ברמב"ם ריש הל' תשובה: "כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות לפני הא-ל ברוך הוא, שנאמר איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו זה וידוי דברים, וידוי זה מצות עשה כו'". ודייקו באחרונים, דלמה לא כתב הרמב"ם שהמצוה היא התשובה עצמה דאם עבר כו' חייב לשוב? ומלשונו משמע שהמצוה היא הוידוי ולא גוף התשובה, וראה גם בספר המצוות (מ"ע ע"ג): "שצונו להתודות על העונות והחטאים שחטאנו לפני הא-ל ולאמר אותם עם התשובה וזהו וידוי", דגם הכא משמע שהתשובה עצמה אינה מצוה אלא הוידוי.

שיטת המנ"ח דתשובה אינה מצוה חיובית

והמנ"ח (מצוה שסד) באמת הוכיח מכאן ששיטת הרמב"ם היא דתשובה עצמה אינה מצוה, ואם אינו עושה תשובה אינו מבטל שום מ"ע, והמצוה היא רק דאם עושה תשובה ה"ז צריך להיות ע"י וידוי דוקא, וזה דומה לכמה מצוות שאינן מצוות חיוביות כמו שחיטה דליכא חיוב לשחוט, אלא דאם ירצה לאכול בשר ה"ז צריך להיות ע"י שחיטה דוקא, וכן מצות גירושין דאמרה התורה דאם ירצה לגרש ה"ז צ"ל באופן מסויים ע"י גט כריתות כו' וכיו"ב, וכן הכא בנוגע לתשובה שהמצוה היא דאם ירצה לעשות תשובה, ה"ז צ"ל באופן מסויים של וידוי כו', וכ"כ בס' 'עבודת המלך' ועוד.

ובס' 'משנת יעבץ' (או"ח סי' נד) מביא ראי' לזה מהא דכתב הרמב"ם (הל' תשובה פ"ז ה"ה) כבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין ומפרש דזהו כוונת הכתוב (נצבים ל, א-ב): "והי' כי יבואו אליך כל הדברים וגו' עד ה"א וגו'", והרי בנוגע לתורה ומצוות כתב הרמב"ם (פ"ה שם) שיש בחירה חפשית ולא שייך בזה כפיה וכו', ואי נימא שהתשובה היא מצוה, איך שייך בזה שהבטיחה התורה שישראל עושין תשובה? ומוכח כהמנ"ח שתשובה אינה מצוה. אבל דבריו אינם מובנים, דהלא אפילו נימא שתשובה אינה מצוה, אבל עכ"פ הבטחה זו שישראל עושין תשובה ודאי כוללת גם שישראל יקיימו מצוות, דהרי ענין התשובה הוא עזיבת החטא כו', וא"כ ממ"נ לפי דבריו קשה בכל אופן, דאיך שייך בזה הבטחה כאשר קיום תומ"צ הם רק בבחירה חפשית, ובס' התשובה ח"ב ע' תכה הביא שכן הקשה בס' 'דעת קדושים' להגר"ר האמבורגער, דאיך זה מתאים לענין הבחירה, ומבאר דטבע ישראל הוא לעשות תשובה אלא שישנם דברים המונעים ומעכבים, ובסוף גלותן יסיר ה' הדברים המונעים ויעשו תשובה מצד עצמם, ועי' גם לקו"ש חכ"ז פ' בחוקותי ב' (ע' 215) ולקו"ש חי"א פ' שמות א' ובהערה 57, וב'תורת שלום' ע' 220 הערה 4. ובכל אופן אין מזה שום ראי'.

קושיית הרבי ע"ז וציווים כוללים

וב'חידושים וביאורים לש"ס' ח"א סי' י"ח, ולקו"ש חל"ח פ' נשא א' ועוד, הקשה ע"ז הרבי מלשון הרמב"ם בהכותרת להל' תשובה: "מ"ע אחת והוא שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה", הרי מוכח דשיטת הרמב"ם דתשובה עצמה היא מ"ע ולא כהמנ"ח.

ובלקו"ש חי"ט ע' 532 באג"ק וכן בחידושים וביאורים ולקו"ש חל"ח שם, ביאר הרבי הענין באופן אחר, דידוע מה שהשריש הרמב"ם (בספהמ"צ שורש ד') שציוויים הכוללים כל התורה ואין בהם חידוש מיוחד אינם נמנים בתרי"ג המצוות, היינו דאף שזהו מצוה כדכתיב "ומלתם את ערלת לבבכם וערפכם לא תקשו עוד", דמשמע דאיירי שכבר עבר עבירות כו', מ"מ אין זה נמנה במנין המצוות, כיון דאין כאן שום חידוש שלא ידעינן ממקום אחר, דהרי ענין התשובה היא עזיבת החטא, וזה גופא כבר נכלל בשאר מצוות כמו קבלת עול מלכות שמים כו' (מצוה ב') או מצות יראה (מצוה ד'), ולכן חושב רק ענין הוידוי במניין המצוות כיון דזהו מעשה מיוחד שלא ידענו ממצוות אחרות, עיי"ש. ועי' גם בס' 'משך חכמה' פ' וילך עה"פ ואמר ביום ההוא עד"ז.

