ברשימת כ"ק אדמו"ר מי"א תמוז תש"ד (נדפסה בחוברת ב), כותב: "והנה הפרטים באי ביטול, מפני חשיבות בתולדה - בריה, איכות - חתיכה הראויה להתכבד, כמות - דבר שבמנין. (דבר שיש לו מתירין אינו משום חשיבות, אלא משם דהוי מין במינו, או עד שתאכלנו כו'). אבל כל זה הוא מדרבנן. מהתורה קבוע על מקומו, חשיבות אמיתית".

א. והנה בהגדרות אלו "תולדה - בריה. איכות - חתיכה הראויה להתכבד, כמות - דבר שבמנין" אפשר לומר שהרבי מאיר ומבהיר לנו מדוע סדר הסימנים בשו"ע נקבע שלכל לראש סי' ק דן בדיני בריה. ובסימן שלאח"ז (סק"א) דנים בחהר"ל ובסימן ק"ב דנים בדבר שבמנין.

משם שחז"ל החשיבו לכל לראש איסור שבא בתולדה, שמעת היותו בעולם הוא היה איסור ונתנו לו חשיבות של בריה (כנפסק בס"ק), ולאח"ז הוסיפו חז"ל חשיבות נוספת לחתיכה הראויה להתכבד, שעם היות שאיסורה לא בא בתולדתה, מ"מ היות ולאחר שחיטה היא נאסרה, אזי היא לא מתבטלת לעולם (כדמובא בסק"א).

ובסי' קב, שהוא המסיים את דיני החשיבות בחתיכות של איסור, הובא (בט"ז סק"ה) דיני דבר שבמנין - שהוא חשיבות שהקנו חכמים לאיסור לא מצד שהוא נולד באיסור, או מפני שהוא חהר"ל, אלא אף אם אינו ראוי להתכבד, רק שהוא דבר שדרך בני אדם למנותו מפני חשיבותו - הוא ג"כ חשוב לענין איסור, שלא יתבטל לעולם.

אך יש לעיין מדוע בחר רבינו בהגדרת תולדה לאיסור בריה. והרי ישנם כמה תנאים שהובאו בשו"ע בס"ק לאיסור בריה, כמו: א) דבר שיש בו חיות. ב) דבר שלם שאם יחלק אין שמו עליו. ג) איסור שלא נתרסק או נימוח אלא נשאר בשלימותו. ומדוע בחר רבינו בהגדרת איסור בריה בזה שנולדה באיסור ולא בזה שיש בה חיות. כפי שכתב המחבר בשו"ע שבריה היא לכל לראש דבר שיש בה חיות. ורק לאח"ז כתב שמשעה שנולדה היא היתה באיסור?

ובסגנון אחר: בשלמא בהגדרת רבינו את איסור חתיכה הראויה להתכבד כדבר שיש בו איכות, מובן שזהו חשיבותו של איסור זה - שהיא חתיכה מכובדת שניתן לאוכלה ולשבוע ממנה, שזה מורה על איכות של איסור. וכן בהגדרת רבינו בדבר שבמנין, שענינו אינו חשיבות עצמאית אלא זה שדרך בני אדם למנותו, מובן שהגדרתו היא כמותית. אך בדיני בריה שהיא איסור מצד עצמו, אינו מובן מדוע ההגדרה שלה היא זה שנולדה באיסור, ולא זה שיש לה חיות, או זה שהיא חתיכה שלמה של איסור?

ניתן היה לומר, שרבינו לא מתכוון לומר שבריה היא אך ורק אם האיסור בא בתולדה, שהרי כנ"ל ישנם עוד כמה תנאים בדיני בריה, אלא שדבר שנולד באיסור הוא נכנס לגדר של בריה.

אך קשה לפרש כן, שהרי בכל זאת תשאל השאלה מדוע רבינו תפס דוגמא של תולדה, לאיסור בריה, ולא דוגמא אחרת שהוא איסור שיש בו חיות, כנ"ל.

דלכן צריך לומר, שאכן כשבאים להגדיר מהו איסור בריה חייבים אנו לנקוט שהתנאי העיקרי בברי' הוא איסור הבא בתולדה, וכל שאר התנאים הם טפלים לתנאי זה, מפני שזה שיש לאיסור הבא בתולדה חיות, אין זה מכריח דין בריה. כפי שמובא בסימן ק שאף דברים שלא נולדו באיסור כמו שור הנסקל ובהמה שנתנבלה שלא היו אסורים מתחלת ברייתם, אלא שבמשך הזמן נאסרו, נתנו להם חז"ל חשיבות שהם לא יתבטלו אפילו בכמה אלפים, מפני שדרך בנ"א להחשיבם לא מצד דיני ברי' אלא מצד היותם בעלי חיים.

