עם "השיעורים", זה כמו חומש עם מפרשים, ששפיר מנקדים.

ומסיים שם אדה"ז: "ספר תורה שנקדוה וחלקוה לפסוקים פסולה, כי כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה שעולים לצירופים שונים" עכ"ל. והנה כ"ק אדמו"ר זי"ע נזהר עשרות בשנים לא להכניס את כל התיקונים לגוף ספר התניא, לפיכך אינני מבין כלל האיך מעיזים המו"ל לתקן בגוף התניא, ש"כל התניא כולה שמותיו של הקב"ה שעולים לצירופים שונים".

ועי' בלקו"ש חלק ד' (ע' 1212 הערה 3) שמביא מכתב כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע (כח תמוז תרצ"ב): "ובקבלה במשפחת בית רבי, אשר פעם מצא מהרי"ל מיאנוביטש את אחיו רבנו הזקן יושב אצל שלחן הכתיבה והוא בהתעמקות גדולה. כשעה עברה ונתעורר אדה"ז, וירא את אחיו עומד אצלו ויאמר לו: "הנה זה שבוע השלישי שהנני מתבונן בכתיבה זו – והראה על הגליון הכתוב, מספר התניא, שהיה מונח לפניו – אם לכתבה בוא"ו החיבור (כמו תיבת ועיקרה ושרשה בפרק מא בתחלתו, שהיה יכול לכתוב ראשית העבודה עיקרה, וכתב ועיקרה). אמר בזה"ל: "אויף א וא"ו אין בינונים מאג מען אוועקגעבן זעכס וואכען און אויף דער זיבעטער וואך וועט ווערן ליכטיג ממש מיט א אור עצמו. אויף יעדער אות החיבור וואס עס איז אין ספר בינונים, האב איך איבערגעטראכט דעם גאנצן ספר". עכ"ל. ועי' לקו"ש ח"כ (עמ' 182-183).

באגה"ק סי' כה (קלח, א) נאמר: "שלא לשוח שיחה בטילה … עד גמר קדיש בתרא שחרית ערבית ומנחה וכו'". ובהערות ותיקונים (ע' ר) נאמר במקום "ערבית ומנחה", "מנחה וערבית", ותיקון זה הופיע ככה משנת תשי"ד עד י"א ניסן תשמ"ד (הוצאת האלף של התניא).

והנה אליבא דהרב קלמנסון צריך היה לתקן זאת בפנים גוף התניא במשך 30 שנה.

ברם בהוצאה הנ"ל הופיע שם "הוספה לאחר זמן: "נ"ל בדא"פ לתרץ הסדר: שחרית ערבית ו(אפילו) מנחה, היינו … " עכ"ל ע"ש.

מה היה עושה הרב קלמנסון לאחר הוספה זו, האם היה משנה שוב בפנים התניא מ"מנחה וערבית" ל"ערבית ומנחה"?

אלא ע"כ כ"ז מוכיח בעליל שכ"ק אדמו"ר התכוון להעיר בתיקונים כאלו (שיש בהם סברות, כמו לשון יחיד ורבים, זכר ונקבה, מעריב ומנחה), רק בשולי הגליון בלבד, ולא ח"ו בגוף הטקסט "שהם שמותיו של הקב"ה שעולים לצירופים שונים", כנ"ל.

בפתח דבר למפתחות התניא כותב כ"ק אדמו"ר: "בהוצאת התניא השלימה שמכינים לדפוס – התניא – באמצע העמוד .. יבואו ג"כ ציוני מקור תיקונים הנ"ל בפרטיות", עכ"ל.

המו"ל של הרשימות היו צריכים לעשות מדור וטור מיוחד להסביר כל תיקון (כמו "השמים" – "מים" שבשעהיוה"א הנ"ל), ולבדוק איך תואם כל תיקון עם כל דפוסי התניא וכו', אבל לא כל תיקון שייך לשנות בגוף התניא כמובן.

(ג) "תיקונים על פי השוואה להוצאות אחרות.

(ד) "תיקונים במקום שנראה לי טעות המדפיס דמוכח".

(ה) "או על כל פנים קרוב לודאי".

(ו) תיקונים ב"דרך אפשר" [יתכן ש"מנחה וערבית" הנ"ל בכלל זה], ולא כל התיקונים שייכים לתקן בגוף התניא, רובם שייכים לשוה"ג.