בלקו"ש ח"ד (ע' 1125) מקשה כ"ק אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע על מ"ש אדמוה"ז (בסוף כל השו"ע), וז"ל: פרות המהלכות על התבואה לפי שירט להן הדרך אינו עובר על לא תחסום, אם חסמן, אע"פ שהתבואה נידושה מעלי' דרך הילוכן עלי', הואיל ואינו מתכוין להעבירן בשביל כך, וכן כל כיו"ב. עכ"ל. ומקשה הרבי, דלכאו' פסיק רישי' הוא (דהרי כשמהלכות הפרות על התבואה מוכרח שהתבואה נידושת), והרי בנידון דפס"ר לא אמרי' שאין מתכוין, ואיך מותר להוליך הפרות על התבואה.

ומחדש כ"ק אדמו"ר וז"ל: הכלל ד"פס"ר" אסור ה"ה דוקא כשפעולתו מכרחת האיסור גופא, ולדוגמא: כשגורר ע"ג קרקע חפצים גדולים שבודאי יעשו חריץ בהקרקע הזה הגם שאינו מתכוין לעשות החריץ, אעפ"כ היות שע"י פעולתו מוכרח להעשות חריץ, שזה גופא (עשית החריץ) הוי איסור, והפס"ר ה"ה בהאיסור עצמו, אי"ז נקרא אינו מתכוין, וכ"ה בנוגע שאר איסורים (ממלאכת שבת) שהפס"ר ה"ה בהאיסור גופא, ולדוגמא, כשמצורע נושא מקל על כתיפו שיש עלי' צרעת, שעי"ז בודאי יקצץ הנגע, הנה היות והפס"ר ה"ה בקציצת הנגע, שבזה גופא הוא האיסור, אינו נקרא אינו מתכוין, ולכן צריכים לימוד מיוחד להתיר את זה.

משא"כ בנדו"ד, שה"פס"ר" אינו בהחסימה (שאין הוא מוכרח לחסמה), כ"א בהדישה, ודישה עצמה ה"ה דבר המותר, אלא שבשעת הדישה אסור לחסום, אבל בהדישה גופא אין איסור - אין כאן דין "פסיק רישי'", ונשאר אינו מתכוין, ולכן אינו עובר על החסימה בשעת הדישה. עכ"ל. ועיי"ש עוד פרטים בזה. ועיין בהערה 34 שם, הטעם על כלל זה.

והנה ע"פ כלל הנ"ל יש לבאר מ"ש הר"ן בחולין פרק גיד הנשה (בדף לב מדפי הרי"ף הנדפסים) בנוגע להדין ד"בת תיהא" שאביי אוסר לישראל להניח פיו על נקב החבית של יין עכו"ם לשאוף ריח היין כדי לדעת מה טיבו, ומפרש הר"ן שאי"ז מטעם שנהנה מן היין [כ"א לפי דכשמניח פיו עלי' ושואף הריח ה"ה כאילו שתה ממנו], וא' מראיותיו הוא מהא "דקיי"ל כר' שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר, ולדידי' הנאה דלא מכוין לי' שריא כדמוכח בפרק כל שעה (פסחים כה, ב), והכא ודאי בבת תיהא אינו מתכוין ליהנות מיין נסך, דלאו ברשיעי עסקינן".

ואח"כ מוסיף הר"ן וז"ל: וכ"ת פס"ר הוא וקיי"ל (שבת עה, א) דמודה ר"ש בפסיק רישי' ולא ימות - ליתא, דלעין הנאה, ודאי אע"ג דהוי פס"ר, שריא, דהא אמרי' התם (פסחים כו, א) מוכרי רשות מוכרין כדרכן, ובלבד שלא יכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, והא התם ודאי מטי לי' הנאה, אלא דכיון דלא מיכוין לה, לא חשבינן לה מידי. עכ"ל.

זאת אומרת שהר"ן ס"ל שבנוגע להנאה לא אמרי' שפס"ר אסור, אבל לא ביאר דבריו, למה שאני פס"ר דהנאה לפס"ר דמעשה?

וכמה ביאורים נאמרו בדבר, אבל עפהנ"ל בלקו"ש יש להוסיף עוד ביאור:

הנאה הוא גדר בהרגש האדם. ואאפ"ל שיש דבר המכריח ההרגש, כי הרגש הוא כל כולו דבר הבא מצד האדם המרגיש, ומה שכן אפ"ל הוא רק שאיזה פעולה מוכרחת להיות, וכשיש הפעולה ההיא בד"מ מתעורר הרגש האדם והנאה שלו, ולכן בנדון שהאיסור הוא ההנאה, אין לומר בזה פס"ר, כי מה שמוכרח הוא הפעולה [הגורמת האיסור], ופעולה זו אינה אסורה, וכנ"ל מלקו"ש.

וכן הוא בנדון דבת תיהא, שאין לומר שמה שמניח פיו על הנקב לידע מה טיבו של היין, מכריח הנאתו, כ"א מכריח שהריח נכנס לתוך גופו, וכשנכנס ריח לגוף האדם ה"ז מעורר הנאתו, הרי שאין הפס"ר על הדבר האסור, כי בדבר האסור הוא ההנאה, והפס"ר הוא על המעשה, הכנסת היין לגוף, ואף שכשנכנס היין לגוף, במילא מתעוררת ההנאה, מ"מ ע"פ מ"ש בלקו"ש הנ"ל לא חל ע"ז דין דפס"ר, כי גם בנדון דלקו"ש הרי הפס"ר שעל הדישה, בד"מ גורם דישה בחסימה, מ"מ היות והפס"ר הוא לא על האיסור גופא, כ"א על פרט אחר, אי"ז פס"ר, עד"ז בנדו"ד שהפס"ר הוא על הפעולה הממשית שהיא אינה אסורה, אף שבד"מ יעשה כאן דבר האסור, כי בכ"מ תתעורר הנאתו, אי"ז פס"ר.

וכ"ה בנוגע לכלאים, שהפס"ר הוא מה שמוכרח להגן בחמה מפני החמה ובצינה מפני הצינה, אבל אין הפס"ר מכריח שיהנה האדם מזה, ואף שבד"מ כשמגין מפני החמה והצינה ה"ז גורם הנאה, מ"מ היות והאיסור הוא ההנאה, והפס"ר אינה על ההנאה, כ"א על הפעולה של הגנה, אי"ז בדין פס"ר.

ויש להוסיף, שאף שתוס' פליגי על הר"ן, שהרי כתבו (שבת כט, ב ד"ה ובלבד) וז"ל: ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה וכו' - ובענין דלא הוי פס"ר, כגון שהוא לבוש מלבושים אחרים להגן עליו מפני החמה ומפני הצינה עכ"ל, ולא כתבו כהר"ן שעל ענין של הנאה לא אמרי' פס"ר, מ"מ אין מוכרח לומר שפליגי על הסברא הנ"ל, כ"א י"ל שס"ל שבכלאים האיסור הוא הלבישה [ז.א. ההגנה מן החמה והצינה] ולא ההנאה, ולכן הוה זה פס"ר רגיל, כי אף שאין מתכוין להתלבש, מ"מ בפועל מתלבש הוא, כי סו"ס, ה"ז מגינו מן החמה והצינה, לכן הוכרחו לכתוב שאיירי כאן באופן שאינו מגין עליו, אבל גם הם מודים לסברא הנ"ל.