בלקו"ש ח"ד (ע' 1124) מביא מ"ש אדה"ז בסיום שולחנו, בסיום פרטי דיני לא תחסום: "פרות המהלכות על התבואה לפי שירט להן הדרך, אינו עובר על לא תחסום אם חסמן, אע"פ שהתבואה נדושה מאלי' דרך הילוכן עלי', הואיל ואינו מתכוין להעבירן שם בשביל כך".

ומבאר שם הרבי, דאחד מהחידושים דאדה"ז בהלכה הנ"ל - שמקורו ברמב"ם - הוא, דהי' אפשר לומר שאיירי באופן שאינן דשות בשעת מעשה, ורק הולכות לדוש, ואז החידוש הוא - דאע"פ שהולכות לדוש, שהי' מקום לומר שאסור לחסום, מ"מ מותר לחסום; אמנם ע"ז מחדש אדה"ז - דאיירי שהתבואה נדושה מאלי', ואעפ"כ הפטור הוא משום דאינו מתכוין.

וע"ז מקשה, דאיך שייכי שיהא פטור משום דאינו מתכוין - הא הוי פסיק רישא שידושו. וע"ז מתרץ הרבי, שהכלל ד'פסיק רישא' הוא רק באופן דהפעולה שלו מכריח את מעשה האיסור גופא, אבל הכא (במקרה דנן - ראה להלן) הרי אין הדישה האיסור (דהא דישה מצ"ע דבר המותר הוא) - אלא החסימה (שבשעת הדישה), ומשו"ה לא שייכי הכא הכלל דפסיק רישא אסור, כיון שהפסי"ר כאן הוא בזה שבודאי ידושו ולא בהחסימה (עיי"ש, וראה להלן). ובהערה שם מבאר בהטעם שהכלל ד'פסיק רישא' אין אומרים אלא על האיסור - בכמה אופנים, עיי"ש.

ועפי"ז מחדש, דהא דמותר לחסום הוא רק אחרי שהבהמות כבר נמצאות על התבואה, דכיון דהבהמות לא היו חסומות - לא הי' שום מעשה איסור בהדישה עצמו (לפני החסימה), ומשו"ה (אף לאחר החסימה - וראה להלן) לא שייכי שם, ולא נקרא, פסיק רישא בהאיסור עצמו, כנ"ל; אבל אם חסמן קודם שהעבירן על התבואה - אזי הוי גם גוף הדישה מעשה איסור, דהא כשם שאסור לחסום שור בדישו - כמו"כ אסור לדוש בחסימה, וא"כ נמצא דאסור משום פסיק רישא דידוש בחסימה, שדישה זו הכא הוי מעשה האיסור גופא. עיי"ש.

[ולכאורה זהו גם מדוייק בלשון אדה"ז: "אינו עובר על לא תחסום אם חסמן", דלכאורה "אם חסמן" מיותר, דהרי פשוט דאיירי בחסמן. אבל לפי הנ"ל מדוייק, דהכוונה: דאם היו כבר מהלכות ועכשיו חסמן - אזי אינו עובר עליהם, אבל אם העבירם כשהן חסומין - אזי עובר משום "לא תדוש בחסימה", דהא הוי פסיק רישא].

ב. ולכאורה פשטות דברי השיחה צ"ב, ובהקדים, דהנה הפטור ד'אינו מתכוין' בפשטות הוא - דכשעושה מעשה ואינו מתכוין כלל לעשות המעשה איסור, אף שיוצא מזה לפעמים מעשה איסור, אין איסור בעשייתו - אף אם בפועל יצא מזה מעשה איסור. אבל כשזה ברור שייצא מזה מעשה איסור - פסיק רישא - אזי חייב אף כשלא התכוין להמעשה איסור.

אבל זהו דוקא כשדנים האם לעשות מעשה שיצא מזה מעשה איסור, אבל פשוט דלאחר שעשה המעשה ויצא מזה איזה דבר, אף שלא התכוין לזה - א"א לומר שלא נעשה, דהא סו"ס נעשה הדבר ולו שלא במתכוין, ואף אם לא הי' פסיק רישא.

