ראש הישיבה - ישיבה גדולה, מיאמי רבתי
בלקו"ש ח"ו (ע' 63) מביא כ"ק אדמו"ר זי"ע מ"ש רש"י (וארא ז, ג) עה"פ "ואני אקשה את לב פרעה וגו'", וז"ל: מאחר שהרשיע והתריס כנגדי וגלוי לפני שאין נח"ר באומות לתת לב שלם לשוב, טוב שיתקשה לבו למען הרבות בו אותותי כו'". עכ"ל. ומפרשו שכוונת רש"י שבתחלה הי' לפרעה בחירה, רק לאחר ש"הרשיע והתריס כנגדי" נענש בזה גופא שניטל ממנו הבחירה, (כמבואר ברמב"ם הל' תשובה פ"ו ה"ג, ובארוכה בשמונה פרקים שלו פ"ח).
ואח"כ מקשה הרבי וז"ל: "הן אמת ש"אני הכבדתי גו'" הוא עונש שהתחייב ע"ז כש"הרשיע והתריס כנגדי" בבחירתו, אבל היות ואח"כ סו"ס הי' אנוס, איך אפשר להענישו על מה שעכשיו "מאן אתה" – דבר שאין לו בחירה בזה.
ובהערה 43 כותב וז"ל: "בנוגע להעונש יש לתרץ וכו' שהוא ע"ד הדין (ב"מ מב, א. רמב"ם הל' נז"מ פ"ב הט"ו, הל' שכירות פ"א ה"ד) דתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב. [וגם להמ"ד (ב"מ שם, וש"נ) שתחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור, לא יוקשה עליו ממה שנפרע מפרעה (וכן סיחון וכנענים וכו' המנוייים ברמב"ם הל' תשובה פ"ו שם) – כי י"ל, דשאני בנדו"ד, דמכיון שמה שנאנס אח"כ זה עצמו היא מחמת פשיעותו שבתחלה, א"א לו לפטור את עצמו בטענת אונס]". עכ"ל.
ומוסיף אח"כ בשוה"ג וז"ל: "ואף שכל תחלתו בפשיעה וסופו באונס הוא כשהאונס בא מחמת הפשיעה (והיכא שבא שלא מחמת הפשיעה ס"ל לכו"ע דפטור – תוס' ב"מ מב, סע"א. רמב"ם הל' שכירות פ"ג ה"י) – היינו דוקא כשהמעשה שאירע באונס בא מחמת פשיעותו. משא"כ בנדו"ד שהאונס גופא (מה שאין לו בחירה) הוא מחמת פשיעותו. וה"ז בדוגמת הזורק חץ, שאף שלאחרי שיצא החץ מידו אין בידו לחהזירו, אין שייך לפטרו מטעם אונס, מכיון שהוא עצמו גרם לזה (ולהעיר מנ"י ב"ק כב,א). ועצ"ע". עכ"ל.
והנה צריכים להוסיף, שפרעה ידע שבבחירתו למאן לשלח את בנ"י אפשר שייענש בזה שה' יקשה את לבו ויטול את בחירתו, כי אל"כ קשה מה לי שהאונס גופא בא מחמת הפשיעה, סו"ס אין האונס נגרר אחר פשיעותו. כי אולי אילו הי' יודע שעי"ז יגרום האונס לא הי' פושע. וא"כ שוב הוה אונס (להמ"ד שתחלתו בפשיעה וסופו באונס, פטור).
וכמו בהדוגמא שמביא במי שזורק חץ, שבאם הזורק לא ידע שע"י שיזרוק החץ אין בידו להחזירו אח"כ, כ"א חשב שיכול להחזירו, אין פשוט כ"כ (למ"ד זה) שבודאי יהי' נק' מזיד וכיו"ב. ולכן מוכרח לומר שפרעה ידע שע"י פשיעתו עכשיו אפשר שייענש שה' יטול בחירתו, ואעפ"כ פשע, אז פשוט שהאונס הוא בכלל הפשיעה, ולכו"ע חייב בסוג כזה של תחלתו בפשיעה וסופו באונס.
והנה עפ"ז יש לבאר דברי התוס' בגיטין (לה, א. ד"ה לא). דהנה בגמ' שם אי' "מעשה באדם אחד בשני בצורת שהפקיד דינר זהב אצל אלמנה, והניחתו בכד של קמח, ואפאתו בפת, ונתנתו לעני. לימים בא בעל הדינר ואמר לה הבי לי דינרי אמרה לי' יהפך סם המות באחד מבני' של אותה אשה אם נהניתי מדינרך כלום. אמרו לא היו ימים מועטין עד שמת אחד מבני' וכו', מ"ט איענשה, דאישתרשי לה מקום דינר".
