אלא דיוצא מפי' זה בדברי הרשימה חידוש דבר לכאורה, דלדעת הנו"כ הוי מדבר הגדול רה"ר בזה"ז הגם שאינו ראוי להילוך, ודלא כמ"ש הרבי לעיל בתירוצו. ואם כנים הדברים, הרי צריך הסבר מדוע יהא רה"ר הגם שאינו ראוי להילוך?

ואפ"ל דהנה דעת הר"א בן הרמב"ם הוא, דלהרמב"ם עיקר גדר רה"ר הוא מקום המשמש דרך לרבים מזמן לזמן (וכפשנ"ת בגליון הקודם). וא"כ י"ל לגבי מדבר הגדול, דהגם דמצד עצם המקום אינו ראוי (כ"כ) להילוך, אבל הרי בפועל נוהגין ללכת בו בשיירה כו' לעת הצורך, אשר לכן י"ל דהוי רה"ר כיון דנק' מקום המשמש דרך לרבים, ואין צריך לדון כ"כ על עצם המקום, אלא אי הוי מקום הראוי במקצת עכ"פ להילוך סגי אי בפועל משמש דרך לרבים. ואוי"ל דהוי ע"ד מ"ש הר"א לגבי הא דכ' הרמב"ם דיער הוי רה"ר, דהקשו הרי נאמר "חיתו יער" (ועוד פסוקים עד"ז) וא"כ אין יער ראוי להילוך ואיך הוי רה"ר? וע"ז מת' הר"א (בתשובתו סי' טו) דבאמת ראוי יער להילוך עכ"פ יותר מים שא"א ללכת בו כלל (בלי ספינה), ועוד הרי הכל צריכים לעצים ולכן יש לרבים דרך עליו כמדבר, עכת"ד. ולכאו' מבואר כנ"ל דהגם דיער הוא מקום חיות רעות, מ"מ כיון דראוי קצת להילוך ומשמש בפועל דרך לרבים הצריכים לעצים הוי זה רה"ר. וא"כ י"ל עד"ז לגבי מדבר הגדול כנ"ל.

אמנם מדברי הרבי בהרשימה דמשמע מלשונו דמפרש שיטת הרמב"ם דגדר רה"ר הוא מקום הראוי ומופקר להילוך הרבים (נת' בגליון הקודם), והעירוני דכן מפרש במרכה"מ דעת הרמב"ם, א"כ מובן היטב מה שכתב דמדבר הגדול שמצד עצם המקום אינו ראוי להילוך לא הוי רה"ר אפי' א"נ דשיירות הולכות בו מזמן לזמן, דלגדר רה"ר צריך לדון רק לגבי עצם הגדרת המקום אי הוי ראוי לרבים או לא.

ביאור התי' על מאי דהוה הוה וביאור דין ס"ר ברה"ר

בהמשך הרשימה כתב "ולפי' הר"א א"ש דחשיב בברייתא המדבר, דלכאורה למאי נפ"מ ומאי דהוה הוה. ולפרש"י ותוס' צ"ל דהוא להשמיענו דצ"ל ס"ר בוקעין, או שאם גם עתה יקרה כן דינו כרה"ר, או שבגאולה העתידה הרי ילכו בנ"י ג"כ במדבר".

ואולי יש לפרש מה דמבאר ענין זה דוקא כאן בהרשימה, דלכאו' מקומו לעיל אחר שמביא תי' הר"א (ובפרט שמתחיל "ולפי' הר"א כו'", דמשמע שהוא המשך), דהנה לפנ"ז ביאר הרבי דאתי שפיר הלשון "המדבר" בה"א הידיעה הן לפי' הנו"כ (הר"א בן הרמב"ם) והן לתירוצו, וממשיך לבאר דלכאורה יש יתרון לתי' הר"א, דלדידי' א"ש בפשיטות דאין להקשות מאי דהוה הוה, משא"כ לתי' הרבי לעיל ד"המדבר" בברייתא איירי רק לגבי זמן שישראל שרויין שם צ"ע הרי מאי דהוה הוה? וע"ז מביא דבלא"ה קשה מאי דהוה הוה על פרש"י ותוס' (וכבר הקשו כן במפרשים), ויש לת' בזה בכמה אופנים וא"כ ה"ה שנתרץ הכי לתירוצו של הרבי.