ועפי"ז צ"ב, דהנה יש איסור לחסום שור בשעת הדישה, והכא הרי איירי שהבהמות כבר דשות, ורק שדשות בלי שמתכוין להדישה, אבל סו"ס הרי הם דשות, וא"כ איך מותר עכשיו לחסום - כשאין ספק שיצא מזה מעשה איסור ד"לא תחסום שור בדישו"?!

(ועוד יותר - שלא רק שייצא מזה מעשה איסור (כבכל מלאכה שאינו מתכוון עלי', שהוא מתכוון למעשה אחת, אלא שיצא מזה גם מעשה אחרת שהיא איסור), אלא זה גופא, החסימה עכשיו בשעה שהיא דשה, מעשה איסור היא. דזהו עוד ענין מה שצ"ב בדברי השיחה. דבשיחה מבואר-משמע שאין פסי"ר על החסימה, שהיא במקרה דנן מעשה האיסור גופא, (שלכן כיון שאין פסי"ר על המעשה איסור גופא - מותר לחסום); אמנם לכאורה הרי אין צריך כלל ל'פסיק רישא' כדי לאסור את מעשה החסימה, דאדרבה - הוא הרי בכלל מתכוון למעשה החסימה, דזהו מעשיו - חוסם את השור, וא"כ לכאורה פשוט הוא דיש לאוסרה כשהחסימה נעשית בזמן שהבהמה דשה בתבואה, כבכל מלאכה שמתכוון לעשותה. והנה הלשון בשיחה שם הוא - "משא"כ בנדו"ד, וואס דער "פסיק רישי'" איז ניט אין דער חסימה (ער מוז דאך זי ניט חוסם זיין)...", וצריך ביאור מה הכוונה בזה).

בסגנון אחר: מהשיחה משמע, דלרבי יהודה דס"ל דמלאכה שאינו מתכוין אסור מה"ת (בשאר איסורים עכ"פ) - הי' אסור לחסום הפרות שירט להן הדרך, ורק לר"ש דס"ל דאינו מתכוין מותר - אין איסור בהחסימה, ורק שהוקשה, דאפילו לר"ש הא הוי פסיק רישא; וע"ז תירץ דלא שייכי הלכות 'פסיק רישא' כיון דלא איירי בגוף מעשה האיסור. אבל לכאורה, כיון שאיירי - כמבואר בהשיחה - שהבהמות כבר נמצאות על התבואה, ועכשיו רוצה לחוסמן, א"כ למאי נפ"מ איך הגיעו למצב הדישה - האם במתכוין או בפסיק רישא - הא לפי המצב עכשיו הם דשות, וא"כ למה יהא מותר לחוסמן אפילו לר"ש (וכנראה כנ"ל דלר"י באמת אסור).

ג. ולכאורה צ"ל (ואולי זה פשוט), דגדר של דישה הוא רק אם מעביר הבהמה על התבואה כדי שידוש, אבל בהמה המטיילת על תבואה, והתבואה נדושה מאלי', אין על הליכה זו שם דישה, וזה נק' ש"התבואה נדושה מאליה" (כלשון אדה"ז) - אבל לא שהפרות דשות. וממילא לא שייך במצב כזה איסור ד"לא תחסום";

אמנם באופן כזה, שאחד התכוין להעביר הבהמה במקום מסויים שיש שמה תבואה, אבל לא התכוין שידוש התבואה אלא שירט להן הדרך - ע"ז יש לדון האם נק' מעשה דישה כיון דהבע"ב העביר הבהמות שם, או שאין לזה שם מעשה דישה כיון דלא התכוין להדישה;

וזהו החידוש בההלכה הנ"ל: דאע"פ שהבהמות דשות משום שהוא העביר אותם שם (ולא שהלכו שמה מעצמם לטייל), אמנם מכיון שלא נתכוין להדישה - אין זה נק' מעשה דישה;

וע"ז מקשה בלקו"ש שם, דמ"מ, כיון דהוי פסיק רישא על הדישה - למה אינו נק' ונחשב למעשה דישה (דהא הפסי"ר שידושו פועל שיהי' כמתכוין אל הדישה ממש) כדי לעבור על "לא תחסום"? וע"ז מחדש הרבי דהגדר ד'פסיק רישי', לעשות שאינו מתכוין כמתכוין כיון דהוי פסיק רישא, הוא רק כשיש פסיק רישא על מעשה האיסור; אבל הדישה עצמה, כיון דאינו מעשה איסור משום שעדיין לא חסם, ולא הוי אלא 'היכי תמצא' לעבור משום 'לא תחסום' כשיחסום, משו"ה לא שייכי הכא לומר שזה דהוי פסיק רישא לדישה - יעשה המעשה דהעברת הבהמה על התבואה למעשה דישה (כדי לעבור עליו משום לא תחסום).

