ספק בנבואה

ברשימות (חוברת י"ח) כתב הרבי בנוגע לנסיון העקידה שהו"ע דמסירת נפש גם היפך שכל נפש האלקית וזלה"ק: כי, ע"פ שכל נפש האלקית, הנה ב"נ מצוה על שפיכות דמים, ואין ציווי מיוחד על שמיעה לנבואה, וכ"ש יצחק שלא באת אליו הנבואה, ואיך הסכימו על העקידה. ואת"ל שהשמיעה לקול ה' היא יסוד כל ז' מצוות ב"נ, הנה כבר נפסקה הלכה (רמב"ם הל' יסודי התורה פ"י ה"ד) דאין הקב"ה חוזר מנבואה לטובה, ואם בא נביא ואמר שחזר אין שומעין לו. וא"כ יצחק לא הי' צריך לשמוע אל אאע"ה, אחרי שידע מהנבואה כי ביצחק יקרא לך זרע. וגם אצל אברהם צ"ל מסופק באמיתית נבואתו דקח נא את בנך גו'. עכלה"ק.

וצריך ביאור מהו הפירוש במ"ש ש"אצל אברהם צ"ל מסופק באמיתית נבואתו" דאחר שצוה לו ה' על העקידה מה שייך כאן ספק? ואולי י"ל ע"פ מ"ש בשו"ת מהרי"ל דיסקין ח"ב (כתבים ע' 142) בביאור ענין הנבואה וז"ל: אף שמחזות הנבואה בעולמות עליונים, אעפ"כ המחזה שוב יורדת לאט לאט ומתגשמת עד שהפתרון נמצא בהשגת הנביא על מה ירמזון בעולם השפל וכמעט אז רוחו חוזרת אליו כמעט. כל הציורים הארציים מתרשמין בנפש, ואינו ציור חוץ לנפש, והנביא מסתכל בנפשו ויודע הפתרון, ואעפ"כ ה"ז דומה למביט בזכוכית, אם הזכוכית צבועה ירוק, אדום, צהוב, תכלת, כן נראין לו כל המובטין ירוקים וכו', אף שרואה הדברים בלי שינוי - כן הענין בנביא כל שנפשו זכה ובהירה רואה הפתרון צח ומצוחצח וזהו שאמרו במרע"ה שנפשו היתה בעוצם המעלה, ונסתכל באספקלריא מאירה.. ומה"ט מובן דאמרינן גזירת נביא חוזרת, דאורים ותומים אינה חוזרת לפי שכל דבר שיצא מפי הקב"ה מפורש אינו חוזר, רק דבנביא דכח אחר מעורב בו פתרון שכל האנושי כנ"ל ע"כ יתכן להתבטל, משא"כ באו"ת שהם מאירין ומתממין דבריהם, א"א להתבטל עכ"ל.

וברמב"ם הל' יסודי התורה פ"ז ה"ב כתב שכל הנביאים אין רואים מראות הנבואה אלא בחלום בחזיון לילה או ביום אחר שתפל עליהם תרדמה כמו שנאמר באברהם והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו (בראשית טו,יב), ובה"ו כתב דכל הדברים שאמרנו הם דרך נבואה לכל הנביאים הראשונים והאחרונים חוץ ממשה רבינו רבן של כל הנביאים, שכל הנביאים בחלום או במראה ומשה רבינו מתנבא והוא ער ועומד וכו' עיי"ש, ונמצא מזה שגם הציווי להעקידה הי' עד"ז, ולא באופן דאספקלריא המאירה, וא"כ הי' לו לאברהם לפתור בעצמו את המשל בנבואה זו, וא"כ אפ"ל שזהו הפירוש במ"ש הרבי "שהי' צ"ל מסופק באמיתית נבואתו", דילמא לא הי' הפתרון שלו שצריך להקריב את יצחק פתרון האמיתי.

ואף שכתב הרמב"ם בה"ג: "הדברים שמודיעים לנביא במראה הנבואה דרך משל מודיעם לו ומיד יחקק בלבו פתרון המשל במראה הנבואה וידע מה הוא, כמו "הסלם" שראה יעקב אבינו וכו'" י"ל שזהו בנבואה רגילה, אבל כאן שאני כיון שזה סתר הכלל שאין הקב"ה חוזר בו מנבואה טובה דכי ביצחק יקרא לך זרע.

