בלקו"ש חל"ה פ' וישב - חנוכה מבאר פלוגתת רש"י והרמב"ן [אם המלאך אמר בפירוש ליוסף שאחיו מתנכלים להמיתו, דלרש"י אמר לו בפירוש משא"כ להרמב"ן עיי"ש], דתלוי בפלוגתת הראשונים בדין "יעבור ואל יהרג", דהרמב"ן סב"ל כשיטת הרמב"ם (הל' יסודי התורה פ"ה ה"ד) דאם נהרג ולא עבר ה"ז מתחייב בנפשו, ולכן סב"ל שדברי המלאך לא נאמרו מפורש ליוסף, כי אם הי' ידוע לו שיש סכנה בדבר הי' אסור לו ללכת לסכן א"ע, אבל רש"י סב"ל כשיטת התוס' (ע"ז,כז,ב, בד"ה יכול, וראה כס"מ שם) דאם נהרג ולא עבר "צדקה תחשב לו", לכן אף שידע שיש סכנה בדבר מ"מ הי' מותר לו להחמיר על עצמו.

ובהערה 20 שם כתב וז"ל: "ואף שדין זה אם ירצה להחמיר על עצמו וליהרג רשאי הוא אם העכו"ם מכוין להעבירו על דת" (שו"ע יו"ד סי' קנ"ז), "אבל אם אינו מכוין אלא להנאת עצמו אסור להחמיר ונקרא חובל בעצמו וצריך לעבור ואל יהרג" (ש"ך שם סק"ב מרבינו ירוחם סוף נתיב יח), והרי בנדו"ד אין כאן ענין להעביר על דת - הרי לדעת כמה ראשונים גם כשאין הכוונה להעביר רשאי להחמיר ע"ע (סמ"ק מצוה ג' שו"ת הרדב"ז סי' אלף קסג, ועי' ביאור הגר"א שם סק"ג). ולהעיר מעירובין כא, ב, ובתוס' שם (הובא בפתחי תשובה יו"ד שם) תו"ח שם, לחם שמים לברכות פ"א מ"ג ועוד, וראה תשובת הצ"צ לענין מילה במקום סכנה (נדפסה ביגדיל תורה (קה"ת נ.י.) שנה ט' חוברת א' (ס"ב) ס"א)". עכ"ל.

במקום דליכא אנס האם רשאי להחמיר ע"ע

ויש להעיר בזה במ"ש בשו"ת הרדב"ז (ח"ג סי' תמ"ד) וז"ל: "שאלת ממני עמ"ש בפסקי ריקאנטי סי' קסו שהריב"א חלה את חליו אשר מת בו, וחל יוהכ"פ באותם הימים, ואמרו לו הרופאים שאם יתענה ימות בודאי, ואם יאכל שמא יחיה, והוא אמר ברי ושמא ברי עדיף ולא אכל ומת אם יפה עשה? תשובה: לגבי הדין אין ללמוד ממנו כלל שהרי אפילו ספק ספיקא של פקו"נ דוחה שבת ויוהכ"פ, ואפילו לחיי שעה חוששין, ואפילו לפי מ"ש האחרונים שמי שהי' דינו שיעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה משובח, וכן הוא דעתי ולא כהרמב"ם בזה, הני מילי במקום שיש קדוש ה' בדבר, שמוסר נפש על דתו ית' אבל בפקו"נ לא, וכמ"ש שהמונע א"ע ה"ז כשופך דמים, ואולי הריב"א ידע בעצמו שאפילו יאכל ימות בודאי כו'". עכ"ל. וכ"כ בח"ד סי' סז דאפילו להחולקים על הרמב"ם דאם עבר ונהרג ה"ז משובח שאני התם דאיכא קידוש ה' וכו', עי"ש.

ועי' גם בס' אור גדול סי' א' (ג, א) שהביא ראיית הפרי חדש לשיטת הרמב"ם דאם נהרג ולא עבר מתחייב בנפשו מפיקוח נפש שדוחה את השבת, ובפקו"נ אמרינן שהשואל ה"ז שופך דמים נמצא דאיכא איסורא במילתא דוחי בהם ולא שימות בהם כו', וה"נ לענין יעבור ואל יהרג דאם נהרג ולא עבר ה"ז מתחייב בנפשו.