כלומר: אילו הי' חל דיני פסי"ר אף על דבר שאינו מעשה האיסור גופא, א"כ, כיון שיש פסי"ר על הדישה, הנה אף שדישה כזו כשאינו מתכוין שידוש אינו נק' "דישה", מ"מ הי' חל עליו שם דישה, משום דכיון דהוי פסי"ר שידושו - הרי הוי כמתכוין לדישה זו, וממילא הי' עובר על "לא תחסום שור בדישו";

אמנם מכיון שנקטינן שהל' פסי"ר אינו אלא כשהפסי"ר הוא על המעשה איסור גופא, וכאן הרי הדישה עצמה (קודם החסימה) - מותרת היא, כיון שדשו בלי חסימה, לכן אין הפסי"ר מחשיבו לדישה (אף שהדישה שאח"כ יהי' עם חסימה, ושוב אילו הי' נחשב כאן למעשה דישה גרידא הי' אסור משום לא תחסום, כנ"ל), אלא אמרינן שכיון שהולכות שם לפי שירט להן הדרך ולא כדי שהתבואה תהי' נידושת - אין עלי' שם דישה (והחסימה שאח"כ אינו גורם שיעלה עלי' שם דישה [וי"ל שלזה הכוונה בההערה (בטעם הא' לענין מה שפסי"ר שייך רק במעשה האיסור גופא) לענין 'כחו' ו'כח כחו', כלומר, שא"א שיהי' להדישה שם "דישה" - לגבי זה שאח"כ, כשיחסום, ייחשב שחוסם שור בדישו]), ולכן אין איסור במה שחוסמה, כיון שאין כאן "לא תחסום שור בדישו".

אבל אם חוסם את הבהמות לפני שהולכות על התבואה, הנה כיון שדישה זו בעצמה מעשה איסור היא, כנ"ל, כיון דכמו שאסור לחסום בדישה כן אסור לדוש בחסימה, לכן הפסי"ר מועיל שעל דישה זו יחול שם דישה כדי לעבור עליו משום 'לא תחסום' אף שבעלמא לא נקטינן שעל דישה שכזו חל שם דישה.

[וזהו אולי גם הכוונה בהמשך ההערה שם: "ב) שפעולה תמשיך ע"ע כוונת פעולה אחרת, צ"ל "מציאות חשובה". וע"ד איסורא אחשבי'". ע"כ.

די"ל הכוונה בזה כנ"ל: א"א לומר שיש על הדישה שם "דישה", ואם תרצה לומר שע"י דמתכוין להוליך הבהמות - יועיל כוונתו על הליכת הבהמות לחשב הדישה שיהי' שם "דישה", ["פעולה תמשיך כוונת פעולה אחרת"], הנה זהו רק אם ע"י הדישה יהי' מעשה איסור, וכמו אם חסמן קודם, אבל אם עכשיו אין על הדישה שום חשיבות - א"א להמשיך עלי' כוונת העברת הבהמות להחשיבן דישה כנ"ל].

ד. והנה מקורו של אדה"ז (בהעמדת המקרה שהתבואה נידושות מאליהן) הוא בהמל"מ (כמובא בההערות שם); אבל המנ"ח (הובא בהערה שם) חולק עליו ומביא בשם הריטב"א דאיירי באופן דאין הבהמה דשה בשעה שירט להן הדרך, ומשו"ה מותר לחסום, וממשיך שם: "ובעיקר הדין אם אינו מתכוין לדוש - תלוי בדין דבר שאינו מתכוין ופסיק רישא, ודינו ככל איסורי תורה".

והיינו לכאורה שנח' אדה"ז והמנ"ח בהסברא הנ"ל של הרבי האם שייכי פסי"ר לשויי' מעשה דישה, או פסי"ר אינו שייך אלא על מעשה איסור. דלאדה"ז כנ"ל אין פסי"ר אלא על מעשה איסור; אבל להמנ"ח גם על טיול הבהמות לחוד על התבואה שייך לומר דע"י פסי"ר נחשבת מעשה העברת הפרות למעשה דישה. וצ"ב במאי פליגי.

