ברשימות שי"ל ליוהכ"פ וחגה"ס ש.ז. מביא ממכתב אדנ"ע: "ע"פ הגהת אשר"י - נט"י לסעודה ג"פ רצופים. כן הי' עושה מהר"ש נ"ע, ומניח משפיכה וכו'. (ובהערת המו"ל ציינו שכ"ה ב"היום יום" דכ' שבט).

ולהעיר דבהתוועדות דליל ב' דחגה"ס תשי"ג סיפר כ"ק אדמו"ר בשם כ"ק אדמו"ר מוהריי"ץ שפעם השתתף כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב באסיפה עם גדולי ישראל, וכשראו איך שכ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נוטל ידיו ג"פ לסעודה, שאלו איפה המקור בהלכה לזה. ענה להם כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב שאינו זוכר בדיוק, אבל מסתמא יש לזה מקור, כי התעלה למדריגה כזו שגופו מתנהג בדרך ממילא ע"פ שו"ע.

וממשיך כ"ק אדמו"ר שם שהי' כמה נוסחאות בסיפור זה, ושכנראה שהמאורע אירע ב' פעמים: פ"א אכן הראה כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב המקור לזה, ופ"א התספק באמרו ש"מסתמא יש לזה מקור".

ובלקו"ד ח"ב ע' רעד ובסה"ש תרצ"ו ע' 93 מובא ג"כ סיפור זה - בשינוי - שפעם באו הרבה אורחים חשובים לאדנ"ע וסעדו אצלו סעודת שבת, וכשראו איך האדמו"ר נוטל ידיו ג"פ, שאלו הטעם ע"ז, ואדנ"ע ענה להם ש"אינו זוכר בדיוק אבל וכו'".

וראה בסה"ש תש"ד ע' 117: "באמת ע"פ דין איז גענוג נאר ב' פעמים, מער ניט וואס ביי חסידים איז אנגענומען די הנהגה צו וואשן זיך ג"פ".

ולא באתי אלא להעיר.

בהמשך למש"כ הרב א"פ בגליון העבר בענין ההפסק של ה"יהי רצון" בין הברכה לאכילת התפוח בליל ר"ה, דאינו דומה להא דמפסיקין בברי"מ - בין הברכה לשתיית הכוס - בבקשת "או"א קיים את הילד הזה וכו'", דשם מובן דאינו הפסק, דבקשת "קיים את הילד הזה" שפיר הוה המשך וחלק מברכת "כורת הברית" דהם מחד ענינא, משא"כ כאן איזה שייכות יש בין ה"יהי רצון שתחדש" לברכת בפה"ע, ולכן הביא רבינו טעם אחר באג"ק (ח"ג עמ' קמו), עכת"ד.

הנה ילה"ע דאחרת היא בפרישה (סוס"י קפט), דמבוא' שם דאין בקשת "קיים את הילד הזה" מעין הברכה, "דהוספת הרחמן (בבהמ"ז) ובקשתן הוא מעין הברכה קצת, משא"כ בברכת קיים את הילד שהיא ברכה דשבח ולא נתתקן בה שום בקשה", (עי"ש דלכן כתב הטור "וגדולה מזו מצינו בברכת המילה", ועי' מש"כ הש"ך סי' רסה סק"ה).

וכ"ה פשטות לשון העיטור (מקור הלכה זו) "בקשת רחמים לא הוה הפסק בין הברכה לטעימה", (עי' גם לשונו בהל' כיסוי הדם שער שני, ובכ"מ).

ועוד ועיקר, דלכאו' זהו גם תוכן דברי רבינו באג"ק שם, וז"ל: "ומה שנראה לפענ"ד טעם המובחר ופשוט - עפ"י נגלה - להקדים ה"יהי רצון" לאכילה, הוא כדי שיהיה היהי רצון סמוך לברכת הפרי, ותהיה הפתיחה דברכת "פרי העץ" שייכת גם אליו. דכיון שאין בידינו להוסיף ברכות שלא נזכרו בש"ס וגאונים, עכ"פ הסמיכו ה"יהי רצון" להברכה שיהיה לו מעין תוקף ברכה, וכיון דא"א בענין אחר הוי כדיעבד", עכ"ל.

ולכאו' הוא ע"ד הא דהוסיפו בקשת הרחמן בבהמ"ז - וכהבנת אדה"ז בדברי הטור - "דכיון שנהגו בהם נעשו כטופס הברכה", (ולפענ"ד אין כאן טעם אחר), וא"כ יל"ע למה נדחק שם דהוה כדיעבד, ולא הביא דוגמאות אלו.

[ובגליון ההוא כתבתי דאולי חלוק הוא בענינו דהוה ברכת הנהנין].

ועתה ראיתי לשון אדה"ז בסי' קפח (סעי' ד) "כיון שנהגו הכל לאמרם בכל פעם שמברכים בהמ"ז נעשה להם כטופס הברכה" הרי דבעינן כאן ב' תנאים "הכל לאמרם" ו"בכל פעם", וזה אינו ב"יהי רצון שתחדש" שהוא רק פעם אחת בשנה ואין הכל נוהגין כן, ועצ"ע.