וכן זה שצריך בבריה את התנאי שאם יתחלק אין שמו עליו, אין בזה לתאר את ההגדרה המדוייקת לאיסור בריה. מפני שאף שלא מצינו בשאר איסורים שבכדי שיאסרו את המאכל, צריכים הם להיות בשלימות, ולא לחצאין, שהרי גם חתיכה קטנה של איסור אוסרת את המאכל באם אין בו שישים, או רוב, וכו'. מ"מ זה גופא שבבריה נדרש מהאיסור להיות בשלימות, אי"ז נובע מהענין כשלעצמו, אלא לפי שהוא נולד באיסור. שלכן נדרש ממנו שבכדי שהוא יאסור את המאכל הכשר הוא יצטרך להיות באותו אופן כמו שהוא נולד, בשלימות, ולא יתחלק לחצאין. שהרי אם יאסור גם כשהוא מחולק לחצי, יוכח שיש לו מהות של איסור כשלעצמו, בלא תולדתו, והראיה שהרי גם כשאינו באותו אופן שהוא נולד הוא יכול לאסור. ולכן ההגדרה המדויקת לאיסור בריה, הוא זה שנולד באיסור. שמזה כמובן משתלשל א) שיש לו חיות. ב) הוא נשאר באותו אופן כפי שהוא נולד - בשלימותו ולא נתחלק לחצאין.

ב. והנה בהמשך הרשימה מובא: ש"דבר שיש לו מתירין אינו משום חשיבות אלא משום דהוי מין במינו, או עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר".

ולכאורה יש לדייק מדוע נצרך רבינו לשלול שדבר שיש לו מתירין אסור לא מפני חשיבותו העצמית אלא וכו', דמאי ס"ד לומר שהוא אסור מצד חשיבותו, וה"ז ודאי אינו כדכתב הט"ז בסימן קב סק"ט, ובש"ך סק"י?

ושמא י"ל, שסברת רבינו היתה בס"ד שניתן לדייק מלשונו של המחבר שנקט בסעיף א: "כגון ביצה שנולדה ביו"ט שראויה לאחר", שמשמע שצריך שדבר שיש לו מתירין יהיה דבר חשוב כביצה שנחשבת לדבר שמונים אותו כשלעצמו מפני שיש לו חשיבות כשלעצמו, קמ"ל שדבר שיש לו מתירין חל גם על דבר שאין לו חשיבות מצ"ע, כפי שדייק הט"ז בסק"ב, ובביאור הגר"א סק"א שאפילו נתרסקה החתיכה, חל עליה שם של דבר שיש לו מתירין.

ובטעם רבינו שאיסור דבר שיש לו מתירין, הוא משום "דהוי מין במינו, או עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר". יש לומר הטעם שנקט רבינו את הטעם שהוי מין במינו לפני הטעם של עד שתאכלנו, הגם שהטעם של הוי מין במינו לא הוזכר בש"ך והיה לו להביא תחלה את הטעם שמקובל על כולם - הט"ז והש"ך, וכן כתב אדה"ז בשו"ע סי' תקיג ס"ד שדבר שיש לו מתירין אסור, מפני שלאחר היא תהיה מותרת. ורק לאח"ז להביא את הטעם של הוי מין במינו שמוזכר בט"ז בלבד.

הוא מפני שעל הטעם של מין במינו כתב הט"ז בסק"ד "והוא נכון מאוד", ועל הטעם של עד שתאכלנו באיסור כתב "ואין טעם זה מספיק כל כך", ולכן בחר רבינו להביא את הטעם של "הוי מין במינו" תחלה. ועדיין יש לעיין מדוע אדה"ז בשו"ע לא בחר בטעם זה.

ויש להעיר שלטעם זה "דהוי מין במינו" - היינו ש"אין כאן חילוק בין איסור להיתר שהרי גם האיסור סופו להיות מותר וזה מין במינו", מדויק מאוד מדוע כתב רבינו דהוי מין במינו, ולא כפי שכתבו המפענחים הרי זה דומה למין במינו, כיון שזהו ממש מין במינו, ולא רק בדמיון. ותן לחכם ויחכם עוד בדברי רבינו הנ"ל.