ויש לבאר גם באופן אחר, וזהו ע"פ מ"ש בס' משפט הכהן סי' קמ"ד בנוגע להנביא עצמו אם נאמר לו בנבואה לעבור על דברי תורה שלא למיגדר מילתא ולצורך השעה, אם יש עליו בעצמו חיוב לקיים דברי הנבואה (דבנוגע לאחרים ודאי בכה"ג אין מחוייבים לשמוע לו כמ"ש הרמב"ם שם פ"ט ה"ג) ומבאר דבודאי אסור לו לעשות זה דאמרינן דרוח שקר שם הדברים בפיו וז"ל: ומעתה יתכן מאד לומר שהנבואה היוצאת מהגדרים של תורה דהיינו שאומרת אפילו לנביא עצמו לבטל תורה ומצה בקביעות וכו' או שאומרת לו לבטל דבר מן התורה לשעה ומפרשת לו שאינו משום מיגדר מילתא, הרי זה סימן גדול שאינה נבואה של אמת, אלא רוח שקר הוא הדובר בפיה, וגם נביא מוחזק שתמיד בא אליו דבר ה' בנביאות אמת, צריך הוא גדרים להשמר שלא יכשל בנבואות שקר, ובודאי הי' זה עפ"י פיתוי רוח שקר בעיקר גרם הסרתו מן הדבר, ומקרא מלא הוא ביחזקאל יד,ט והנביא כי יפותה ידבר דבר וכו' אני פתיתי את הנביא, הרי לא בבדאי קא מיירי אלא שחסר את הבחינה הצריכה לנבואת אמת עכ"ל, דלפי דבריו יוצא דאפילו נביא מוחזק שייך להכשל בנבואה שאינה אמת אם אין הנבואה מתאימה להכללים וכו', ולפי"ז יש לבאר ג"כ כוונת הרבי דזה שאין הקב"ה חוזר בו מנבואה לטובה הי' צ"ל לו ספיקות באמיתית הנבואה.

נבואה לעבור על שבין אדם לחבירו

והנה מצינו שקו"ט בהדין בנוגע לנביא שאומר לעבור על דברי תורה למגדר מילתא ולצורך שעה כאליהו בהר הכרמל וכו"ב שמחוייבים לשמוע לו כמ"ש הרמב"ם שם (פ"ט ה"ג) והוא מיבמות צ,ב, האם זהו רק על איסורים שהם בין אדם למקום, או גם על איסורים שהם בין אדם לחבירו כגון אם יבוא נביא ויאמר שציוו לו בנבואה שיהרגו אנשים מסויימים, אם גם בזה מצוה לשמוע לו או לא.

דבשו"ת הרדב"ז (ח"ב סי' תרנ"ב) כתב וז"ל: שאלת, קשה עליך לקבל שאם יקום נביא מוחזק בנבואה ויאמר מצוה להרוג את פלוני או עיר פלונית או עלה על עיר פלונית לשלול שלל ולחמוס אותם כדי לעשות גדר וסייג לתורה איך נשמע אליו וכו' וכיון שאין הדין נותן להרוג אלא בעדים והתראה איך נשמע אל דברי הביא לעבור על מה שאמרה תורה? תשובה: גם בעיני יפלא עד שעלה בדעתי לומר שאין הדברים אמורים אלא במצות שבין אדם למקום אבל במצות בין אדם לחבירו אין שומעין לו, אלא שראיתי דגרסינן סוף הנחנקין בכל אם יאמר לך נביא, הרי בהדיא שאין להוציא מן הכלל אלא ע"ז, שמי שמצוה על המצות כולם הוא שצוה ואמר אליו תשמעון אפילו להרוג את הנפש או להחריב עיר מן הערים, ודומה למה שאמרו שמעתי שמכין ועונשין שלא מן הדין לפי הוראת שעה ולעשות גדר לתורה ולמצות ה' עכ"ל, וראה גם בהוספות לתורת נביאים למהר"צ חיות פ"ג ס"ק י"א בענין זה.

