מקורו של הרמב"ם

בלקו"ש חל"ד פ' וילך (א') הקשה בנוגע למצות הקהל, דלכאורה הי' מצוה זו צ"ל כתובה לעיל בהמשך למצות שמיטה כיון שהוא בא בהמשך למצות שמיטה, ולמה היא כתובה בסוף פ' וילך? ומתרץ שם עפ"י ביאור היסוד והמטרה דמצות הקהל, שענינו הוא לחיות מחדש "מעמד הר סיני", וכדמוכח מלשון הרמב"ם (הל' חגיגה פ"ג ה"ו): "חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה וגילוי ברעדה כיום שניתנה בסיני אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתירה ומי שאינו יכול לשמוע מכוין לבו לקריאה זו שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת ויראה עצמו כאילו עתה נצטוה בה ומפי הגבורה שומעה שהמלך שליח הוא להשמיע דברי הא-ל", ובסעי' ד' מבאר שכל המעמד הגדול והקדוש אינו כ"כ בשביל לימוד התורה (לימוד פרשיות אלו) אלא בשביל החיזוק והזירוז בקיום המצוות, דאין התכלית הלימוד אלא קבלת עול מצות עיי"ש, ועפ"ז מבאר הטעם למה באה מצוה זו בפ' וילך שזהו בסוף נשיאותו של משה לפני כניסתם לארץ ע"י יהושע, כי כאשר יוצאים בנ"י ממדבר סיני - המקום שבו קבלו את התורה מפי הגבורה למקום אחר ושונה בתכלית, וכן עוברים מנשיאות משה שקיבל את התורה מפי הגבורה, לנשיאות יהושע, רק אז הי' הצורך לצוות מצוה זו מצות הקהל,שענינו לחיות מחדש מעמד הר סיני, משא"כ לפני זה כשהיו במדבר לא היו צריכים לזה שכן הי' בדרך ממילא עיי"ש.

וראה בקובץ אורייתא (קובץ י"ב) ע' ל"א שהגרי"א הלוי הרצוג ז"ל דייק ג"כ מהרמב"ם שזהו תוכנה של מצוה זו, ושואל דמנין לו להרמב"ם זאת? ור"ל שלמד מגזירה שוה בהקהל הוא אומר (דברים לא,יב) הקהל את העם וגו' למען ישמעו ולמען ילמדו ולמען יראו את ה"א וגו' כל הימים אשר אתם חיים על האדמה וגו', ובמתן תורה הוא אומר (דברים ד,י) יום אשר עמדת לפני ה"א בחורב באמור ה' אלי הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים אשר הם חיים על האדמה וגו', ויש לשער שאולי הי' לפני הרמב"ם איזה מדרש המביא גז"ש זו ולא הגיע לידינו עיי"ש.

ולפי השיחה יש להוסיף, דקושיא הנ"ל למה לא באה מצות הקהל ביחד עם מצות שמיטה, ובאה רק לפני יציאתם ממדבר וכניסתם לארץ וכביאור הנ"ל משום דהוה מעין מעמד דבר סיני, מכאן הוכיח הרמב"ם דזהו מהותה של מצוה זו.

קריאת התורה וקריאה דהקהל

ב) ויש להעיר בזה עוד, דהטור או"ח סי' תר"צ כתב הקורא את המגילה עומד או יושב יצא, וכתב הב"ח שם שזהו רק לענין קריאת המגילה אבל לענין קריאת התורה אפילו בדיעבד אינו יוצא בישיבה, וצריך לחזור ולקרות מעומד עיי"ש, והקשה עליו המג"א סי' קמ"א ס"ק א' ממשנה סוטה מא,א, שהמלך קורא את התורה בהקהל בישיבה, ואם איתא דאפילו בדיעבד אינו יוצא משום כבודו של מלך לא שרינן, וכה"ג דייקינן בחו"מ סי' כ"ח לענין עדות ע"כ.