אבל גם על ביאור זה מקשה הרבי, דהרי כתב הרמב"ם דבתשובה בעינן גם "חרטה על העבר" וכמ"ש בפ"ב ה"ב: "וכן יתנחם על שעבר", ונמצא שיש בתשובה עצמה חידוש מיוחד, כיון דחרטה על העבר אינו נכלל בשאר מצוות, דאף דעזיבת החטא בנוגע להבא נכלל כנ"ל, אבל לא חרטה על העבר, ואף די"ל דבתשובה בכדי שיוכל להיות אצלו עזיבת החטא צריך במילא גם לחרטה על העבר, דאם אינו מתחרט על העבר לא יוכל להיות אצלו עזיבת החטא (ולפי"ז יש לבאר דיוק הרמב"ם שם שהתחיל בנוגע לעזיבת החטא שיעזוב החוטא חטאו, וממשיך בחרטה על העבר כנ"ל שיתנחם על מה שעבר, ואח"כ שוב ממשיך ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, דזהו ג"כ הענין דעזיבת החטא, ולכאורה למה הפסיק באמצע עם חרטה על העבר? ולפי הנ"ל י"ל דרק ע"י חרטה על העבר אפ"ל עזיבת החטא שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לחטא זה לעולם כו'). ונמצא דגם חרטה על העבר נכלל בשאר המצוות, כיון דבבעל תשובה הרי זה הכרח בשביל עזיבת החטא, אבל מסיק דזה אינו, דבודאי צ"ל דשייך עזיבת החטא בלי חרטה על העבר, והביא ראי' לזה מחו"מ סי' לד לענין עדות, דלשון הרמ"א שם (סעי' לג): "מיד כשקיבל עליו בבי"ד שבעירו שלא לעשות עוד סגי ליה", הרי מוכח דאפילו בלי חרטה על העבר שייך ענין התשובה, [אף שבכלל נוגע חרטה על העבר לקבלה על להבא, כנ"ל] ונמצא דהענין דחרטה על העבר הוא מעשה מיוחד שלא ידענו ממצוות אחרות?

מסקנת הרבי - ב' חלקים בתשובה

ומסיק הרבי הביאור באופן אחר, דמצוות כאלו שהן מורכבות משני חלקים מחשבה ומעשה כו', הנה הרמב"ם מונה במנין המצוות רק חלק המעשה ולא המחשבה, ובנוגע לתשובה כתב ב'קרית ספר' בריש הל' תשובה: "התשובה והוידוי מצוה אחת היא, שאין וידוי בלי תשובה, כי מי שמתודה ואינו גומר בלבו לשוב מחטאתו הוא כטובל ושרץ בידו והוידוי הוא גמר התשובה". ויש לבאר זה דבמצוות יש "פעולת המצוה" ו"קיום המצוה", דבכלל קיום המצוה הוא ע"י הפעולה והם ענין אחד, כמו נטילת לולב אכילת מצה וכו', אבל בתשובה הפעולה והמעשה הוא הוידוי, והקיום הוא התשובה בלב, דבפעולה לבדה בלי תשובה בלב לא קיים כלום, וזהו כוונת הרמב"ם שהביא דוגמא במתוודה ולא גמר בלבו לעזוב ה"ז כטובל בשרץ בידו, ולכאורה למה צריך להביא דוגמא זו? אלא כוונתו לומר דכשם שבטובל ושרץ בידו דלא עלתה לא הטבילה, אי"ז משום שחסר לו תנאי צדדי בהטבילה כמו כשטובל עם חציצה וכו', אלא דזה דבר והיפוכו דלא שייך שיטהר כשבשעת מעשה אוחז שרץ, כן הכא דמתוודה ואינו עוזב חטאו בלבו אין זה כלום, כי כנ"ל דהתשובה עם הוידוי הוא ענין אחד, וכשאומר הרמב"ם דוידוי הוא מ"ע, זה כולל במילא גם התשובה כיון דוידוי בלי תשובה אינו כלום, (אבל ראה בלקו"ש חכ"ז פ' בחוקותי שם בענין טובל ושרץ בידו באופן אחר קצת, עיי"ש).

ועד"ז הוא במצות התפלה, דפעולת המצוה היא הדיבור, וקיום המצוה הוא העבודה שבלב, כדכתיב ועבדתם ה"א עבודה שבלב זו תפלה, שזהו ענין ההרגש כו' כמבואר בלקו"ש חכ"ב ע' 117, ושיטת הרמב"ם במצוות כאלו שהוא מונה הפעולה של המצוה ולא הקיום של המצוה, ולכן מונה רק ענין הוידוי, וכן בהל' תפלה מונה הענין דלהתפלל שהו"ע הדיבור ולא הענין שבלב, עיי"ש.

