חבר "ועד להפצת שיחות"
ברשימות שיצא לאור לקראת חג השבועות - יומן "פולין סיון-מנ"א צ"ב": כק"ש נתן קודם ש"ק כסף לפרט, הביאו לו במוצש"ק. החזיר וצוה שיביאו לו ביום א' [לכאורה צ"ע מיו"ד ]. עכלה"ק.
ובפענוחים ציינו לשו"ע יו"ד סקע"ט ולשיחת מוצש"ק ו' תשרי תשל"ט.
ותוכן דברי כ"ק אדמו"ר בשיחה הנ"ל הוא - סיפור כ"ק דאמו"ר הריי"צ אודות הנהגת אביו, אדמו"ר נ"ע, שאמר להרבנית, שאם צריכה היא למעות להוצאות במוצש"ק או ביום א' בבוקר תקח את אותם ביום ו' עש"ק כי לא יתן במוצאי ש"ק. [=ולכאורה הוא סיפור אחר מהמסופר ב"רשימות". הכותב].
הטעם שלא רצה ליתן מעות במוצש"ק הוא משום שהובא בכ"מ שאינו סימן ברכה.
באמת איתא שגם אם נוהגים כן לא יפרשו זה בדיבור כי "האומר עונה פלונית יפה כו'" ה"ז מדרכי האמורי. ואילו כאן החידוש שהרבי נ"ע אמר זה בדיבור, וגם אדמו"ר הריי"צ אמר זה בדיבור.
- ואמר הרבי: לא שאלתי אז הטעם מדוע היו מותרים לומר זה בדיבור, ובוודאי שיש על זה הסברה כו' -
עד כאן תוכן הדברים.
והכוונה (כמצויין בההנחה שם), דהנה מבואר בסנהדרין (סה,ב ואילך. ומקורו בתוספתא שבת פ"ח, ה): מנחש זה האומר כו' אל תתחיל בי כו' מוצאי שבת היא. ובפרש"י שם: אל תתחיל בי, כשבא הגבאי לגבות מס כו' אומר בבקשה ממך אל תתחיל בי להיות ראשון בדבר הפסד שסימן רע הוא לו . . מוצאי שבת היא, ראשון לימי השבוע. עכ"ל. וכן נפסק בשו"ע יו"ד סי' קעט ס"ב, אלא שבפתחי תשובה שם כתב: ואם אינו מוציא הדברים בפיו אלא מחשב בלבו ונמנע מעסקיו ע"י הנחשים האלה מותר שראוי לאדם לחוש על החשש שחוששין בו הבריות. עכ"ל.
אלא שיש להעיר משיחת מוצש"ק י"ג ניסן תשמ"ג בסופו, שגם שם סיפר כ"ק את הסיפור שסיפר בהתוועדות ו' תשרי הנ"ל אלא שם מקדים (התוועדויות שם ע' 1288) "ידוע מ"ש בצוואת ר' יהודה החסיד שיש להמנע מהוצאת ממון במוצאי שבת". עכ"ל.
ורבים טובים חיפשו בצוואת ר' יהודה החסיד וכן בס' חסידים ולא מצאו את הדברים. ובאמת הן ב"רשימות" הנ"ל והן בשיחת ו' תשרי הנ"ל לא הזכיר כ"ק מאומה מר' יהודה החסיד, ואם הי' מפורש בדבריו בודאי שהי' מזכיר את זה במקומות אלו.
אלא האמת יורה דרכו, כשנדייק היטב בלשון קדשו אות באות מסרט ההקלטה (טייפ) בהתוועדות י"ג ניסן הנ"ל, וזו לשון קדשו: ס'איז אין דערויף די גאנצע שקו"ט מצד ר' יהודה החסיד בהנוגע צו געבן געלט מוצאי שבת.
ולפענ"ד ברור שאין כוונתו הקדושה שבדברי ר' יהודה החסיד מפורש להיתר או לאיסור, אלא כוונתו לשקו"ט בספרים אחרים ע"פ המבואר בדברי ר"י החסיד. [ולעפנ"ד לא דק הרושם את ההנחה, כי כ"ק לא אמר אלא שקו"ט "מצד ר' יהודה החסיד", כנ"ל].