והק' התוס' וז"ל: "וא"ת ומ"ט איענש הא אמרי' בפ"ג דשבועות (כו, א) האדם בשבועה פרט לאנוס וכו'. וי"ל דהכא גבי פקדון הוה לה להזהר יותר לשמרו היטב והוה לה לאסוקי אדעתא שתבא לידי שבועה". עכ"ל.
ובפשטות כוונת תירוץ התוס' הוא דאי"ז אונס גמור, כיון דזה שחשבה שהחזירה או ששכחה שהפקיד אצלה וכיו"ב, שגרם לה לחשוב שנשבעה באמת, ה"ז כעין פשיעה, כיון ש"הוה להזהר יותר לשמרו היטב" ולידע איפה הוא, וא"כ זה שאמרינ' שנאנסה בזה שנשבעה, אינו אונס גמור, כי באם היתה נזהרת לא היתה באה לידי שבועה זו.
אבל צע"ק הוספת התוס' "והוה לה לאסוקי אדעתא שתבא לידי שבועה", דלכאו' מה זה נוגע? העיקר הוא ש"הוה לה להזהר יותר לשמרו היטב", אבל מה נוגע שהוה לה לאסוקי אדעתא שתבא לידי שבועה, אין כאן חסרון בהאונס. הרי החסרון בהאונס הוא מה שפשעה ולא שמרה היטב ולא ידעה מה נעשה עם הדינר, וחסרון זה אין תלוי בזה שהוה לה לאסוקי אדעתא שתבוא לידי שבועה דוקא?
וי"ל בזה, דבאמת ילה"ק איך אמרי' שאי"ז אונס גמור מטעם ש"הוה לה להזהר יותר ולשמרו היטב", הרי זהו רק דבר שהוה לה לעשות מקודם. אבל בעת שנשבעה, ה"ז אונס גמור, כי סוכ"ס חשבה באמת שלא נהנית ממנו, ונשבעה באונס גמור [ע"ד הא דשבועות (כו, א) "רב כהנא ורב אסי דמר משתבע הכי אמר רב ומר משתבע הכי אמר רב, וכי אתו לקמי' דרב ואמר כחד מינייהו, א"ל אידך ואנא בשקרא אישתבעי, וא"ל את לבך אנסך". המובא בתוס' שם, שנק' אונס גמור לפי שבעת שנשבע חשב באמת שהכי אמר רב], ומה נוגע שמעיקרא הוה לה להזהר יותר?
ומוכרח לומר שכוונת התוס' שהוה כענין תחלתו בפשיעה וסופו באונס, כי באם לא פשעה מתחלה, ונזהרה לשמרו, לא היתה באה לידי שבועה, ולכן אף שבפועל נשבעה באונס גמור, אי"ז אונס כי תחלתו בפשיעה. [משא"כ בנדון דר"כ ור"א שלא פשעו מתחלה].
אמנם ע"ז ילה"ק שהתינח למ"ד תחלתו בפשיעה וסופו באונס נק' פשיעה וחייב, אבל למ"ד שאינו נק' פשיעה, כ"א אונס, ופטור, איך יפרש סוגיא זו [והרי כאן זוהי סיבת תקנת ר"ג הזקן שבמשנה שם (לד, ב), והמ"ד שפטור הוא מן האמוראים (ב"מ שם)].
לכן הוסיפו התוס' שכאן כו"ע מודי שתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב, כי כאן לא רק ש"הוה לה להזהר יותר לשמרו היטב" תחלה, כ"א "שהאונס גופא הוא מחמת פשיעותו". כי הפשיעה תחלה היא פשיעה בהאונס גופא, כי כל הבאתה לידי שבועה הוא מטעם הפשיעה, וא"כ העדר השמירה היטב הוא פשיעה לא רק בהשמירה כ"א בהשבועה גופא, ו"הוה לה לאסוקי אדעתא (בעת שפשעה) שתבא (עי"ז) לידי שבועה". ז.א. שכל הסיבה שנשבעה ה"ז לפי שלא נזהרה בתחלה (דאם נזהרה היתה מחזרת הדינר ולא נצרכה לישבע), והיא ידעה בתחלה שבאם לא תשמור היטב תבוא לידי שבועה, ואולי יהי' שבועת שקר, כי ע"י העדר הזהירות תחשוב שהחזירה כיו"ב, - וא"כ אי"ז אונס כ"א פשיעה.
וה"ז ממש כהנידון דלקו"ש שם שהיכא שהאונס גופא בא מחמת הפשיעה, והוא יודע שהפשיעה יגרום האונס, ה"ז פשיעה לכו"ע.
Download PDF