(ואולי יש להוסיף, שכל זה הוא בההלכות עצמן בספר היד, וכן בספר המצוות כנ"ל, משא"כ בהכותרת שלפני ההלכות שם מבאר הרמב"ם גם קיום המצוה, דלכן כתב בריש הל' תפלה שהמצוה היא לעבור את ה' בכל יום עיי"ש, וכן הכא בהל' תשובה כתב כנ"ל שישוב החוטא מחטאו).

ב' אופנים בוידוי

וראה לקו"ש חי"ז פ' אחרי, שהביא מ"ש הרמב"ם בענין הוידוי בריש הל' תשובה שאומר חטאתי עויתי פשעתי והרי נחמתי ובושתי כו' במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה. ובפ"ב הל' ח' כתב שעיקר הוידוי הוא כשאומר חטאתי. ומקשה, דלמה מספיק במה שאומר חטאתי הרי זה קאי על שוגג בלבד? ובכלל מהו ב' הענינים שבוידוי? ומבאר, דכיון דוידוי הוא שמגלה התשובה שבלבו, הנה כשם שבתשובה עצמה ישנם ב' ענינים, עד"ז מתבטא בוידוי שישנם ב' ענינים.

וממשיך לבאר שם בארוכה במ"ש אדה"ז בריש אגרת התשובה, דמצות התשובה היא עזיבת החטא בלבד, דמשמע דזה גופא שלהבא אינו חוטא הו"ע התשובה ונשתנה מצבו מרשע לצדיק, וכל שאר הפרטים שמצינו בתשובה חרטה על העבר ווידוי כו', זה נוגע לשלימות התשובה, דלא רק שהאדם ישתנה מצדיק לרשע, אלא שגם יתכפר לו על מה שעבר עד שיהי' כאילו לא חטא מעולם כו', שכל זה הוא שלימות במצות התשובה, אבל תשובה עצמה היא עזיבת החטא. ומביא ראי' לזה מהדין (קידושין מט, ב) דהמקדש את האשה ע"מ שאני צדיק אפילו רשע גמור חוששין לקידושין שמא הרהר תשובה בלבו, ולכאורה הלא לא התוודה כלל כו', ומוכח מזה דע"י עזיבת החטא בלבד נעשה לצדיק גמור (וכ"כ המנ"ח שם). ונמצא שבתשובה ישנם ב' ענינים: עצם התשובה, ושלימות התשובה, ובמילא גם בוידוי ישנם ב' ענינים השלימות דוידוי, דזה כולל גם חרטה על העבר כו', ועיקר הוידוי שאומר רק חטאתי, דכיון שזה קאי על שוגג לא מודגש בזה הענין דחרטה על העבר, ויש כאן רק קבלה על להבא הענין דעזיבת החטא בלבד, עיי"ש בארוכה.

אבל לכאורה אכתי צריך ביאור, דלמה הביא הרמב"ם הדין דעיקר וידוי רק שם בנוגע ליום הכפורים ולא לפני זה?

ויש לבאר זה עפ"י מ"ש בלקו"ש חכ"ט יוהכ"פ, דמבאר הענין דתשובה בכלל, דזה תלוי בהגברא, דכשחטא צריך לעשות תשובה, ובעשרת ימי תשובה כתב הרמב"ם (פ"ב ה"ו) דאז מתקבלת יותר כו', דאין הפירוש שאז משתנה החיוב לגבי הגברא אלא שמתקבלת יותר כו', אבל בהל' ז' שם כותב דיוהכ"פ הוה "זמן תשובה לכל", לפיכך חייבין הכל לעשות תשובה, עיי"ש, דביוהכ"פ ניתוסף חידוש דאין החיוב רק מצד הגברא אלא מצד החפצא דהזמן עצמו, דזמן דיוהכ"פ שהוא זמן של מחילה וסליחה וכו', הוא מצד עצמו מחייב תשובה, ולכן זה שייך לכל אפילו כשאין לו חטא כו', וכמ"ש שם שאפילו כבר התוודה בערבית צריך להתפלל בשחרית וכו'. וכן ביאר הרמב"ם בהל' ח' דאפילו אם כבר התוודה עליהם ביוהכ"פ העבר ועומד בתשובתו, חוזר ומתודה עליהם ביוהכ"פ זה כדכתיב וחטאתי נגדי תמיד, וזהו כנ"ל דאפילו אם בכלל הוא במצב שאינו צריך לתשובה, מ"מ שאני יוהכ"פ כיון שהזמן עצמו מחייב תשובה, צריכים הכל לעשות תשובה, עיי"ש.

ולפי"ז יש לומר, דאתי שפיר למה בהל' ח' לגבי יוהכ"פ מביא עיקר הוידוי כנ"ל שהוא רק עזיבת החטא כו', כי מכיון דכאן איירי לא אודות כפרת התשובה כנ"ל דאינו צריך לזה, דמ"מ צריך תשובה מצד הזמן, במילא שייך כאן להביא עיקר הוידוי ששייך לעצם התשובה ולא להכפרה, וא"ש דמיד בהמשך לזה בא הדין דעבירות שכבר התוודה עליהם חוזר ומתוודה כו', כיון דכל זה בא בהמשך אחד. וראה עד"ז בס' 'הררי קדם' להגריד"ס ז"ל סי' מד.