[ולכאו' אין זה - לומר שחולקין בהנ"ל - מוכרח בדעת המנ"ח, דהא אפשר לומר דכוונת המנ"ח במה שאומר ש"תלוי בדין דבר שאינו מתכוין ... ודינו ככל איסורי תורה" הוא באופן דחסם קודם שהעבירם, שאזי יש מעשה איסור בהדישה עצמה, כנ"ל; אמנם, מזה שאין נותן מקום להציור של אדה"ז שאיירי בדשות ואח"כ חוסם - משמע לכאורה דלא ס"ל כאדה"ז].

ה. והנה נחלקו התוס' והערוך בפסי"ר דלא ניחא לי' - מה דינו: דלשיטת התוס' (עי' ד"ה 'מסוכרייתא' (כתובות ו, א)), פסי"ר דלא ניח"ל אסור בכל התורה, מלבד בשבת - שדינו כמלאכה שאין צריך לה לגופה, דאינו מלאכת מחשבת; אבל לשיטת הערוך יש לו הדין דאינו מתכוין, וממילא מותר לר"ש אף בכל התורה כולה.

ובקו"ש ביאר מח' הנ"ל עפ"י הא דיש לחקור מהו ההבנה בהא דמודה ר"ש בפסי"ר דחייב: האם הפירוש הוא דבעצם כדי להתחייב על מעשה איסור - צריך שיתכוין ממש לעשות המעשה איסור, דמשו"ה כשאינו מתכוין פטור, אלא דמ"מ כשעושה מעשה שודאי יצא מזה מעשה אחר - אזי א"א לומר שלא התכוין לזה, דכיון דידע בודאי שיצא מזה המעשה השני - משו"ה אמרינן דבכוונתו נכלל גם שמתכוין להמעשה השני'.

או דילמא, דאף כשיש 'פסיק רישא' סו"ס הרי בעצם לא נתכוין להמעשה שיצא מזה, אלא התכוין למעשה הראשון שעשה, ורק דכיון דע"י מעשה זו ממילא יבא גם מעשה השני' - לכן דינו כמתכוין גם למעשה השני, והיינו שכוונה על מעשה שיכריח מעשה אחר מספיק לדין "כוונה" שצריך על המעשה איסור. אבל לא שאמרינן שבאמת התכוין להמעשה השני'.

ובזה מבאר מח' התוס' והערוך הנ"ל בפס"ר דלא ניח"ל. דלשיטת התוס' פסי"ר פועל שנחשב כאילו התכוין ממש להמעשה שנעשה באופן ממילא מעשייתו, וממילא פשוט שאין לפוטרו משום דלא ניחא לי', דהא כיון דמתכוין לעשותו - אין הבדל אם ניחא לי' או לא. וכמו במתכוין ממש לעשות דבר דלא ניחא לי', שזה נעשה פשוט שחייב עלי' (ורק דבשבת שייכי הפטור ד'מלאכת מחשבת' כשהוי משאצ"ל);

אבל לשיטת הערוך י"ל דס"ל - דאין הפי' דאם הוי' פסי"ר הוי ממש כמתכוין, אלא כיון שמתכוין לדבר שממילא מוכרח שייעשה ממנו דבר אחר - דינו כמתכוין גם להדבר השני, ואף שאינו מתכוין, וא"כ י"ל, דכיון דבאמת אינו מתכוין לעשות הדבר האסור, ורק שהכוונה להדבר המותר דינו כמתכוין להדבר האסור, יש מקום להבין דאם לא ניחא לי' בהתוצאה שבאה ממנה - אינו נק' מתכוין, כיון דבפועל אינו מתכוין.