אבל עי' בס' כלי חמדה פ' ראה (יג,ד) אות ד' שמוכיח מהרמב"ן שם להיפך דדוקא במה שנוגע רק בין אדם למקום ע"ז נאמנים דברי הנביא לעבור על ד"ת בהוראת שעה, אבל בשפיכת דמים דאית בהו תרתי א' בין אדם למקום כמ"ש הרמב"ן ז"ל בפ' יתרו, משום שהורג אדם שנברא בצלם אלקים, ב' במה שנוגע לבין אדם לחבירו להרוג אותו בע"כ, בזה לא נסמוך על דברי הנביא, והביא תשובת הרדב"ז הנ"ל, וכתב ע"ז בס' אהלי יהודא (למהר"י נוגאר) דאין ראי' מהגמ' דסנהדרין דנקט רק ע"ז כיון דע"ז הוא מעבירות שבין אדם למקום, שפיר אמר ר"א כלל דכל עבירות שבין אדם למקום שומעין לו חוץ מע"ז, אבל בעבירות שבין אדם לחבירו שפיר י"ל דאין שומעין לו, והביא הך דסנהדרין פט,ב, בדין דהמוותר על דברי נביא חייב מיתה דמקשה בגמ' מנא ידע דאיענש, דיהב ליה אות, והא מיכה דלא יהיב ליה אות ואיענש, היכי דמוחזק שאני דאי לא תימא הכי אברהם בהר המוריה היכי שמע ליה יצחק, אליהו בהר הכרמל היכי סמכי עליה ועבדי שחוטי חוץ אלא היכא דמוחזק שאני עיי"ש, הרי מבואר בזה להדיא דיצחק האמין לאברהם על שפיכות דמים משום שהוא נביא מוחזק, הרי שזהו גם בשפיכת דמים? (וראה גם בס' משפט הכהן שם אות ח' שהביא ראי' זו), ודחה דאין זה ראי' דבודאי במה שהי' נוגע לעצמו בודאי הי' יצחק מאמין לו שאברהם אינו משקר רק דקשיא ליה להגמ' דכיון דאין אדם בעלים על גופו וגם מאבד את עצמו א"כ איך הי' רשאי יצחק להאמין לאברהם להניח להקריב עצמו קרבן, אך לפי"ז ה"ז רק עבירה שבאין אדם למקום וע"ז שפיר אמרינן דנביא מוחזק שאני, אבל אם יבוא הנביא ויצוה להרוג אנשים ע"פ הדיבור בעל כרחם של אותם האנשים דהוה גם עבירה שבין אדם לחבירו אולי י"ל שאין שומעין לו עכ"ד, (כוונתו דלגבי יצחק עצמו לא הי' זה עבירה שבין אדם לחבירו כיון שהוא עצמו הסכים להיות נעקד מצד שהאמין לדברי אברהם, אבל קושיית הגמ' היא מצד בין אדם למקום מצד דינא איך הותר להניח א"ע? וע"ז מתרץ דנביא מוחזק שאני שכן הוא הדין שצריכים לסמוך עליו, ולכן מסיק דבמקום שהאנשים אינם מסכימים ליהרג דהוה אז נגד אדם לחבירו דילמא באמת אסור) ועיי"ש עוד שמביא ראיות לזה.

והנה אם ננקוט כהכלי חמדה דעל שפיכות דמים לאחר אין שומעין לו, עכצ"ל שאם נאמר להנביא נבואה כזו לכאורה צריך לומר שאין זה נבואה אמיתית, דאי נימא שזהו נבואה אמיתית למה באמת אין שומעין לו, דבפשטות הא בהא תליא.

ואף שהמהר"ץ חיות בס' תורת הנביאים (פ"ד) כתב דהענין דמגדר מילתא ולצורך שעה הוא רק לגבי אחרים, אבל אם בא הדיבור להנביא בדבר שנוגע אליו בלבד חייב לשמור ולעשות מיד אף אם אינו למיגדר מילתא וכו' והביא ראי' ע"ז מגמ' הנ"ל דסנהדרין, שכל קושיית הגמ' הוא רק לגבי יצחק ולמה לא הקשה גם לגבי אברהם עצמו איך שמע להנבואה לשפוך דם אדם להיפך מן תורת בני נח שנצטוו על שפיכת דמים וכו', אלא ודאי דעל הנביא עצמו כיון ששמעו מפי ה' חובה מוטלת לעשות כפי שהמצוה אף אם מתנגד לתורת משה וכל קושיית הגמ' הוא רק לגבי יצחק שלא שמע מפי ה' למה האמינו לנביא כיון שהוא נגד התורה ומתרץ דנביא מוחזק ומגדר מילתא שאני.