ועי' גם בהגרי"פ על סהמ"צ להרס"ג (ח"ג קכה,א) שהביא מפסיקתא זוטרא פ' שופטים לגבי ס"ת של מלך, אחרים אומרים משנה התורה כותב שאין קורין יום הקהל אלא משנה תורה עכ"ל, וביאר הגרי"פ דלכו"ע הקריאה בהקהל היא במשנה תורה, אלא דאחרים סב"ל דלא נצטוה המלך אלא לכתוב לו משנה תורה בלבד כי עיקר מצות וכתב לו ס"ת אינו אלא משום קריאה זו ביום הקהל, ולכן אין צריך לכתוב יותר עיי"ש, ולכאורה קשה דמ"מ לקריאת התורה הלא בעינן לספר תורה כשר, ואיך מספיק משנה תורה לבד?

ועי' גם בתוספתא סוטה פ"ז ה"ט דבקריאת המלך דהקהל דרשות נדרשות בה, ופי' בחסדי דוד דבקריאת המלך היו דורשים באמצע הקריאה דרשות חז"ל על הפסוק, וכ"כ הרוקח בפ' וילך עיי"ש, ולכאורה הלא בקריאת התורה לא מצינו אלא מתורגמן בלבד ומאי שנא הכא?

ולפי המבואר בהשיחה אפ"ל דקריאה זו דהקהל ע"י המלך חלוקה ביסודה מדין קריאת התורה, דשארי קריאות בתורה יסודם מדין תלמוד תורה, וכדאיתא בב"ק פב,א, וילכו שלשת ימים בלי מים וגו' כיון שהלכו שלשת ימים בלי תורה נלאו עמדו נביאים שביניהם ותיקנו להם שיהיו קורין בשבת וכו', ועי' גם רמב"ם הל' תפלה פי"ב ה"א: "משה רבינו תיקן להם לישראל שיהו קורין בתורה ברבים בשבת ובשני ובחמישי בשחרית כדי שלא ישהו ג' ימים בלי שמיעת תורה" (וראה בס' דבר אברהם ח"א סי' ט"ז אות י"ז דנקט בפשיטות דחיוב הקריאה הוא בדוקא באופן שבקריאתה מתקיים מצות ת"ת דרבים דהרי עיקר קריאת התורה בציבור הוא משום מצות ת"ת כדאיתא בב"ק פב,א, עיי"ש, ועי' גם בס' ציונים לתורה כלל ט' דנקט כן, ובשו"ת גינת ורדים או"ח כלל ב' סי' כ"ד), משא"כ הקריאה דפ' הקהל אינו בגדר "מצות קריאת התורה", וכפי שנתבאר דאינו בא בעיקר בשביל לימוד התורה דפרשיות אלו, אלא לחזק דת האמת לזרז אותם ביר"ש וקבלת עול מצות וכו'. ולכן אין ראי' מקריאת "הקהל" לענין ישיבה לקריאת התורה.

דהרי במגילה כא,א, ילפינן דקריאת התורה דינה בעמידה דאמר קרא ואתה פה עמוד עמדי ואדברה אליך את כל המצוה, דהדין עמידה הו"ע בתלמוד תורה כמו שהקב"ה למד משה התורה בעמידה, ובגמ' שם אמר רב אבהו מנין לרב שלא ישב ע"ג מטה וישנה לתלמידו ע"ג קרקע שנאמר ואתה פה עמוד עמדי, הרי דילפינן מהך קרא לכל רב המלמד תורה שילמד בעמידה, נמצא דזהו דין בתלמוד תורה, משא"כ קריאה דהקהל דכנ"ל אין ענינה דת"ת לכן שפיר אפשר גם בישיבה.

והנה הרמב"ם שם כתב דמי שאינו יכול לשמוע מכוין לבו לקריאה זו, ועי' בקרית ספר ובלח"מ שם שפי' שהוא מחמת ריחוק מקום, ואילו בקריאת התורה פשוט דאם לא שמע לא יצא, ומוכח מזה דקריאת התורה יסודו מדין תלמוד תורה משא"כ הקריאה דהקהל וכפי שנתבאר.

ובמג"א (סי' רפ"ב ס"ק ו) הוכיח דאשה חייבת לשמוע קריאת התורה ואעפ"י שנתקנה משום ת"ת ונשים אינן חייבות בת"ת מ"מ מצוה לשמוע כמו במצות הקהל עיי"ש, וי"ל דהמג"א לשיטתו שהם ענין אחד אבל לפי הנ"ל בדעת הרמב"ם יש לחלק, וראה בזה גם בגליון ת"י.

