ברשימות חוברת ס' מבאר כ"ק אדמו"ר הא דצריכין לשני טעמים לאסור תק"ש בר"ה שחל בשבת והם: א) משום עובדין דחול ב) מחמת חשש שמא יעבירנו ד"א ברה"ר. דטעמא דעובדין דחול אינו טעם מספיק כיון דתק"ש אינה שבות גמור. כמו שמצינו ברדיית הפת, שהתירו מפני מצוה דג' סעודות (שבת קיז, ב) אף דהוי עובדין דחול, דמ"מ נדחית מחמת המצוה דג' סעודות. וכמו"כ תק"ש הו"ל לדחות האיסור דעובדין דחול, ולכן צריכין אנו להטעם דשמא יעבירנו. ולאידך גם טעם זה אינו מספיק בפ"ע, שהרי מצינו בלולב בזמן הבית שהיה לולב ניטל ביום ראשון שחל בשבת אף דגם שם לכאורה שייך הגזירה דשמא יעבירנו. וע"כ צ"ל דלולב אינו אלא טלטול בעלמא. משא"כ תקיעת שופר דהוי חכמה (ר"ה כט, ב), וכן הוי עובדין דחול. ומוסיף עוד טעם אהא דגזירת דרבה אינו טעם מספיק, מדעת ר' יוסי (בסוכה מא, ב) דיו"ט ראשון של חג שחל בשבת ושכח והוציא הלולב לרה"ר פטור מפני שהוציא ברשות והיינו כיון שעסק בדבר מצוה - ולכאורה כוונת רבינו כמו שבטעה והוציא הלולב פטור מפני שנחשב לטעה בדבר מצוה, כמו"כ בגזירת רבה דשמא יעבירנו בשופר א"כ אינו נחשב לטעה בדבר מצוה, ולכן צריכין להטעם דעובדין דחול יעו"ש.

ולכאורה צ"ע אהא דנקט כדבר פשוט דהעברת השופר נחשב לטעה בדבר מצוה, דהנה בשלמא בלולב דמצותו בנטילה בזה שפיר סובר ר' יוסי (בסוכה מא, ב) דפטור בשכח והוציא הלולב בו חייב, וברש"י דלא יצא ידי חובת נטילה קודם שהוציאו דהשתא טרוד במצוה וטעה בדבר מצוה אבל יצא בו קודם שהוציאו תו לא טעה בדבר מצוה הוא ולא טרוד מהשתא במצוה לעשותה. עכ"ד. עכ"פ הרי מבואר דטעה בדבר מצוה פטור רק אם עסוק בקיום המצוה וטרוד בה כמו בנטילת לולב דבהך נטילה שיוצא בה היה בהול והעבירו ד"א ברה"ר. וכן בהיה לו למול שני תינוקות אחד בע"ש וא' בשבת ושכח ומל של ע"ש בשבת מבואר ג"כ בגמ' (שבת קלז א) דפטור כיון דטרוד במצות מילה נחשב לטעה בדבר מצוה.

משא"כ בשופר דבהך העברה ברה"ר ליכא שום קיום מצוה, דהמצוה היא בשעת התקיעה, וההעברה היא רק בגדר הכשר להתקיעה, ומהכיכי תיתי שגם בזה יפטור מחמת הדין של טעה בדבר מצוה פטור - ועי' בספר טעם המלך בהגהותיו על השעה"מ (בפ"ב ה"ו מה' שופר) שהקשה על עצם החשש של שמא יעבירנו דממנ"פ אם לא יהיה בהול בדבר מצוה מהיכי תיתי שישכח ויעביר ד"א, ואם יהיה בהול לדבר מצוה אינו עובר כלל דחשיב טעה בדבר מצוה ובהגהות מהר"ש לנדא על טעה"מ (מובא בקובץ מפרשים על אתר) העיר כנ"ל דבשופר ל"ש כלל הפטור של טעה בדבר מצוה כיון דהעברת הד"א ברה"ר אינו בגוף עשיית המצוה עיי"ש.