וע"ז האריך באור גדול שם לדחות ראייתו ולתרץ שיטת התוס', שזהו רק במקום שיש קידוש ה' וחילול ה', שיש אנס הרוצה להכריחו לעבור בשאר עבירות, ואפילו להדעות דסב"ל דאף כשמתכוון להנאת עצמו מותר לו ליהרג, ה"ז רק במקום שיש אנס ואיכא קצת קידוש ה' וקצת חילול ה' ומשום הכי רשאי להחמיר על עצמו, אף דאין כאן קידוש ה' וחילול ה' גמור שיהא מחוייב למסור נפשו ורשאי לעבור בכדי שלא יהרג, מ"מ כיון שיש קצת קידוש ה' וכו' שפיר מותר מצד מדת חסידות להחמיר על עצמו, משא"כ בפקו"נ שלא ע"י אנס דליכא קידוש ה' וחילול ה' אינו רשאי להחמיר על עצמו ובזה לית מאן דפליג דאסור. והביא ראי' לחילוק זה מאביי (סנהדרין עה, ב) דלית ליה האי חילוק דהנאת עצמן וסובר דאם הוא בפרהסיא אפילו להנאת עצמו יהרג ואל יעבור, וקשה לדידיה דמאי שנא מחולה בפקו"נ דמותר בכל האסורים אף שזהו בפרהסיא, וא"כ מאי שנא מאנס דכשהוא להנאת עצמו בפרהסיא יהרג ואל יעבור? ומוכח מזה דצ"ל כחילוק הנ"ל דשאני אנס שיש בזה קידוש ה' וחילול ה', משא"כ בחולה בפקו"נ, וכן צ"ל לפי שיטת התוס' עיי"ש עוד. וראה שו"ת יביע אומר ח"ו יו"ד סי' יג אות ג'.

ועי' גם בס' אהלי יוסף (דיני קדה"ש סעי' יב ס"ק קה), שכתב דלענין חולי שיש בו סכנה אם אינו רוצה לקבל התרופה שיחללו שבת עליו כופין אותו, ומביא שכ"כ בשו"ע סי' שכח מג"א סק"ו, ובשו"ע אדה"ז שם סעי' יא, (וראה גם סי' תריח סי"א לגבי אכילה ביוהכ"פ: "עליו הכתוב אומר ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש") ומבאר, דזהו גם לפי דעת התוס' כיון דהכא ליכא אנס וכו' ודחה עפ"ז ראיית הפר"ח הנ"ל (וכמ"ש באור גדול), עיי"ש עוד.

ובנדו"ד לגבי יוסף, הרי לא הי' כאן אנס שרצה לכפותו לעבור על מצות כיבוד אב, וא"כ זה דומה לכאורה לחולה שיש בו סכנה דאמרינן שאסור לו להחמיר ע"ע, אפילו לפי הדיעות דמותר להחמיר ע"ע כשהגוי מתכוון להנאת עצמו.

אמנם לפי המבואר כאן בהשיחה נמצא דיש מקום לומר לא כהנ"ל, אלא אפילו בדליכא אנס, אם רוצה להחמיר על עצמו לקיים מ"ע רשאי. וכן משמע בתשובת הצ"צ שם במי שמתו אחיו מחמת מילה ומ"מ רוצה למול א"ע שכתב די"ל שרשאי להחמיר ע"ע - לפי הדעות דסב"ל שרשאי להחמיר ע"ע אף במקום שאמרו יעבור ואל יהרג - אלא דאח"כ דן שם דכיון שאינו מצווה ועושה אינו רשאי להחמיר. גם כתב דבמילה אין זה מיתה ודאית אלא חשש וסכנה עיי"ש, אבל לא הוזכר שם הסברא דכיון דליכא אנס ודאי אסור, וכן כתב בלחם שמים שם (סופ"א דברכות) לגבי רבי טרפון שהכניס א"ע לסכנה שלא הי' עליו שום עונש על שהכניס א"ע לסכנה משום חומרא בעלמא דבודאי היכא דשייכא חומרא שרי אפילו לאסתכוני עלה ומדת חסידות היא אעפ"י שאינה חובה על כל אדם, והביא שם תשובה הנ"ל מהריקאנטי שהריב"א החמיר על עצמו בבעיא דספק נפשות לענין איסור אכילה ביוהכ"פ דבכרת, דמדינא ספק נפשות להקל, אבל מצד מדת חסידות מותר, וכעובדא דר"ע בעירובין כא, ב, שאמר מוטב שאמית מיתת עצמי וכו'.

בגדר מצות קידוש ה' וכו'

והנה אף דלפי ההלכה כבר הובא מ"ש אדה"ז בהל' שבת והל' יוהכ"פ דבודאי אינו רשאי להחמיר ע"ע וכופין אותו, מ"מ לכאורה יש מקום לבאר הך פלוגתא שזה תלוי בגדר מצות קידוש ה':