קריאת התורה האם הוא מצד תלמוד תורה

אמנם אכתי יש לעיין בזה, דהנה הדין דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בעל פה הביאו הרמב"ם בהל' תפלה פי"ב ה"ח בדיני קריאת התורה, ומצינו בענין זה באגרות קודש (ח"ח ע' רנ"ה) שיטה חדשה בדעת הרמב"ם, שכתב להג"ר א"ח צימרמן ז"ל בנוגע להא דנקט בספרו (בנין הלכה על הרמב"ם) דלדעת הרמב"ם האיסור דדברים שבכתב כו' הוא בכל מקום כשהוא לרבים בין בקריאת התורה ובין בת"ת דרבים עדיין, דלפי"ז צע"ק למה לא הביא הרמב"ם דין זה גם בהל' ת"ת, ומביאו רק בהל' קריאת התורה? גם איך התירו האיסור בכהן גדול דקורא פ' אך בעשור בע"פ ביוהכ"פ כשהוא ברבים? ולכן מסיק שם הרבי בדעת הרמב"ם שהאיסור הוא בקריאת התורה בלבד, ולא בשאר מקום אף שהוא לרבים, ומעליותא דקריאת התורה הוא משום שזהו חובת הציבור כסברת המלחמות מגילה פ"א ד"ה ועוד אמר, משא"כ קריאת כהן גדול הוה חובת עבודתו ולא חובת הציבור, וממשיך שם די"ל דגם קריאת התורה שבמועדות של קרבנות, חלוק ג"כ משאר קריאת התורה שהוא משום ונשלמה פרים שפתינו או הוספה להקרבת הקרבן דבזה לא חל האיסור דדברים שבכתב כו' עיי"ש.

וראה עוד בחלק ט' ע' ע"ט שכתב כהנ"ל שיש ב' סוגים בקריאת התורה, קריאת התורה שהוא חובת הצבור ולא חובת היחיד דזהו בדוגמת נתינת התורה שניתנה לכלל ישראל, ורק ע"ז חל האיסור דדברים שבכתב וכו' ומציין לשו"ת הרדב"ז ח"ד סי' א' ר"ה, שמבאר טעם האיסור כדילפינן ליה שם בגיטין משום דצ"ל בדוגמא לנתינת התורה, וכשם שבנתינת התורה ניתנו דברים שבכתב באופן של כתב דוקא ולא בעל פה, כן צ"ל גם אח"כ בישראל דדברים שבכתב אי אתה רשאי לומר בע"פ וכן דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבם, וסוג הב' של קריאת התורה כמו קריאת כהן גדול ביוהכ"פ וכן בכל קריאת הקרבנות ביו"ט דמחולקים משאר קריאות התורה וראה תוס' מגילה ל,ב, וכן ברמב"ם הל' תפלה שחילק ענין קריאת התורה בשני הלכות עיי"ש באגרות קודש בארוכה, דמבואר בזה שיטה חדשה לדעת הרמב"ם שהאיסור הוא רק בקריאת התורה של ציבור ולא בת"ת דרבים ואפילו בקריאת התורה שאינו דומה לנתינת התורה כו' ג"כ לית שם הך איסורא.

ולכאורה יל"ע בהראי' שהובא דהרמב"ם לא הביא דין זה דדברים שבכתב כו' גם בדין ת"ת דרבים, דלכאורה כיון שהרמב"ם כתב שם כנ"ל דמשה רבינו תיקן להם לישראל שיהיו קורין בתורה ברבים כו' כדי שלא ישהו שלשה ימים בלא שמיעת תורה, ומשמע כנ"ל דכל הענין דקריאת התורה הו"ע דתלמוד תורה ברבים, א"כ אפ"ל דלכן לא הוצרך הרמב"ם להביא דין זה אח"כ בהל' ת"ת כיון שכבר הזכירו בנוגע לקריאת התורה והיינו הך? גם צ"ב דכיון דקריאת התורה יסודה משום ת"ת, למה יש לחלק ביניהם דרק בקריאת התורה יש איסור זה?