ועפ"ז אפ"ל במה דלא הסתפק הרבי בהתי' דבא להשמיענו דבעינן ס"ר, ומביא עוד נפ"מ לזה"ז, דלכאורה כמעט מפורש בתוס' דכוונת הברייתא היא להשמיענו דין ס"ר, דכ' התוס' בד"ה כאן "משמע קצת דאינה רה"ר אלא א"כ מצויין שם ס"ר כמו במדבר", וביארו המפרשים דהמשמעות הוא דאל"ה מאי משמיענו הברייתא הרי מאי דהוה הוה, אלא ע"כ משמיענו דין ס"ר (כן מפורש בריטב"א, ועי' בלשון הזהב ועוד עד"ז). - אלא י"ל, דהרי לדעת הרמב"ם דס"ל דלא בעינן ס"ר אין לומר דמשמיענו דין ס"ר, והרי דברי הרבי כאן באים ג"כ לבאר תירוצו דלעיל לדעת הרמב"ם כנ"ל, ולכן מוסיף עוד נפ"מ שמתאים לדעת הרמב"ם.

שוב עלה בדעתי לבאר המשך הרשימה באו"א, דהנה כשמבאר בהרשימה הרבותא דמדבר הגדול, מסיים "בכ"ז רה"ר הוא וכ"ש שאר מדבריות", וי"ל דכוונתו בזה לבאר ג"כ דאין להקשות לתי' הרבי בדעת הרמב"ם מאי דהוה הוה, דהגם דאיירי בברייתא בעיקר במדבר הגדול בזמן שישראל שרויין שם, אבל נכלל בזה ממילא דכל מדבריות גם בזה"ז הוו רה"ר. וא"כ מובן בפשטות דלא קשה מאי דהוה הוה. וע"ז ממשיך בהרשימה דעד"ז לתי' הר"א בדעת הרמב"ם ל"ק מאי דהוה הוה, ורק לפרש"י ותוס' קשה כן, ובזה מדגיש דלא רק ד(גם) לדעת הרמב"ם אפשר לת' מה דנקט בגמ' המדבר בה"א הידיעה, והרי לרש"י מעיקרא ל"ק כלל קושיא זו (ולכאו' יש קצת יתרון בפרש"י בזה), אלא דבאמת לדעת הרמב"ם א"ש בפשטות דנוגע דין מדבר בזה"ז, משא"כ לפרש"י צריך לחפש תירוצים ע"ז.

והנה בנוגע להנפ"מ אם יקרה כן בזה"ז או לעת"ל יש לעיין האם יש איזה חידוש בדבר בגדר רה"ר, וע"ד מ"ש בתי' הא' דמשמיענו דין ס"ר, או שמבאר רק איך אפשר שיהי' נוגע בזה"ז דמדבר הגדול הוי רה"ר ובמילא לא קשה מאי דהוה הוה, אבל ליכא חידוש בדבר? ומפשטות ל' הרשימה משמע דלכל ג' התי' מדוע נוגע בזה"ז בא הברייתא דמנה מדבר להשמיענו חידוש לגבי רה"ר.

וכבר הביאו המו"ל בהערה 29 מ"ש הגו"א "ולא תאמר שאין רה"ר רק כשהם קבועים אבל אין קבועים לא, שהרי לא היו קבועים במדבר". ומצאתי דכבר מפורש כן בשיטה להר"ן "פירש הרא"ה ז"ל, דאפשר דאתא למימר דבזמן שישראל שרויין במדבר היה מקום שהיה בו רה"ר, ואע"ג דלאו מקום קבוע, שפעמים היו כאן ופעמים כאן". ומפורש דאיכא חידוש בדבר דהוה רה"ר אף אי אין הרבים קבועים שם.

(אבל חידוש זה מתאים רק לדעת רש"י ותוס' דצריך הילוך בפועל דרבים ברה"ר, אבל א"נ דבדברי הרשימה כאן נכלל ג"כ מהו החידוש דמדבר הגדול הוי רה"ר בזה"ז לדעת הרמב"ם, הרי לדעתו אין לומר דאיכא חידוש בדבר דהוה רה"ר אפי' אין קבועים שם, שהרי ס"ל דאפי' מדבר הוה רה"ר, ולכאו' הוא משום דס"ל דגם מקום הראוי ופתוח לרבים בלבד הוה רה"ר (וכשנת"ל דכן ס"ל להרבי בהרשימה), וכ"ש מקום שהרבים מצויין שם אבל לא בקביעות הוה רה"ר. וא"כ צ"ל דבאמת ליכא חידוש אבל כיון דאפשר לקרות כן בזה"ז אין להקשות מאי דהוה הוה.)

