ידוע וכבר נתפרסם ביאורו של רבינו זי"ע (נדפס בלקו"ש חכ"ט ע' 211 ואילך) בדבר מנהג אנ"ש מה שאינם ישנים בסוכה, שהפטור הוא מדין "מצטער". והיינו, שמחמת גודל ועילוי האורות קדישין המאירים בסוכה, הרי ש(כלשון השיחה שם:) "ער לייגט זיך שלאפן בסוכה און קען ניט איינשלאפן ווערן בשום אופן". ועיין שם בארוכה.

והנה, זה לא מכבר נתקלתי בדברי המרדכי אמסכת סוכה בפ"ב אות תשמ וז"ל: "ודוקא שעשה סוכתו מתחלה במקום הראוי לאכול ולשתות ולישן בה ונולד לו הצער אחר כך, אבל עשאה מתחלה במקום הראוי להצטער באכילתו או בשתייתו או בשינה . . לא מיבעיא דלא מיפטר בה, אלא אפילו אין סכנה באכילה ושתיה אלא בשינה לא יצא י"ח כלל אפילו באכילה, דהא כעין דירה בעינן כיון שאין יכול לעשות בה כל צרכיו אכילה ושתיה ושינה בלא צער מתחלה, לא הויא סוכה כיון דלצעוריה קיימא". עכ"ל.

ומיד נתעוררתי. דלכאורה על פי דברים אלו מצווה רבא ליישב מנהג רבבות מבני ישראל יראים ושלמים, היאך יוצאים יד"ח מצוות אכילה ושתיה בסוכה. דלכאורה הא דיש לו למי שהולך בדרכי החסידות צער מן השינה בסוכה לא הויא כמי ש"נולד לו הצער אחר כך", אלא כמי ש"עשאה מתחלה במקום הראוי להצטער", וכמי ש"אין יכול לעשות בה כל צרכיו". וא"כ, הויא בבחינת "לצעוריה קיימא", דלפי לשון המרדכי לא הויא סוכה.

וכשבדקתי לראות אם הלכה ערוכה כן, ראיתי שכדברי המרדכי כן פסקו הפוסקים. המחבר בסימן תר"מ ה"ד, ועיין שם בהג"ה. וכן גם נפסק בשולחנו של רבינו הזקן סימן תר"מ ה"ו, עיי"ש.

ואבקש מקוראי הגליון ליישב זה.