אבל בס' משפט כהן שם כבר דחה דבריו שאין לחלק בזה כלל, וכדהובא לעיל דגם אצל הנביא עצמו אם נאמר לו לעבור על ד"ת שלא לצורך שעה ודאי אסור לו לעבור דידעינן מזה שהוא נבואת שקר וכו', ודחה ראייתו מהגמ' סנהדרין ששם איירי בדברים שהם רשות או לצורך שעה וכו', וכל סוגיית הגמ' היא לגבי המוותר על דברי הנביא דמנא ידעו אחרים שהנבואה היא אמיתית? וע"ז תירץ דנביא מוחזק שאני כדמצינו אצל יצחק וכו', וכאן אינו נוגע כלל אודות הנביא עצמו עיי"ש בארוכה, (וראה גם בס' הזכרון להגרי"ב ז'ולטי ע' תרכ בענין זה), וכן מסתבר לומר דממ"נ אי נימא ששייך נבואה להנביא עצמו לעבור גם על בין אדם לחבירו למה לא נצטוו גם אחרים לשמוע לו, ואי נימא שאחרים אינם מצווים משום שלא שייך נבואה כזו א"כ גם לגבי עצמו נימא שאינה נבואת אמת.

ובנוגע לעניננו אי נימא דסב"ל להרבי כשיטת הכלי חמדה, הי' אפ"ל בהרשימה גם, דזה גופא שהי' לו נבואה להקריב את יצחק, דלגבי' אברהם ה"ז מעיקרא לדבר שבין אדם לחבירו, א"כ גם מחמת זה הי' אפ"ל דאברהם הי' צ"ל מסופק באמיתית נבואתו, ומדלא כתב זה בהרשימה לכאורה יש להוכיח דסב"ל להרבי כשיטת הרדב"ז דגם בעבירות שבין אדם לחבירו שומעין לו ולא שנא.

וראה בשו"ת חת"ס חאו"ח סי' רח, ובחיו"ד ב"פתוחי חותם" שבריש הס' (ד"ה ודבר זה) ובחת"ס על התורה דברים ע' נט, אודות נסיון העקידה שכתב כעין הנ"ל.

נבואה לטובה אינה חוזרת - לפני מ"ת

ובמה שכתב בהרשימה בהא דאין הקב"ה חוזר מנבואה לטובה, לכאורה יש להקשות שהרי מהרמב"ם הל' יסוה"ת שם וכן ממ"ש בארוכה בהקדמתו לפירוש המשניות יוצא שכל ענין זה דנבואה לטובה אינה חוזרת הוא רק בכדי שיוכל להיות "בחינת הנביא" דאם שייך דהנבואה תתבטל לא נדע אם הוא נביא אמת או שקר, וכמ"ש שם בפיהמ"ש דלכן אי אפשר שיתבטל: "בשביל שלא יהי' נשאר לנו מקום לקיים בו אמונת הנבואה והקב"ה נתן לנו בתורתו עיקר שהנביא נבחן כשיאמנו הבטחותיו ואל העיקר הגדול הזה רמז ירמיהו במחלקתו עם חנניא בן עזור וכו'", ולפי"ז צריך לומר דכל זה שייך רק לאחר מתן תורה לאחר שהי' הציווי ד"אליו תשמעון וגו'" ובמילא צריך לבחינת הנביא וכו', אבל לפני מ"ת אין זה שייך, ועי' בדרשות הר"ן (דרוש השני) שכ"כ בהדיא שאצל האבות שלא היו מכלל הנביאים שנצטוינו לשמוע להם אפשר שיתבטלו עיי"ש בארוכה, ולפי"ז מה שייך כאן בנוגע לאברהם ויצחק הענין דנבואה לטובה אינה חוזרת?

אבל לאידך גיסא מצינו שהרמב"ם עצמו בהקדמתו לפיהמ"ש הקשה ע"ז מיעקב דלמה התיירא והרי הובטח לו שה' יהי' עמו וכו' והבטחה לעולם אינו חוזרת עיי"ש, הרי מוכח שהרמב"ם עצמו סב"ל דזה שייך גם לפני מ"ת, אלא דהא גופא צ"ע דלפי מ"ש הרמב"ם עצמו שהו"ע דבחינת הנביא למה באמת זה שייך גם לפני מ"ת.

עוד יש להקשות שהרי הרמב"ם כתב שם דכלל זה דנבואה לטובה אינה חוזרת הוא רק אם ה' צוה להנביא להתנבא לאחרים, דאז אינה מתבטלת [כיון דאם תתבטל לא יהי' שייך בחינת הנביא] אבל אם הנבואה היתה רק להנביא לעצמו [דלא שייך בזה בחינת הנביא] יכולה להתבטל, וא"כ הכא שהנבואה ד"כי ביצחק יקרא לך זרע" הי' רק לאברהם לעצמו הרי יכולה להתבטל?