ומצאתי בהגהות מילי דחסידותא על ספר חסידים מהגאון מבוטשאטש ז"ל, שעמד על מ"ש בצוואת ר' יהודה החסיד "תרנגולת שקראה כמו תרנגול ישחטנה מיד", אע"פ שמפורש (שבת סז,ב. וכן נפסק בטור ושו"ע יו"ד שם. וראה השקו"ט בב"י וב"ח ושאר נ"כ שם) שזהו מדרכי האמורי, ומחדש הגאון מבוטשאטש, דאימתי נאסרו הדברים שאמרו רז"ל שהם משום דרכי האמורי רק כשאנו יודעים שעדיין נוהגים האמוריים הכי, אבל לר"י החסיד הי' פסיקא לי' מילתא שבענין זה כבר אין האמוריים נוהגים בכך ובמילא הותר הדבר.
וממשיך:
ועפ"ז יש לומר גם כן אודות מ"ש שם בהלכות דרך ארץ [אמר הכותב: לכאורה כוונתו לפרקי דרך ארץ שבסוף ס' ראשית חכמה (שנעתקו מס' מנורת המאור) - שלפרקי דרך ארץ אלה כבר ציין הגאון הנ"ל בתחילת דבריו שם. אלא שלכאורה לא משמע כן מהמשך לשונו "ופירש שם המפרש". ובמילי דחסידותא הוצאת מרגליות איתא "מ"ש טור שם בה' ד"א". ועדיין צריך חיפוש] שהמקפיד בבוקר או במוצאי שבת או בתחלת חודש אם יבקשו ממנו מעות הר"ז מדרכי האמורי [הערת הכותב: בתוספתא וש"ס סנהדרין הנ"ל נזכר רק שיש בזה משום מנחש, ואילו בפרקי דרך ארץ מחדש שאסור מצד דרכי האמורי]. ויש נוהגים בזה היתר ואינם רוצים ליתן בתחלת שבוע בהקפה, שהוא מצד שכיון שכבר פסקו האמוריים לומר כן ואילו שייך בזה אין לך אלא מקומו ושעתו מקום עיר ההוא הפרטיית כיון שלא נמצא אז בה מהאמוריים שיאמרו כן אין קפידא אז שם בזה. וכ"ה במ"ש בצוואה אודות תרנגולת שעכ"פ באתרי' פסקו האמוריים מלומר כן והותר מאז לומר כן כו'.
עכ"ל השייך לעניננו.
הרי מפורש לפנינו שיש נוהגין היתר בדבר (אף שבחז"ל נתפרש האיסור משום דרכי האמורי), ויסוד ההיתר הוא שיטת ר"י החסיד גבי שחיטת תרנגולת (ששני הדינים הובאו בחדא מחתא ביו"ד שם). ולפענ"ד ברור שלזה כיון הרבי בשיחת י"ג ניסן הנ"ל.
ולסיום - הרי חייב אדם לומר בלשון רבו, ויש להמליץ על זה דברי כ"ק אדמו"ר (סה"מ תשח"י ע' 59 בהערה, ועד"ז בעוד מקומות) - "וגם בזה נראה עד כמה מדוייקים דברי רבותינו", ובמילא עד כמה חייבים אנו לדייק ולשמור אותיות הרב.
תלמיד בישיבה
ברשימות חוברת קפ: "פעם אחת כשהלכנו ברחוב, היתה הלויתו של אינו יהודי וכשהעבירו המטה – הגבי' אדנ"ע מעט את כובעו, באמרו, שזהו מפני כבודו של מת".
ויש לציין מקור לזה מדברי הכלבו (הובא בב"י סי' שסז) וז"ל: "הרואה את המת חייב לעמוד מפניו, ולנהוג בו כבוד, ואפי' מת נכרי, חייב ללותו ד' אמות", עכ"ל.
ויעויין שם בדברי הב"י, דבסתם עכו"ם הוה זה רק מפני דרכי שלום, אך בחסידי אומות העולם הרי זה מעיקר הדין כן משמע שם, ועצ"ע, (ובשו"ע שם הובא רק הא דמפני דרכי שלום). - כיון דיש להם חלק לעוה"ב.
Download PDF