בלקו"ש ח"ד עמ' 1033, שבגמרא (סוטה כה, א) איתא שבעל שמחל על קינויו קינויו מחול רק קודם סתירה, אבל לאחר סתירה אינו יכול למחול, אבל בירושלמי (סנהדרין פ"ח ה"ו) איתא שהבעל יכול למחול על קינויו אפילו לאחרי שנסתרה, כל זמן שלא נמחקה המגילה. ומבאר הרגצ'ובי (צפע"נ על הרמב"ם הל' סוטה פ"א ה"ז), שאין פלוגתא בין הבבלי לירושלמי, אלא בירושלמי מדובר אודות סתירה כזו שכל מציאותה היא רק מצד הקינוי, כמו אם אמר אל תסתרי עם אביך או עם מאה בני אדם, שלולי הקינוי אין זו סתירה, ולכן כאשר הבעל מוחל ומבטל הקינוי, אזי ממילא בטלה גם הסתירה.

ויש לעיין בזה, שהרי הרגצ'ובי כותב על זה "לכאורה י"ל", ומסיק, "אך באמת אין הפירוש כן, רק דר"ל לענין השקאה, דהא מבואר במשנה דאם בעלה אינה רוצה להשקותה מעכב, ואמר, דזה רק קודם שנמחקה המגילה, אבל לאחר שנמחקה המגילה משקין אותה על כרחו".

[ולהעיר, שכן הוא בשיחת ערב חגה"ש תשי"ט, שמביא דברי הרגצ'ובי הנ"ל, ומוסיף בחצע"ג: לענין שלא ישקה].