ויש לעיין בעומק הדברים, מאיזה טעם נאמר דלגדר רה"ר לא סגי מה שהרבים נמצאים שם עכשיו, אלא צריך להיות בה בקביעות? והנה לכאו' אין הכוונה דבזמן שישראל שרויין שם הי' כל מדבר הגדול (גם מחוץ להעננים) רה"ר (ויבואר זה בהמשך דברינו), דא"כ איך אפ"ל שלא הי' שם בקביעות בזמן שנשארו ישראל במדבר ארבעים שנה, אלא אם נאמר דרק במקום המחנות הוי רה"ר כיון שפעמים באותו היום שחנו נסעו הרי לא היו שם בקביעות. אבל עדיין צ"ב מדוע ס"ד דנצטרך לגדר רה"ר שהרבים יימצאו שם באופן קבוע?

ונראה בזה, דיש סברא לומר דדינא דצריך הילוך הרבים בפועל הוי דין שנאמר בעצם צורת רה"ר, דמקום שיש שם בה הילוך הרבים זהו חפצת רה"ר, וע"ד שאר תנאי רה"ר דין טז אמות ושלא יהא מקורה, וע"ד דין מחיצות דבעינן לרה"י (לדעת הראשונים דהוא דין בחפצת המקום) דהם דינים בחפצת המקום, עד"ז חפצת הרה"ר טעון הילוך רבים. ואשר על כן י"ל דצ"ל הילוך רבים בקביעות בהרשות כדי שייחשב זה לצורת רשות הרבים. וזהו דקמ"ל הברייתא דדין הילוך הרבים הוא תנאי נוסף ברה"ר ולא בעינן שיהא בקביעות בחפצת הרשות.

ודאתינן להכי י"ל עד"ז לגבי תי' הא' דמשמיענו הברייתא דין ס"ר, דהנה מבואר באחרונים, דגם לדעת הראשונים דבעינן ס"ר, יש לחקור אי בעינן בה ס"ר בכל יום ממש, ועי' בזה בארוכה בשו"ת משכנות יעקב סק"כ דמוכיח דדעת רש"י דלא בעינן ס"ר בכל יום ממש, ובביאוה"ל בסשמ"ה כ' בפשיטות דלא מצא בראשונים דבעינן ס"ר בכ"י. אמנם אדה"ז בשו"ע בהביאו דין ס"ר כתב "שכל שאין ס"ר עוברים בו בכל יום כדגלי מדבר אינו רה"ר אלא כרמלית".

וי"ל בביאור הדבר, דתליא בגדר הא דבעינן ס"ר, דבשו"ת משכנ"י שם כ' לבאר דיסוד דינו הוא, דהרי בעינן הילוך בפועל של רבים ברה"ר, ולכן בעינן ס"ר דפחות מס"ר לא נקרא רבים (בשלימות), וסמך לדבר ממה שאמרו אין אוכלסא פחותה מס"ר (ועוד), עיי"ש בדבריו. ונמצא עפ"ז דלא נאמר דין ס"ר לגבי צורת הרשות, אלא בהתנאי דבעינן הילוך בפועל דרבים. וכ"ז הוא דעת המשכנ"י דלא בעינן ס"ר בל יום. אמנם אדה"ז דס"ל דבעינן ס"ר בכל יום י"ל דהוא משום דדין ס"ר נאמר בצורת הרשות, ולכן צ"ל בכל יום ממש דאל"ה אינה חפצת רה"ר כלל. וזהו ביאור מ"ש אדה"ז דצריך ס"ר "כדגלי מדבר", דכמו דדין טז אמה ילפינן מהמשכן כמבואר בגמ' צט, א. ודין אינו מקורה ילפינן מדגלי מדבר כמבואר בגמ' ה, א, והרי הם דינים בחפצת הרשות, עד"ז דין ס"ר דילפינן מדגלי מדבר הוי דינא בחפצת הרשות.

ועפ"ז יש לבאר יותר מ"ש אדה"ז לדעת "גדולי הראשונים" דס"ל דלא בעינן ס"ר "טעמם ונימוקם עמם שלא נזכר ס"ר בגמ'". דע"פ הנ"ל מובן גודל התמי' בדבר, דכיון דלמד אדה"ז דלדעת הראשונים דבעינן ס"ר הוה זה דינא בחפצת הרשות דילפינן מדגלי מדבר, תמוה הוא שלא נזכר בגמ' כשאר התניאם דילפינן מדגלי מדבר. אבל אם נאמר כהבנת המשכנ"י דאין זה תנאי בחפצת הרשות דצריך ס"ר, אלא זהו גדר רבים בכל הש"ס אפשר לת' דלכן לא נזכר בהגמ' כשאר תנאי רה"ר. אבל לכאו' עדיין צ"ע לשיטתם, דס"ס הרי מצינו כמה גדרים ברבים, וזה דין מסוים ברה"ר דבעינן רבים דס"ר, והו"ל להגמ' להזכירו.

