בלקו"ש חי"ז (ע' 269) מקשה כ"ק אדמו"ר זי"ע על הרמב"ם (הל' לולב פ"ח הי"ד) שכותב: "גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ומשמחים במקדש בימי חה"ס וכו'", שלכאו' השמיט הרמב"ם עוד סוג הנזכר בברייתא שבגמ' (סוכה נג, א) "בעלי תשובה".

ומתרץ (שם ע' 274) וז"ל (תרגום מאידית): הרמב"ם סובר שהברייתא אינה מוסיפה על המשנה, כ"א מפרשת ומפרטת - כדרך הברייתות - מ"ש במשנה בקיצור: הסוג "חסידים" שבמשנה כולל הן חסידים בפרט, והן בע"ת; ואזיל לשיטתי': רש"י (בסוגיין ד"ה "אלו חסידים") פי' "כל חסיד הוה חסיד מעיקרו", ולפי"ז אין ללמוד שזה כולל בע"ת. אבל הרמב"ם פסק בהל' דעות (פ"א ה"ה) "ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה, נק' חסיד". שהנהגה כזו אפ"ל הן בצדיק וחסיד מעיקרו, והן (ואדרבה - בעיקר) בבע"ת. לכן סובר ש"חסידים" שבמשנה כוונתו גם לבע"ת, ומהאי טעמא אין הרמב"ם מזכיר סוג "בע"ת", בנפרד, כ"א כותב "חסידים" סתם, כי (בספרו) כוונתו הן לחסידים מעיקרא והן לבע"ת. עכ"ל.

ויש להעיר שבהתוועדות שמח"ת ביה"ש תשי"ד תירץ כ"ק אדמו"ר זי"ע שבע"ת נכללו, לדעת הרמב"ם, ב"אנשי מעשה", ולא ב"חסידים". וז"ל (כפי שהועתק בתורת מנחם ח"י ע' 75): "וכיון שבנוגע ל"חסידים" מפרש רש"י "כל חסיד הוי חסיד מעיקרו", ובנוגע ל"אנשי מעשה" אינו מפרש מאומה [כיון שהפירוש הוא כפשוטו: יהודים שעיקר ענינם מעשה]. עכצ"ל ש"בעלי תשובה" (שלא היו במצבם ההוה מעיקרא) נכללים בסוג ד"אנשי מעשה". וכן הוא להדיא בס' המאמרים של אדמו"ר מהר"ש (המשך "וככה" תרל"ז פק"ג) ש"אנשי מעשה . . גם קאי על בעלי תשובה". עכ"ל. וממשיך לבאר הטעם למה נכללו בע"ת באנשי מעשה.

ולכאו' ב' השיחות סתרי אהדדי.

ואף שי"ל שהם ב' פירושים נפרדים, ולא סתרי, וכוונתו שאפ"ל בב' האופנים, ובכל שיחה מבאר באחד מהאופנים, [אף שמהלשון בהשיחה דתשי"ד לא משמע כן. ובפרט לפי הלשון בההנחה באידיש (שנכתבה בשעתה). מ"מ ידוע שאין לדייק בהלשונות דהנחה בלתי מוגה, כי לפעמים השינוי בביטוי אחד משנה הפירוש].

הנה כאן אי"ז תירוץ, כי בנדו"ד נמצא סתירה בין ב' השיחות בשיטת הרמב"ם בגדר "חסיד", כי בלקו"ש מפרש שהרמב"ם פליג על רש"י, וס"ל ש"חסיד" אין פירושו "חסיד מעיקרו". ובשיחת תשי"ד מבאר שיטת הרמב"ם בהמשך לשיטת רש"י, שהיות וחסיד פירושו חסיד מעיקרו, כמ"ש רש"י, עכצ"ל שבע"ת נכללו בסוג ד"אנשי מעשה", [וע"ז אין לומר כנ"ל שאין לדייק בהלשונות בהנחה בלתי מוגה, כי אי"ז דיוק בהלשון, כ"א זהו כל תוכן התירוץ, שאין לומר שטעו בכל תוכן הענין, ולהעיר ממ"ש כ"ק אדמו"ר זי"ע בהקדמתו ל'תורת שלום', וז"ל: "בשים לב לזה אשר כותבי הרשימות כולם, היו חסידים ותיקים אשר כל דיבור והגה של רבם קדוש הי' להם, אין כל ספק אשר השתדלו ככל יכולתם לשמור על לשון הרב שלא להוסיף עליו ולא לגרוע ממנו. ואף שאפשר שמפני אריכות השיחה וכיו"ב טעה הרושם באיזה תיבות, ובפרט במקום שכתב בלה"ק והשיחה הרי נאמרה באידית, ולפעמים לא כוון בהעתקתו, אבל בכללות הענינים בודאי מדויקים הם". עכ"ל].

ועכצ"ל שהא גופא, האם הרמב"ם מסכים עם רש"י שחסיד פירושו חסיד מעיקרו, או שפליג עליו - אין ברור בהרמב"ם, ולכן אפ"ל בב' האופנים. ובכל שיחה מפרשו בא' מהאופנים.

וביתר ביאור: לשון הרמב"ם בהל' דעות הוא: "ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר . . נקרא חסיד, כיצד מי שיתרחק מגובה הלב עד קצה האחרון ויהי' שפל רוח ביותר נקרא חסיד, וזוהי מדת חסידות". אבל לא כתב בפירוש שרק אדם כזה נק' חסיד. ולכן י"ל בב' אופנים: א) כוונת הרמב"ם שזהו א' מהנהגות האדם, שעי"ז יחול עליו תואר "חסיד", אבל אפ"ל עוד ענינים שע"י יהי' נק' "חסיד", כמו אם אדם לא חטא מעיקרא. ב) כוונת הרמב"ם שרק מי שמדקדק ע"ז ביותר וכו' נק' חסיד. ואין תואר "חסיד" חל על מי שלא חטא מעיקרא. וכפי שנראה מזה שהרמב"ם לא הביא שאם הוא אדם שלא חטא הוא נק' חסיד.

הן אמת, שרש"י בודאי פליג על הרמב"ם, כי הוא כתב "כל חסיד הוי חסיד מעיקרו", הרי אא"פ ללמוד לשיטתו שמי שמדקדק ע"ע ביותר, אף אם הוא בע"ת, נק' חסיד, כי "כל חסיד הוה חסיד מעיקרו", אבל בנוגע האם הרמב"ם חולק על רש"י, אין ברור, כנ"ל.

ולכן בשיחת תשי"ד פי' להאופן שהרמב"ם לא פליג על רש"י, ובלקו"ש פי' לפי האופן שהרמב"ם אכן פליג על רש"י. ולא באתי רק להעיר.