ובנוגע לעצם הקושיא של הטע"מ [ועד"ז הא דמבואר בהרשימות כנ"ל] דמה החשש של שמא יעבירנו ברה"ר אפי' אם יעביר השופר ברה"ר הוי טעה בדבר מצוה. יש לדון מטעם אחר. דהנה המקור להפטור של טעה בדבר מצוה היא (במס' שבת קלז א) ביש לו שני תינוקות א' למול בשבת וא' בע"ש ושכח ומל של ע"ש בשבת דר' אליעזר מחייב חטאת ור' יהושע פוטר, ושניהם לא למדוה אלא מעכו"ם, ר"א סבר כעכו"ם מה עכו"ם אמר רחמנא לא תעביד וכי עביד מחייב ה"נ לא שנא, ור' יהושע התם דלאו מצוה, הכא מצוה - ובפשטות היא רק פטור מקרבן דצ"ל דומיא דעכו"ם דחייב חטאת. וילפינן כל חטאות מעכו"ם וכיון דהוי מצוה לא דמי לעכו"ם לכן פטור מחטאת אבל בודאי שפיר נחשב למעשה איסור. וא"כ שפיר חיישינן שמא יעבירנו ויעבור אאיסור העברה דד"א (אף שלא יתיחייב קרבן ע"ז).

וילה"ע עוד אדברי מהר"ש לנדא הנ"ל שיצא לחלק בין שופר ללולב, דבשופר לא חשיב טעה בדבר מצוה. דההעברה היא רק בגדר הכשר להמצוה משא"כ בלולב דמצותו בנטילה. דיש לפקפק בזה, דאפי' בלולב י"ל דל"ח טעה בדבר מצוה, דקיום המצוה היא המעשה של נטילת לולב, משא"כ בהעברת הלולב ברה"ר אינו מקיים שום מצוה, וחלוק מהא דמל התינוק של ע"ש בשבת דשפיר מקיים מצות מילה בשבת רק שטעה והחליף התינוקות בזה שפיר חשיב טעה בדבר מצוה, משא"כ בלולב ושופר הטעות אינה בעצם קיום המצוה רק בהכשר מצוה, ומהיכי תיתי לחלק ביניהם.

שו"מ בשו"ת אחיעזר (ח"ג סי' פ"ג) שמביא מספר האשכול בה' חנוכה ופורים שכתב דאי הוי בקיאין בקביעא דיחרא וידעינן בודאי שהיום יו"ט לא הוי חששו חכמים לשמא יעבירנו דא"נ הוי עבר ד"א ברה"ר פטור מחטאת דהוי טעה בדבר מצוה (והיינו כטענ"מ).

והרב השואל באחיעזר תמה ע"ז (דבפסחים דף עב, א) הרי מוכח דגם בטעה במצוה דקרבן פטור דחשיב טעה בדבר מצוה ומ"ש משופר דל"ח טעה בדבר מצוה כיון דלא בקיאין בקביעא דירחא דבגמ' פסחים שם מבואר דחייב אדם לשמח אשתו אפ' שלא בשעת עונתה וחיוב זה רק מדרבנן. ומ"מ מבואר שם דבאשתו נדה ובא עליה מק' הגמ' דהו"ל לפטור מחמת טעה בדבר מצוה, ובאחעיזר שם העלה לחלק בארוכה ותו"ד הוא דיש תרי גווני של טעה בדבר מצוה דבטעה בדבר מצוה דמילה וקרבנות דמעשה האיסור היא גופא הוי קיום המצוה, משא"כ בטעות דשמא יעבירנו אין למעשה האיסור שייכות לקיום המצוה, דקיום המצוה היא נטילת הלולב או תק"ש ובהעברת ד"א ברה"ר לא קעביד שום מצוה, וע"כ יש לחלק דאף אם נימא דבטעה במצוה דרבנן ל"ח טעה בדבר מצוה, זה רק באופן דטעה בההכשר של המצוה כמו בשופר ולולב, משא"כ היכא דהמעשה איסור הוא קיום המצוה, בזה שפיר חשיב טעה בדבר מצוה אפי' במצוה דרבנן.