ועד"ז יבואר פלוגתת האחרונים אי בעינן ס"ר בכ"מ בהרה"ר, דבשו"ת משכנ"י שם כ' לדעת רש"י דבזמן שישראל שרויין שם הוי רה"ר אפי' שלא במקום חנייתן, דכיון דבכל המדבר הי' שכיח הליכת בנ"י וגם אוה"ע סגי מה שיש ס"ר במקום חנייתן. ואפ"ל כנ"ל לשיטתו דבעינן ס"ר כיון דזהו גדר רבים, ולכן סגי אם נמצאים במקום א' ברה"ר שנאמר דנמצאים בה רבים. אבל הרבה אחרונים כתבו דלא הוה רה"ר אלא במקום חנייתן שמצויין שם ס"ר, וי"ל משום דזהו דינא בצורת הרשות, ומחוץ להעננים דליכא ס"ר אי"כ רה"ר.

ומבואר לכל הנ"ל, דהא דמשמיענו הברייתא דבעינן ס"ר י"ל בזה בב' אופנים: א. דילפינן מדגלי מדבר דבעינן ס"ר בכל יום ובכל מקום, כמו שהי' במקום המחנות. ב. דילפינן דסגי אי איכא ס"ר במקום א' כבמדבר דרק בתוך העננים הי' שם רבים, וממילא מובן דעד"ז ה"ה דסגי גם אי ליכא ס"ר בכל יום.

ובהיותי בזה, יש להעיר במכתב הרבי שראיתי בלקו"ש חלק לא עמ' 250: "ומה שהעיר במ"ש הר"א מבוטשאטש, דאין ראי' דעכו"ם אין נכנסים במס' ס' רבוא ומחפש ראיות ע"ז. הנה בכ"מ באחרונים משמע דבמס' ס' רבוא נכללים גם עכו"ם. והיסוד ע"ז י"ל כי שבת במרה נצטוו (ראה תוס' ד"ה אתחומין שבת פז, ב) ואז עדיין דין בני נח להם (וכידוע דעת רוב הראשונים בזה), וגם לאח"כ במ"ת נגדרו עניני שבת כאשר צוך (במרה)".

ובהשקפה ראשונה לא הבנתי, מ"ט נחית הרבי להביא ראי' לדבר דגם עכו"ם נכנסים במספר ס"ר, והלא לכאורה פשוט הוא מסברא דגם עכו"ם מוסיפין בהמספר דהילוך הרבים? אבל ע"פ ל' אדה"ז הנ"ל דילפינן דין ס"ר מדגלי מדבר, אפ"ל דצ"ל דומה לדגלי מדבר דהי' ס"ר מבנ"י, דכך הוא דין רה"ר.

אלא שא"כ אינו מובן לאידך גיסא מ"ט באמת אין צ"ל כדגלי מדבר? דלכאו' איך אפשר ללמוד ממרה בענין זה? ויש לעיין האם מצינו לענין גדרי מלאכות שבת דילפינן ממה שהי' במרה ולא רק מהמשכן או דגלי מדבר שאחר מ"ת? (ומה דילפינן מ"אל יצא איש ממקומו הרי זה פסוק מפורש ולא ילפותא ממצב שהי' במדבר לפני מ"ת.) ושוב ראיתי דמבואר להדיא בלקו"ש ח"ח עמ' 58 "וואס אזוי איז אויך בנוגע מצות השבת, אז בשעת ס'איז געגעבן געווארן מצות שבת בסיני, איז בטל געווארן דער ציווי פון שבת שניתן במרה, כאטש ער זאגט כאשר צוך - במרה". ולכאו' אי"ז מתאים להמבואר במכתב הנ"ל "גם לאח"כ במ"ת נגדרו עניני שבת כאשר צוך (במרה)".