עוד יש להקשות שהרי הרמב"ם הביא שם הגמ' ברכות ז,א, אמר ריו"ח כל דבר שיצא מפי הקב"ה לטובה אפילו על תנאי אינו חוזר בו, ויליף ממשה שאמר לו הקב"ה הרף ממנו ואשמידם ואעשך לגוי גדול, ואף שהקב"ה מחל לישראל מ"מ נתקיים הך דואעשך לגוי גדול עיי"ש, וקשה שהרי גם זה הי' נבואה למשה לעצמו בהיותו בשמים ולפי הרמב"ם הלא לא שייך כאן כלל זה?

עוד יש להקשות דבתחילה הביא הרמב"ם הך דריו"ח דמפורש דאפילו אם הוא בתנאי, כפי שהי' שם, ואח"כ כתב הרמב"ם: "אבל כשיאמר הקב"ה לנביא להבטיח בני אדם בבשורה טובה במאמר מוחלט בלי תנאי ואח"כ לא יתקיים הטוב ההוא זה בטל" [נמנע ובלתי אפשרי] הרי כאן הדגיש דזהו רק אם אמר בלי תנאי?

ולכן יש לומר בכל זה עפ"י מ"ש בלח"מ שם פ"י ה"ד דחטא יכול לגרום ביטול הנבואה, ומה שאמרו בברכות דאפילו על תנאי אינה מתבטלת זהו רק כשלא גרם החטא, אבל כל זה הוא במקום דלא שייך בחינת הנביא אבל במקום דשייך בחינת הנביא אפילו חטא אינו יכול לפעול שינוי עיי"ש.

דלפי"ז י"ל דבדבר זה דנבואה לטובה אינה מתבטלת ישנם ב' ענינים שונים: א) הך דר' יוחנן בגמ' ברכות, דשם לא מיירי מצד גדרי נבואה אלא מצד מדת הקב"ה, שכן הוא מדתו שאם הבטיח לטובה ה"ז מתקיים אפילו אם הוא בתנאי כמו במשה, אבל בענין זה יכול חטא לגרום שינוי, וזה שייך לעולם גם לפני מתן תורה שלא הי' שייך אז בחינת הנביא כיון שזהו מצד מדתו של הקב"ה, ושייך גם כשהנבואה היתה להנביא לעצמו שלא שייך בחינת הנביא. ב) מצד גדרו של נבואה בכדי שיוכל להיות בחינת הנביא כנ"ל, דבזה בעינן שהנבואה נאמר בלי תנאי, ובזה לא שייך שיגרום החטא איזה שינוי כנ"ל דאם יכול להיות שינוי לא יוכל להיות בחינת הנביא.

דלפי"ז יתיישבו כל הקושיות, דא"ש מה שהקשה הרמב"ם מיעקב אף שהי' לפני מתן תורה כי קושייתו הוא מצד הך דריו"ח מצד מדתו של הקב"ה, וזה שייך גם לפני מתן תורה. ובזה מספיק התירוץ שחשש שמא יגרום החטא, אלא שמוסיף עוד פרט דאפילו מצד גדרו של נבואה לאחר מ"ת אם נאמר להנביא לעצמו יכולה להתבטל כיון דלא שייך בזה בחינת הנביא, וא"ש מה שהביא ראי' ממשה רבינו אף שזה הי' נבואה למשה לעצמו, כיון דמצד מדתו של הקב"ה גם בזה אינה חוזרת, וא"ש ג"כ דבתחילה הביא דאפילו אם הוא בתנאי ואח"כ כתב דזהו רק בלי תנאי, דמצד מדתו של הקב"ה ה"ז אפילו בתנאי כמו אצל משה, משא"כ מצד גדרי הבחינה לנביא ה"ז רק אם נאמרה בלי תנאי.

ולפי"ז לא קשה גם מה שהוקשה על הרשימה דמה שייך כאן הענין דנבואה לטובה אינה חוזרת והרי זה הי' לפני מ"ת, וגם שהרי היתה הנבואה רק לאברהם עצמו ולא לכל ישראל ובכה"ג יכולה להתבטל? ולהנ"ל י"ל שכוונת הרבי הוא מצד הך דריו"ח דמצד מדתו של הקב"ה אין הנבואה לטובה מתבטלת, ובזה ליכא חילוק אם הוא לפני מ"ת ואם היתה נבואה להנביא עצמו, ואכתי יל"ע שהרי הביא זה מהרמב"ם הל' יסודי התורה פ"י ושם איירי לגבי בחינת הנביא.