והנה לכאורה יש מקום לומר, דהמח' הנ"ל בין אדה"ז והמנ"ח, האם שייכי פס"ר בהמעשה דישה הנ"ל [כשכוונתו לירט להן הדרך ולא שידושו כלל, שדומה כאילו הבהמות סתם מטיילות להן, כנ"ל] - לחשבו כמעשה דישה ממש (ע"י שנאמר שהכלל של 'פסי"ר אסור' הוא גם כשהפסי"ר הוא על מעשה המותר, כנ"ל), תלוי בחקירה הנ"ל בהבנת הא דפס"ר עושה אינו מתכוין כמתכוין:

דאי הפי' הוא כנ"ל בשיטת התוס', דהוי כמתכוין ממש להמעשה השני, א"כ מובן, דגם אם הפס"ר הוא במעשה אחר ולא בהמעשה איסור - ג"כ נחשב למתכוין, וממילא פועל שה"פרות דשות" (וכשיטת המנ"ח);

אבל אי נקטינן דאין פס"ר כמתכוין ממש, אלא דכוונתו על מה שהוא עושה - נחשב כוונה (לגבי דיני איסור) גם להמעשה השני, כיון דמוכרח מהמעשה הראשון, וכנ"ל בשיטת הערוך, א"כ מובן דלא שייך פסי"ר אלא במעשה האיסור, דלגבי דיני איסור דוקא נחשב כמתכוין, אבל לא להחשיב הדישה כ"פרות דשות" (וכמבואר בההערה שם, דצריך להמשיך מחשבה ממעשה אחד למעשה שני - וזה אין עושים אלא באופנים מסויימים. והיינו, דאין הפי' ב'פסי"ר' שהוא מתכוין ממש להמעשה השני, אלא לעולם מתכוין הוא למעשה הראשון דוקא - ורק שדינו כהתכוין להשני. וא"כ יש מקום לומר דבמקרים מסויימים א"א להעביר הכוונה ממעשה אחד לשני), וממילא נק' ש"התבואה נדושה מאלי'" (וכשיטת אדה"ז).

והנה פשוט שזה צ"ב, דהא אדה"ז מביא גם שיטת הערוך וגם שיטת התוס' (עי' סש"כ סכ"ד ובסרע"ח ס"ד).

ו. והנה יש מח' הפוסקים בענין מהו הדין ב"ספק פסי"ר". והיינו, דפסי"ר בפשטות הוא בציור דע"י עשיית מעשה אחד ממילא בודאי יבא המעשה השני, ואם אינו מוכרח שיבא המעשה השני - אזי אין זה פס"ר.

ויש לחקור מהו הדין בעשה מעשה, והוא אינו יודע האם מוכרח שע"י עשייתו יעשה מעשה איסור. ולמשל, בגרר מטה כסא וספסל - והוא אינו יודע האם זה מספיק כבד שבודאי יעשה חריץ: דאם הוא באופן כזה שהאופן שיגרור אותם - זה יגרום אם יעשה חריץ או לא, אזי פשוט שאין זה פסי"ר, דהא אפשר שיעשה מעשה שלא יבא איסור; אבל אם הוא באופן שאינו יודע אם זה ודאי יעשה פסי"ר או לא - נחלקו הפוסקים האם אמרינן דכיון דאינו יודע אם יעשה איסור, א"כ א"א לקוראו פסי"ר; או דילמא, כיון דאפשר דמוכרח שיעשה האיסור אם יעשה מעשה זו, א"כ שפיר מקרי ספק דאורייתא, שאפשר שיש פסי"ר ואסור לעשותו כבכל ספק דאורייתא שהוא לחומרא.

והנה בשו"ע אדה"ז ר"ס רעז, בקו"א, מביא קושיית הריב"ש על הרמב"ם דפסק דאסור לכבד הבית (רצפת קרקע) - שמא ישוה גומות, וע"ז הקשה הריב"ש, דכיון דרק אפשר שישוה - א"כ אינו פסי"ר, ומדוע אינו מותר מדין אינו מתכוין.

וע"ז תירץ אדה"ז: "דהספק הוא שמא יש גומות בבית וא"א שלא ישוה וה"ל פסיק רישא, וא"כ כשאינו יודע - ה"ל ספיקא דאורייתא, ולחומרא. ול"ד לשאר דבר שאינו מתכוין, דספיקא הוי ושרי, דהתם הספק הוא שמא יעשה גומא, והכא הספק הוא שמא יש כבר וא"א שלא ישוה כו'" עיי"ש. ועפי"ז מבאר הא דאסור לפתוח הדלת כנגד הנר - שמא יש רוח, והיינו, דיש ספק שמא הוא באופן דיש פסי"ר.