ומבאר בזה דהיסוד להפטור דטעה בדבר מצוה היא (בשבת קלז, א) דילפינן מעכו"ם (מובא לעיל) והנה (בסוכה דף מ"א, א) מצינו דלר' יוסי דטעה בדבר מצוה פטור. ה"ה בעולת העוף שנמצאה בין אגפיים וסבר חטאת העוף היא והכהן אכלה (ועולת העוף הרי נשרפת) פטור מטעם טעה דבר מצוה, ושם הרי מיירי לגבי קרבן מעילה, וע"ז ליכא היקש לעכו"ם, דרך חטאת הקשו לעכו"ם (כמבואר ברש"י שבת שם) וא"כ לגבי אשם מעילות ליכא לימוד מעכו"ם, ולפי"ז יוקשה טובא מנלן דטעה בדבר מצוה פטור, הרי במעילה ליכא ילפותא, ומוכרח מזה דמאחר שהתורה גילתה בע"ז דטעה במצוה פטור והיינו משום דטריד לא נחשב לשוגג רק שנחשב כאונס, שוב א"צ ללימוד מיוחד לגבי מעילה, דהילפותא לגבי ע"ז הוי גילוי דטעה בדבר מצוה היא בגדר אונס וע"כ פוטר גם מקרבן מעילה, ולפי"ז דהפטור היא מסברא ולא מגזה"כ שפיר יש לחלק בין היכא דטריד בעצם קיום המצוה להכשר מצוה, דבגמ' פסחים דמבואר שם שחשיב טרוד בדבר מצוה אפי' במצוה דרבנן משום דהיא גוף קיום המצוה, משא"כ לגבי החשש דשמא יעבירנו דמוכח מספר האשכול דלא נפטר במצוה דרבנן, דהתם הטעם משום דטעה רק בהכשר מצוה, הרי מבואר באחיעזר דנקט ג"כ דלא כהר"ש לנדא דבין בשופר ובין בלולב ל"ח טעה בגוף המצוה רק טעה בהכשר מצוה, ופטור רק משום דאי בקאין דקביעא דירחא, מדא"כ בזה"ז דלא בקיעא ל"ח טעה בדבר מצוה.

רק שלפי"ז עדיין צ"ב הא דנקט רבינו ברשימותיו דהעברת השופר חשיב טעה בדבר מצוה שהרי לא הוי טעות רק בהכשר המצוה דהא אין בקיאין בקביעא דירחא, והוי טעה בהכשר מצוה דרבנן דלא מיפטר משום טועה בדבר מצוה.

אך באמת י"ל דל"ק דבאמת דברי ספר האשכול צ"ב מסברא דממנ"פ אי ס"ל דטעה בהמצוה חשיב טעה בדבר מצוה, וכדברי האחיעזר דטרוד בדבר מצוה נחשב לאונס, אמאי לא יפטר גם בדבר במצוה דרבנן, ואי טעה בהכשר מצוה לא חשיב אונס, אמאי פטור בדאורייתא.

ועוד דלפי"ד האשכול צ"ל דהא דקתני (בסוכה מא, ב) דשכח דהוציא הלולב בשבת לרה"ר פטור מטעם טעה בדבר מצוה הא רק בזמן שבקיאין בקביעא דירחא, משא"כ כשאין בקיאין חייב ומסתימת הסוגיה לא משמע כן. לכן מסתבר לומר דהפטור של טעה בדבר מצוה הא מסברא וכדבר האחיעזר דלא הוי גזה"כ לבד דהלימוד מע"ז הוי גילוי דטעה בד"מ חשיב אונס, ולפי"ז מובן דלא הוי רק פטור מקרבן אלא דפטור לגמרי כיון דהוי בגדר אונס, ולפי"ז מובן ג"כ דה"ה בטעה בהכשר מצוה ואפי' במצוה דרבנן פטור ג"כ כיון דטעה בד"מ חשיב אונס, ושפיר קאמר בהרשימה שם דשמא יעבירנו לחוד אינו טעם מספיק לאסור שופר בשבת דמפטר מחמת הדין דטעה בש"מ - רק שעדיין יל"ע דלפי"ז צ"ל דהא דרבה נקט הטעם דשמא יעבירנו לא ס"ל דטעה בד"מ פטור, ואולי צ"ל דרבה יסבור דטעה בהכשר מצוה, בדרבנן ל"ש הפטור של טעה בד"מ וכדברי בעל האשכול וצ"ע.

אך ע"ז אפ"ל דהא דחז"ל ביטלו מצוה תק"ש בשבת היא רק מחמת חשש שיעבור אאיסור גמור דחטא משא"כ בטעה בדבר מצוה דליכא חיוב חטאת י"ל דמצות תק"ש דוחה להאיסור הגם דהוי איסור מה"ת וצל"ע בזה.