דהנה ידוע מה שחקר הרבי בכ"מ בענין האיסור ד"לפני עור", ולענין "מצות תוכחה", ולענין "תוס' מן החול אל הקודש" ועוד, אם הוא "דין כללי" השייך לכל פרט ובפרט בשוה או שהוא "דין פרטי" בכל דבר ודבר בפני עצמו. ולדוגמא בלפני עור, אם הפירוש שלעולם הוא עובר אותו האיסור ואין הפירוש אם מכשילו באיסור חמור או באיסור קל, או שהוא פרט בכל עבירה ועבירה, ואם הכשילו באיסור חמור יותר, האיסור דלפי עור חמור יותר, ועד"ז בנוגע למצות תוכחה אי נימא דלעולם חל אותו המצוה בשוה ואין הפרש אם היא מצוה קלה או חמורה, וכן בענין תוס' מן החול אל הקודש אי נימא דלעולם חל אותו קדושה בהתוספת, ואין הפרש אם הוא שבת יוהכ"פ או יו"ט, או שהו"ע פרטי שתלוי אם הוא קדושת שבת יוהכ"פ או יו"ט, (וראה בכ"ז לקו"ש חי"א ע' 149, חי"ט ע' 59 הערה 29, חכ"ב ע' 58, ליקוטי ביאורים ח"ב ע' פ"ב, ועוד), ועי' גם קובץ הערות אות שמ"ט שחקר כן בנוגע ל"כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני", אי "לא מהני" מצד כללות הדבר שאמר רחמנא לא תעביד, או מצד פרטיות איסור זה, דפשטות הפי' בחקירה זו היא אם הוא דין בפני עצמו שאינו שייך לעצם האיסור, דאז נמצא שהו"ע כללי, אבל אי נימא דהוה חלק מעצם האיסור וכו' ודאי הוא ענין פרטי שתלוי לפי חומר איסור זו.

והנה בהל' יסודי התורה שם הל' י' כתב הרמב"ם וז"ל: "כל העובר מדעתו בלא אונס על אחת מכל מצות האמורות בתורה בשאט נפש להכעיס הרי זה מחלל את ה' וכו' ואם עבר בעשרה מישראל ה"ז חילל את ה' ברבים וכל כל הפורש מעבירה או עשה מצוה לא מפני דבר בעולם כו' ה"ז מקדש את ה'". עכ"ל. דמבואר בזה שהענין דקידוש ה' וכו' שייך בכל מצוה ומצוה.

ומעתה יש לחקור ע"ד הנ"ל גם במצוות קידוש ה' והפכו: א) אם הפי' שהיא מצוה בפני עצמה לקדש שמו ית' ואי"ז חלק ופרט מעצם המצוה, והא דמבואר ברמב"ם דכשמקיים מ"ע ה"ה מקדש את ה' וכן כשעובר עבירה מדעתו עובר על איסור חילול ה' ה"ז רק "היכי תמצי" שיכולים לקיים מצות קידוש ה' או הפכו ח"ו ע"י עשיית מצוה או להיפך, אבל הוא דבר נוסף על גוף המצוה, ועל גוף העבירה. ב) או נימא שהוא חלק ופרט מכל מצוה ומצוה, דבכל מצוה פרטי נכלל בה גם הענין לקדש שמו' ית' והקידוש ה' הוא חלק מעצם המצוה ונכלל בהציווי של גוף המצוה לקדש שם ה' על ידה, וכן בכל עבירה ועבירה עצמה נכלל בה ג"כ הענין מה שמחלל שם ה', ונכלל בהציווי של עצם העבירה שלא יחלל ה' בה ושלא יעבור על קידוש ה', אלא דמצד הדין ד"וחי בהם" דילפינן דיעבור ואל יהרג, יש בזה חילוקי דינים מתי מחוייב למסור נפשו, או אם מותר לו למסור נפשו דתלוי באיזה עבירות הוא, ואם הוא בפרהסיא או בשעת הגזרה וכו' שכל זה תלוי לפי גודל קידוש ה' והפכו.1 וראה הערות וביאורים גליון ש"מ שנתבאר עפי"ז כמה פלוגתות של הרמב"ם ושאר ראשונים בנוגע למצוות קידוש ה', ואכמ"ל.

ולפי"ז י"ל בעניננו דאי נימא דמצות קידוש ה' הו"ע בפני עצמו ואינו חלק מגוף המצוה, במילא שפיר י"ל שכל מה דסב"ל להתוס' דאפילו במקום שאינו מחוייב ליהרג אם נהרג צדקה תחשב לו הוא רק בדאיכא אנס שרוצה להכריחו לעבור בשאר עבירות, ואפילו כשמתכוון להנאת עצמו (לפי דעה הנ"ל) מותר לו ליהרג כיון דמ"מ איכא קצת קידוש ה' וכו' כנ"ל כיון שיש אנס, אבל בדליכא אנס ויש רק קיום גוף המצוה בלבד אסור לו ליהרג, אבל אי נימא שהדין דקידוש ה' הוא חלק מגוף המצוה עצמה דעצם הציווי הוא ציווי בקידוש ה', נמצא דאפילו בדליכא אנס ואין כאן קידוש ה' מצד אחרים, אבל מ"מ הרי יש כאן גוף המצוה שגם בה מצ"ע יש בזה הציווי דקידוש ה' וחילול ה', וכיון שיש כאן יסוד הדבר החיוב דקידוש ה' והפכו כמו בשאר המקומות כשיש אנס וכו', לכן י"ל דגם הכא רשאי להחמיר ע"ע דמאי שנא.

וראה לקו"ש חכ"ז פ' אחרי ג' אודות הגדר דדחיית שבת מפני פקוח נפשות שזהו קיום השבת עצמו, דלפי"ז לכאורה י"ל דבנוגע לשבת כו"ע יודו דאינו רשאי להחמיר, כיון דאם מחמיר ה"ז היפך ענין השבת.