ואח"כ מביא אדה"ז שם דברי הט"ז דפסק דספק פסי"ר מותר, ושכן משמע בהדיא מהרמב"ן. עיי"ש.

ולכאורה נראה, דאף שהביא דברי הט"ז, ושכן משמע מדברי הרמב"ן - מ"מ לא חזר בו מהסברא בתחילת הקו"א דיש חילוק גדול בין 'ספק פסי"ר' דאסור, ל'אינו מתכוין ואינו פסי"ר' - דמותר. ועי' בסשט"ז ס"ז שמביא דברי הט"ז הנ"ל רק כסניף להיתר אחר, ולא כהיתר בפנ"ע (ועדיין צ"ע בזה).

והנה, אף דדברי הט"ז מיוסדים על דברי הרמב"ן, כנ"ל, אמנם כבר מצינו בראשונים שנחלקו בזה.

- עי' ברמ"א יו"ד ספ"ז ס"ו דהביא: "יש אומרים דאסור לחתות האש תחת הקדרה של עכו"ם, לפי שהם מבשלים פעמים חלב פעמים בשר, והמחתה תחת קדירה שלהם - בא לידי בישול בשר וחלב", והוא מהגהת מרדכי. והקשה ברע"א שם: "קשה לי, הא אינו מתכוין לבשל, רק לחתות האש, ופסיק רישא לא הוי - דשמא לא בישל העכו"ם בקדירה בשר וחלב. וצ"ל, דדוקא בספק דלהבא, שמא לא יהא נעשה כן במעשה שלו כו'; אבל בספק דלעבר כו' זה מקרי פסי"ר כו'", עיי"ש.

עכ"פ היוצא לנו מכל הנ"ל דאיפליגו הראשונים בדין ספק פסי"ר. דהרמב"ן ס"ל (וכן פסק הט"ז) דספק פסי"ר לא נחשב לפסי"ר, וממילא הוי בכלל אינו מתכוין; אבל ההגהת מרדכי (וכן פסק הרמ"א) ס"ל, דספק פסי"ר ג"כ נחשב לפסי"ר, וממילא אסור לעשות מדין "ספיקא דאורייתא לחומרא". וכן משמע לכאורה מאדה"ז בתחלת הקו"א הנ"ל.

ז. והנה בביאור מח' הנ"ל, מבואר באחרונים, דתלוי ג"כ בחקירה הנ"ל בהבנת פסי"ר: דאי נקטינן דגדר פסי"ר הוא דכיון דהוא יודע שע"י מעשה זה ייעשה מעשה אחר - משו"ה אמרינן שהתכוין גם להמעשה השני, א"כ י"ל, דכל שלא ידע בודאי שהמעשה השני ייעשה, אף אם הא דלא ידע הוא מצד חסרון ידיעה, אמנם מ"מ, כיון דסו"ס לא ידע - א"א להחשיבו מתכוין להמעשה השני, כיון דלא ידע אם זה ייעשה.

אבל אם ההבנה בפסי"ר הוא, דכיון דהתכוין למעשה זה שעל ידה ייעשה המעשה השני - מקרי כוונתו על המעשה ראשון גם דין כוונה להמעשה השני, כיון שמוכרח שיצא מהמעשה הראשון, א"כ י"ל, דכל דבעצם הי' מוכרח המעשה איסור ליעשות בגלל המעשה שהוא התכוין לעשותו, אף אם לא הי' ידוע אם זה יעשה או לא - מקרי שפיר כוונתו להמעשה הראשון דין כוונה להמעשה איסור.

ועפי"ז י"ל, ששיטת אדה"ז דספק פסי"ר מקרי שפיר פסי"ר, ושיטתו דלא שייכי פסי"ר אלא במעשה האיסור אבל לא בהדישה (כנ"ל) - עולים בקנה אחד. דלשיטת אדה"ז, יסוד הדין בפסי"ר - אין הפי' שאנו אומרים שהתכוין ממש להדבר השני, אלא שכוונתו להדבר שהוא עושה - דינו ככוונה על הדבר השני, ומשו"ה דין זה הוא על מעשה האיסור ולא על מעשה דישה, ועד"ז ס"ל לאדה"ז דספק פסי"ר אסור מטעם הנ"ל.