בלקו"ש חכ"ה – חנוכה, מביא השאלה בפירוש הא דאמרינן בנוסח ד"ועל הנסים" והדליקו נרות בחצרות קדשיך, דהא הדלקת הנרות היו בהיכל ולא בחצר, וא"כ מה המשמעות דבחצרות קדשיך.

ומביא בשם החת"ס דלשיטת הרמב"ם (הל' ביאת מקדש פ"ט ה"ז) "הדלקת הנרות כשרה בזרים ולפיכך אם הטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ מותר לזר להדליקו" והיינו שאפשר להדליק את הנרות בחצר וא"כ כיון שההיכל הי' מלא גלולים לא הדליקו את המנורה בפנים אלא בעזרה.

ולפי"ז מבאר גם דכל ישראל ראו הנס שנעשה בפך השמן שהמנורה דלקה שמונה ימים, כיון שהי' בחוץ. אבל אילו הי' בפנים לא היו רואים א"ז.

וע"ז מקשה כמה שאלות. א) דפשטות הל' משמע דקודם פנו וטהרו כו' ואח"כ הדליקו, וא"כ למה לא הדליקו בהיכל. ב) אם הי' ההיכל מלא גלולים העזרה הי' ג"כ מלאה גלולים. ג) איך זה יבאר הל' חצרות ל' רבים והי' צ"ל חצר קדשיך דהיינו העזרה ומשו"ה מבאר שם דהדליקו נרות בחצרות קדשיך אין הכוונה נרות המנורה אלא נרות שהדליקו לכבוד השמחה, עיי"ש.

והנה מפשטות הענין משמע דהשאלה על החת"ס הנ"ל הוא רק ג' שאלות הנ"ל, אבל לולי זה הי' אפשר לפרש כהחת"ס. אבל לכאורה החת"ס מחדש חידוש גדול בשיטת הרמב"ם.

דהנה לכאורה פשטות הדברים הוא דהמנורה מקומה בפנים ההיכל ושם הוא מקום הדלקת הנרות – נוכח השולחן וכלשון הכתוב (אמור כג, ד) "יערוך אותו גו' לפני ה' תמיד". והרמב"ם פסק שהדלקה כשרה בזר וממילא נשאלת השאלה איך יכנס זר לפנים ההיכל וע"ז מתרץ הרמב"ם "אם הטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ מותר לזר להדליקן" והיינו בפשטות שמעשה ההדלקה הוא בחוץ אבל מיד יביאו את המנורה לפנים, שזהו מקומו.

וכבר נתלבטו האחרונים בהבנת דברי הרמב"ם, דמהרמב"ם משמע דהנחה עושה מצוה, והיינו כמו בנר חנוכה אי הדלקה עושה מצוה אסור להדליקה בפנים ואח"כ להוציאו לפתח ביתו. כמו"כ במקדש אם הי' הדין דהדלקה עושה מצוה הי' אסור להדליקו בחוץ ולהכניסו בפנים.

וע"ז הקשו כמה אחרונים (נסמן בס' המפתח בסוף רמב"ם הוצאת פרנקל), דהא הרמב"ם פסק דבנ"ח הדלקה עושה מצוה, וברש"י (שבת כג) מבואר דהטעם של המ"ד הדלקה עושה מצוה הוא משום דהוי כנרות המקדש, דשם ג"כ הדלקה עושה מצוה.

ועוד הקשה המנ"ח דאי ננקוט דלהרמב"ם הנחה עושה מצוה בנרות המקדש, למה דוחה הדלקת הנרות את השבת כיון דהנחה עושה מצוה א"כ יכול להדליקו מקודם השבת ולהניחו בשבת, כיון דהנחה עושה מצוה. עיי"ש.

עכ"פ רואים שהרבה אחרונים נקטו בפשטות בשיטת הרמב"ם דודאי צריך המנורה להיות דלוק בפנים ורק שההדלקה יכול להיות בחוץ. והחת"ס חידש דלא כאחרונים הנ"ל דלא רק מעשה ההדלקה יכול להיות בחוץ להרמב"ם, אלא גם שישאר בחוץ ומשו"ה ראו כל ישראל איך שזה דלק ח' ימים.

וצ"ב דלכאורה מזה שהובא בלקו"ש שיטת החת"ס ולא הקשה רק ג' שאלות הנ"ל, לכאורה משמע דבפשטות אפשר למנקט כשיטת החת"ס הנ"ל בשיטת הרמב"ם או י"ל דלא נחית לזה כיון דלשאר האחרונים ג"כ קשה כנ"ל ולא הקשה רק מה שקשה גם לשיטת החת"ס, וצ"ב.

והנה בגוף דברי הרמב"ם "אם הטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ", עמדו האחרונים על עוד כמה דיוקים א) למה צריך שהטבת הנרות יהי' בפנים. ב) מהו הלשון "הוציאן" לשון רבים, דלכאו' הי' צ"ל "הוציאו" ל' יחיד דקאי על המנורה.

ויש שביארו שהוציאו הנרות ולא גוף המנורה, אבל כבר הקשו עליהם דהא לשיטת הרמב"ם (תו"מ פ"ג הי"ב) הנרות היו מגוף המנורה מחובר להמנורה. ועי' במשאת משה (פסחים סע"ג) שביאר על יסוד דברי הגר"ח, דלשיטת הרמב"ם אין גוף ההדלקה המצוה אלא זה שיהא מודלק – וזהו יערוך אותו והיינו רק העריכה ולא ההדלקה וממילא פי' דהוציא את הפתילות לחוץ והדליקן ואח"כ הכניסן בפנים לתוך המנורה, ועיי"ש שנשאר בצ"ע דהא הל' "אם הטיב את הנרות והוציאן לחוץ" משמע דקאי על הנרות והא הנרות קבועים במנורה.

ולכאורה הי' אפשר לפרש הרמב"ם (וכמדומה שזה פירוש נפוץ, ואיני זוכר מקורו) שאפשר לפרש דברי הרמב"ם שהפי' הוא שעשה פתילות במנורה כ"כ גדולות עד שהוציאן חוץ מההיכל לתוך העזרה והזר עמד בחוץ והדליקו, וזהו דיוק ל' הרמב"ם "אם היטיב את הנרות בהיכל והוציאן לחוץ" והיינו שזה גופא היתה ההטבה – והיינו גם תקון הפתילות – שהוציאן לחוץ, שהפתילה הי' כ"כ ארוך עד שהוציאו בחוץ, ולפ"ז מדוייק הל' "והוציאן" ל' רבים, דקאי על כל הפתילות שבתוך הנרות. ועפ"ז אין הוכחה מהרמב"ם דבנרות המקדש הנחה עושה מצוה, דבמקדש ג"כ ההדלקה עושה מצוה ורק דהדליקן זר בחוץ למנורה שנמצא בפנים ע"י פתילה ארוכה כנ"ל.

אבל פשוט שזהו לא כשיטת החת"ס הנ"ל הובא בפשטות בלקו"ש הנ"ל (ורק משום שאלות צדדיות לא קיבל פי' החת"ס הנ"ל).