אלא שבאמת בלקו"ש שם סתם בטעם הדבר דבטל הציווי במרה הגם שמפורש נאמר במ"ת "כאשר צוך". ובפשטות טעם הדבר כמפורש בתחילת השיחה דברי הרמב"ם הידועים בפיה"מ ספ"ז דחולין דהמצוות שמקיימים היום "אין אנו עושים אלא במצות הקב"ה ע"י משה רבינו ע"ה". אבל לכאו' משו"ז עדיין אין הכרח לומר לגבי מצות שבת דמפורש נאמר במ"ת עצמו "כאשר צוך" דבטל הציווי, אלא אפשר לומר כהסגנון בתחילת השיחה "פון דעם איז מובן אויך בנוגע צו מצות שבת, אז כאטש אויף שבת איז מען נצטווה געווארן שוין אין מרה, קומט עז אבער ניט צו דער מצוה פון שבת ווי זי איז געגעבן געווארן בסיני", דמשמעות הדברים היא דבמ"ת ניתוסף בגדר מצות שבת אבל לא שבטל מצות שבת דמרה.

ואולי, מדייק בזה בלקו"'ש שכ' "בשעת ס'איז געגעבן געווארן מצות שבת בסיני, איז בטל געווארן דער ציווי פון שבת שניתן במרה", היינו שקיום מצות שבת דמרה מעולם לא נתבטלה, אלא ציווי ה' במרה נתבטלה בשעת הציווי דמ"ת, ועדיין אפשר ללמוד ממרה כמ"ש הרבי בהמכתב. אבל מה אעשה שלכ' א"א לדייק כן בהשיחה כיון שאינו מתאים לכל תוכן השיחה שנתבטלה לגמרי מצות שבת דמרה במ"ת והוי למפרע כיום חול, עיי"ש בהשיחה.

והעירני אחי הגדול הרב"צ שיחי' דאפ"ל קצת ביאור בזה, דאם נאמר דדין ס"ר לא נאמרה בצורת הרשות, אלא הוא דין נוסף בגדר הילוך הרבים דזהו שלימות גדר רבים (כנ"ל מהמשכנ"י), י"ל ע"ד המבואר בלקו"ש בכ"מ דאפשר ללמוד מלפני מ"ת לענין של גילוי מילתא על מציאות, וא"כ ה"ה הכא אפשר ללמוד מלפני מ"ת דמציאות דרבים כולל גם נכרים.

אבל לכ' אין בזה עדיין בכדי לת' ל' הרבי "עניני שבת נגדרו כאשר צוך (במרה)", דמשמע דכללא הוא לגבי עניני שבת דילפינן ממ"ש "כאשר צוך" דילפינן ממרה, ולא רק לגבי ספק במציאות דבלא"ה לעולם ילפינן מלפני מ"ת. ועוד שאין זה ככל מהלך דברינו דס"ל לאדה"ז דדין ס"ר נלמד מדגלי מדבר והוי דינא בצורת רה"ר. אלא שבאמת דמ"ש לעיל אינו מוכרח, שהרי גם אי ילפינן מדגלי מדבר אפ"ל דהוי דין נוסף בגדר רבים, וילפינן מדגלי מדבר מהו גדר רבים כאן.

אמנם לכ' א"נ דדין ס"ר יסודה בהא דבעינן הילוך הרבים (ולא בצורת הרשות), אה"נ דאפשר ללמוד ממרה דגם נכרים בכלל, אבל מאידך שוב קשה מדוע ס"ד דאין נכרים נכנסים בגדר הילוך הרבים דצריך ע"ז לימוד ממרה? והגם דלגבי שיעור הרבים ילפינן מדגלי מדבר דבעינן שלימות גדר רבים - ס"ר ולא סגי ברבים סתם, וא"כ ה"ה נאמר דילפינן מדגלי מדבר דצ"ל ס"ר מבנ"י, אמנם בקל אפשר לחלק, דלגבי השיעור דרבים הרי כיון דאיכא כמה גדרים ברבים, ויש להסתפק מהו שיעור רבים דבעינן ברה"ר, לכן ילפינן מדגלי מדבר דצ"ל ס"ר, אבל לגבי גדר "הילוך רבים" הרי לכ' מעיקרא ליכא להסתפק בזה ובפשטות נכרים נכנסים בגדר ההילוך דרבים, וא"כ מדוע נימא דילפינן מדגלי מדבר דצ"ל דוקא מבנ"י? דלכ' יהא זה כאומר דילפינן ממשכן גם צבע החפצים למלאכת הוצאה, דודאי לא שייך לומר כן דאין זה נוגע כלל בגדר המלאכה, וא"כ ה"ה לגבי הא דנכרים נכנסים בגדר הילוך הרבים, פשוט הוא בלי ילפותא ממרה. ועצ"ע.