ביאור הגריד"ס במצות קריאת התורה

ולכאורה י"ל דדעת הרבי דמצות קריאת התורה חלוקה ממצוות ת"ת דרבים כו', ויש לבאר זה עפ"י מ"ש בס' שעורים לזכר אבא מרי ז"ל להגריד"ס ז"ל (ח"ב בענין תקנת משה) שמקשה שם שהרי תקנת משה בקריאת התורה היתה מיד אחרי קריעת ים סוף לפני מתן תורה וכיון דעדיין לא ניתנה תורה וליכא עדיין מצוות תלמוד תורה מהו הרעש בהליכת ג' ימים בלי תורה? ומוכיח מזה דמצוות קריאת התורה אין יסודו הענין דתלמוד תורה דהרי עדיין לא נתחייבו אז, אלא כלשון הגמ' "כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה מיד נלאו", היינו דלא הדאגה לביטול מצוות ת"ת היא שגרמה התקנה, אלא הליאות שאחזה בהם העייפות והמרירות הנפשית זהו מה שגרם תקנת קריאת התורה, בכדי להגן על הציבור מפני הליאות הרוחנית וזהו ע"י שמיעת דבר ה' והתקשרות בדבר ה' שזה פועל טיהור רוחני על האדם כו', וממשיך לבאר שם בארוכה דלכן תקנו בכל ג' ימים ולא בכל יום דמצוות ת"ת היא בכל יום אלא הוא כנ"ל, ולכן הדגיש הרמב"ם "בלי שמיעת תורה" ולא "בלי תורה" כמבואר בגמ' דבזה מרמז דאפילו השמיעה מצ"ע פועל ולאו דוקא לימוד, וכדמצינו כיו"ב לענין מצוות הקהל דאפילו אלו שאינם מבינים צריכים לכוון לשמוע, (כמ"ש הרמב"ם בהל' חגיגה) וכן בכל קריאת התורה דצריך לצייר בנפשו שעומד לפני השכינה וכמעמד הר סיני ולכן כתב הרמב"ם (פי"ב הי"א) לגבי המתרגם דצ"ל באימה וביראה שהוא לשון דמצינו במתן תורה עכתו"ד עיי"ש בארוכה, וכן בס' "מבית מדרשו של הרב" ע' ג'. (וראה לקו"ש חכ"ד ע' 250 וע' 256 לגבי קריאת התורה שבשבועות).

דאי נימא כן שפיר מובן מ"ש בהאגרות שהאיסור דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בע"פ הוא רק בקריאת התורה, כיון דמצות קריאת התורה חלוק ממצות ת"ת דרבים כנ"ל וכיון דחלוקים הם שפיר יש להוכיח ממה שהביא זה רק בדין קריאת התורה, דרק לגבי קריאת התורה סב"ל להרמב"ם הך איסורא, ויומתק גם לפי מ"ש דקריאת התורה קשור עם נתינת התורה במעמד הר סיני דלכן שפיר מובן דרק בזה אמרינן דצריך להיות דומה לנתינת התורה, דדברים שבכתב לא יהיו נאמרים בעל פה.

וזהו לא כפי שנתבאר לעיל בדעת הרמב"ם דקריאת התורה הוא מדין ת"ת ואינו דומה לקריאה דהקהל שענינו לחיות מעמד הר סיני וכו'.

ונראה מזה שיש לחלק, דמצוות תלמוד תורה ענינו הוא הלימוד וידיעת התורה, וקריאת התורה דבעינן שמיעה דוקא [ובזה יש בו מענין ת"ת] אבל מ"מ ענינו הוא לא הלימוד והידיעה אלא דע"י שמיעה לדבר ה', מקשר א"ע לה' ופועל עליו טיהור רוחני, אבל הקריאה ד"הקהל" כל ענינו הוא פרט בכללות המעמד שצריך לפעול בהם יראת שמים, וגם עצם המעמד פועל לחיות עם מעמד הר סיני ופועל חיזוק בדת האמת, דלכן אפילו אלו שאין שומעים כלל מחמת ריחוק מקום וכו' מכוונים לבם וכו' כלשון הרמב"ם, ובמילא א"ש שקריאת הקהל חלוקה מקריאת התורה, וא"ש ג"כ הא דמשמע לעיל דקריאת התורה חלוקה מת"ת, ויל"ע בזה יותר ואין הזמן גרמא כעת.