ב'לקוטי שיחות' חלק כד עמ' 113, מבאר כ"ק אדמו"ר שהנהגת גואל הדם עם הרוצח בשגגה, אין זה ענין שבלית ברירה, אלא זו הנהגה מעיקרא על-פי תורה או מצוה, דמכיון שע"י הרוצח נהרג איש מישראל, העניקה התורה למי ש"ראוי ליורשו" את התפקיד להסיר את מעשה החטא, עיין שם.

[ומ"מ נדחק שם ובעמ' 112 לפרש המקומות שנאמר שזהו רק "רשות" ולא מצוה (וכיו"ב) ראה בהמ"מ שם].

ואולי יש לומר שדברי כ"ק מיוסדים על מ"ש השל"ה (ח"א תושב"כ פ' מסעי): "הגוף הוא נרתיק הנשמה, ונעשה ג"כ בצלם אלקים. על כן בהורג נפש מישראל, כאשר עשה כן ייעשה לו, כי הפריד הנשמה מהגוף, והאדם נעשה בצלם אלקים, כאילו הפריח למעלה חיי הנפש מגוף העליון. ולנרצח אין מנוח מאחר שהפרידו מהבנין קודם בא העת. על כן לא מצא מנוח לנפשו, עד כי נקום ינקם הרוצח. כמו שמצינו ברוח נבות היזרעלי, שנאמר (מלכים-א כב, כא) "ותצא הרוח" (ראה סנהדרין קב, ב).

"ולפיכך לא תקחו כופר, שאפי' ימחול גואל הדם או הב"ד, אינו כלום. כי הנרצח אינו מתפייס . . ובעיר מקלטו ישב עד מות הכהן הגדול, כי הגוף הנהרג ע"י האדם, והנשמה מסתלקת ממנה, גם היא הולכת בגולה עד זמן הרוצה יתברך. ובמות הכהן הגדול, שנשמתו הולכת למעלה, גם היא (=נפש הרוצח) בתוך הבאים".

כלומר, הסכנה הנשקפת לרוצח בשגגה, היא, מצד הנרצח שתובע את דמו, ורוחו פעילה, אלא שב"ד הטילו זכות ראשונים על מי ש"ראוי ליורשו" (כלשון הרמב"ם - לענין גואל הדם בהורג במזיד), והוא בעצם בעוה"ז עומד במקום רוח (ונשמת) הנרצח לבצע ענין זה בפועל.

ולכן מובן, שלמרות שבדרך הפשט - מבואר בלקו"ש חל"ג עמ' 208 ואילך - החשש דנקמה ו"יחם לבבו" נמשך זמן לא ארוך, בכ"ז מאריכים את ישיבת הרוצח זמן רב כ"כ ("עד מות הכהן הגדול"), כי כמשנ"ת בשל"ה, עדיין רוחו של הנרצח תובעת את דמו.

[ובלקו"ש חל"ג (שם) איתא: "זהו (גם ועיקר) ענין בפני עצמו, המוטל על הרוצח בגלל מעשה הרציחה שלו"].

אלא שהקרוב קרוב ש"ראוי ליורשו" הוא צריך (הראשון) לבצע זה.

והנה בלקו"ש חל"ח עמ' 129, מבאר כ"ק אדמו"ר בדברי הרמב"ם בדין היוצא חוץ לתחום עיר מקלט בזדון - שיש בזה שתי הלכות: (א) התיר עצמו למיתה. (ב) ורשות ביד גואל הדם להרגו, ואם הרגו כל אדם אין חייבין עליו, והם שתי הלכות שאינן תלויות זב"ז. עיי"ש.

ועפ"י דברי השל"ה אולי י"ל שהענין הראשון ד"התיר עצמו למיתה" הוא מצד רוחו של הנרצח (כנ"ל), ועצ"ע. ומסיימים בטוב.