בהמשך להשקו"ט ע"ד מנהגנו באכילת התפוח מתוק בדבש בליל ר"ה, שאומרים היה"ר בין הברכה לאכילה, אף שהמג"א פסק וכן נקט אדה"ז שלכתחילה יאמר היה"ר אחר האכילה, שלא להפסיק בין הברכה לאכילה.

וכ"ק אדמו"ר במכתב מסביר טעם המנהג "כדי שיהי' היה"ר סמוך לברכת הפרי ותהי' הפתיחה דברכת בפה"ע שייכת גם אליו (שמטעם זה ברכה הסמוכה לחברתה אינה פותחת בברוך - פסחים קד, ב)... הסמיכו היה"ר להברכה, שיהי' לו מעין תוקף ברכה, וכיון דא"א בע"א, הוי כדיעבד".

ובגליון א (תש"פ) העיר ע"ז הראה"ה שי' מהמבואר בטור יו"ד סימן רסה שבברית נוהגים לומר או"א קיים אם הילד וכו' בין הברכה להשתי', כי בקשת רחמים לא הוי הפסק בין הברכה לשתי'. ולמה לא נאמר גם כאן כך שהיה"ר הוא בקשת רחמים ואינו הפסק בין הברכה לאכילה, ויובן מנהגינו אפילו לכתחילה.

ובגליון ב ביאר הרא"פ שי' דיש לחלק בין הדין במילה, שהבקשת רחמים על הילד היא מענין הברכה, ולכן נעשה חלק מהברכה עצמה ואינו הפסק. משא"כ היה"ר שתחדש כו' אינו מענין ברכת בפה"ע, והוי הפסק, ולכן לא ביאר כן כ"ק אדמו"ר בהמכ', רק מטעם אחר דהוי דומה לברכה הסמוכה לחברתה.

ואפשר לחזק דבריו מהמבואר באו"ח סימן קפט לגבי "הרחמן" שמוסיפים אחרי ברכת הטוב והמטיב שאינו הפסק בין ברכת המזון לשתיית הכוס, וכתב ע"ז הטור "וגדולה מזו מצאנו בברכת המילה שמתפללים על הילד באמצע הברכה..." ובפרישה אות ט' מתקשה בלשון הטור "וגדולה מזו" דלכאורה שוים הם דגם כאן מפסיק בכמה בקשות רחמים וכו', ומתרץ "דשאני הכא דעיקר ברכת הטוב והמטיב הכל בקשות ותפלות הוא, הוא יטיב לנו והוא יגמול בעדנו נמצא דהוספת הרחמן ובקשתן הוא מעין הברכה קצת... נמצא כאילו הכל ברכה אחת היא", משא"כ בברכת קיים את הילד כו'".

ומבואר בדבריו סברא זו דמאחר שענינם אחד נעשים ברכה אחת ואינו הפסק. ואף שמחלק שם שזהו דוקא בהטוב והמטיב שענינו ג"כ בקשת רחמים, משא"כ במילה שהברכה הראשונה אין ענינה בקשת רחמים ולכן הבקשה שאח"כ קיים את הילד כו' אינו שייך אליו כ"כ - ואעפ"כ גם במילה אומרים, סו"ס אינו הפסק. אבל י"ל דגם במילה עדיף מהיה"ר של ר"ה, דבמילה סו"ס שניהם קשורין לענין מילת הילד, ובפרט שבהנוסח קיים את הילד גם נותנים את השם להילד, שע"פ פנימיות הענינים הרי זה קשור עם כניסת נפש הקדושה שבזמן הברית וכו', ולכן שייכים אחד להשני, משא"כ ברכת בפה"ע ויה"ר שתתחדש כו' שענין היה"ר אינו שייך כלל לתוכן ברכת בפה"ע* וא"א לומר שהם מעין דברכה אחת.

גם יש להעיר מלשון הב"י ביו"ד שם "בקשת רחמים שהוא מבקש על הילד קיים את הילד הזה כו' לא הוי הפסק" - שמדייק שאי"ז בקשת רחמים סתם אלא בקשת רחמים על הילד שזה שייך לברכת המילה של הילד, ולכן אינו הפסק.

ומש"כ הרא"ה בהערתו שם דאולי אפש"ל דכוונת כ"ק אדמו"ר בהמכתב הוא באמת לענין זה שנעשה ברכה אחת, הנה בפשטות אינו כן, שהרי מדמה א"ז בהמכתב לברכה הסמוכה לחברתה שאין שום קשר בין שתי הברכות בתוכנן, ורק דכיון שסמוכים אחד להשני נמשך הפתיחה של ברכה אחת גם הברכה השני' (ועג"כ בפסחים קד, ב) בתד"ה חוץ מברכה הסמוכה לחברתה, בתחילתו, דמבואר ג"כ שברכה הסמוכה, וענינם אחד, הם ב' דינים שונים).