בדין צער בעלי חיים ידועה המחלוקת בגמ' (ב"מ לב, ב) - האם הוא דאורייתא או דרבנן: ריה"ג סובר דצער בע"ח לאו דאורייתא. ורבנן סברי דהוא דאורייתא, וכן הוא להלכה, שהרבה מן הדיעות ס"ל שלמסקנא צער בע"ח דאורייתא (ראה הדיעות שהובאו בשד"ח כללים מע' הצד"י, וכן ג"כ פסק אדמוה"ז בשו"ע או"ח סש"ה סכ"ו, חו"מ הל' עוברי דרכים וצער בע"ח ס"ד).

והנה בשיטת רש"י בפי' על הש"ס נר' שג"כ סובר כן, וכמ"ש בפירושו לשבת (קכח, ב ד"ה "צער בע"ח דאורייתא"): "שנאמר עזוב תעזוב עמו, ואיכא מאן דדריש טעמא דקרא משום צער בע"ח באלו מציאות".

אבל בפירושו של רש"י על התורה משמע דס"ל דע"פ פשוש"מ - צער בע"ח לאו דאורייתא: וכהוכחת כ"ק אדמו"ר (בלקו"ש חכ"א ע' 125 ואילך) דמהא שהביא רש"י בפי' על הפסוק "כי תראה חמור שונאך . . וחדלת מעזוב לו וגו'" - "פעמים שאתה חדל . . חמור של גוי ומשאו של ישראל, וחדלת", מוכח דס"ל צער בע"ח לאו דאורייתא, כי מצד צער בע"ח אין נפק"מ למי שייכת הבהמה, וכ"ה באמת בגמ' (ב"מ שם) דברייתא זו ד"בהמת נכרי וחדלת" אתיא כריה"ג שס"ל לאו דאורייתא.

ועיי"ש בהשיחה הביאור בשיטת רש"י, ועייג"כ במיוחד הע' 24.

ולכאו' יש להקשות קושיא הכי פשוטה: איך אפ"ל שעפ"י פשוש"מ צער בע"ח לאו דאורייתא, הרי מקרא מלא דיבר הכתוב (במדבר כב, לב) "ויאמר אליו מלאך ה' על מה הכית את אתנך", כלומר - למה ציערת אותה, ומוכח בפשטות דצער בע"ח דאורייתא.

והנה, בהשקפה ראשונה התי' הפשוט (והרגיל בכגון דא) הוא, דאין שום הכרח בפשוטו של מקרא דהמדובר כאן הוא אודות צער בע"ח וכדלקמן.

וצריך ביאור: נוסף על הצורך בהסברה מדוע באמת אי"ז פשוטו, הנה הרמב"ם - בדין זה האם הוא דאורייתא או דרבנן (ושקו"ט גדולה בדבריו) - כתב בפי' שהמקור לכך שצער בע"ח דאורייתא הוא מפסוק זה!

וכך כותב כ"ק אדמו"ר (אג"ק ח"ג ע' ריד): "בענין צער בע"ח שהוא מדאורייתא - ראיתי מציינים בירור דעת הרמב"ם בזה ומקורו - ממ"ש במו"נ ח"ג פי"ז שהוא דאורייתא מאמרו (במדבר כב, לב) על מה הכית את אתנך. וכ"ה במדרש הגדול עפ"ז בשם ר' יוחנן. ועיין בארעא דרבנן ועפרא דרבנן בזה". עכ"ל.

וז"ל הרמב"ם במו"נ שם: "ואמנם אומרים צער בע"ח דאורייתא, מאמרו על מה הכית את אתנך וגו', הוא ע"ד ההשלמה לנו, שלא נלמד מדת האכזריות ולא נכאיב לבטלה ללא תועלת . . ואפי' באיזה בע"ח שיזדמן...". וזה"ל במדרש הגדול: "אמר ר' יוחנן צער דאורייתא דכתיב על מה הכית את אתנך". ונראה מכאן שהרמב"ם לומד במו"נ בפשטות (ולא בדרך דרש וכיו"ב) שהוא דאורייתא - מפסוק זה. וא"כ צ"ב, דלפי פשוטו ש"מ ודאי שכן הוא. ומדוע פי' רש"י דעפ"י פשוטו הוא לאו דאורייתא.

וע"כ צ"ל כנ"ל שאין ע"ז שום הכרח; וי"ל הביאור בזה: הנה, בפשטות דברי המלאך באים בהמשך להמעשה שארע לבלעם זה עתה, מה שלחצה רגלו כו', והנס דפתיחת פה האתון, ובהגלות המלאך אליו אומר לו "על מה הכית את אתנך". היינו שהיה עליך להבין שבכל המאורעות הללו יד ה' בדבר, והיא מפריעה לך בהליכתך שלוש פעמים, ודבר זה כלל לא היה רגיל אצלה (וכמו שהודה בלעם על מה שאמרה "ההסכן הסכנתי"), ואעפ"כ לא תפס בלעם בזה. וע"ז אמר לו "למה הכית" ולא קישרת שהקב"ה מנסה בכך למנוע אותך ממעשיך. ובמילא מובן דלפי ביאור זה אין לזה קשר עם צער בע"ח בכלל.

והנה, יסוד זה שיש בכלל סדר ענינים שבו הקב"ה מנסה להציל את בריותיו מחטאים, נתבאר באריכות, ועפ"י פשוטו של מקרא בשיחת ש"פ בלק תשל"ג (בלתי מוגה), ועפי"ז ביאר שם מדוע הוצרך לנס דפתיחת פה האתון, ולא נגלה אליו הקב"ה מיד, וגם מדוע לא אמרה מיד האתון ע"ד גילוי המלאך - עיי"ש בשיחה על רש"י.

ולאחרי אריכות הביאור, (ביחד עם הביאור בכמה פסוקים שבפרשה) מבאר ההוראה שבדבר, וזלה"ק: "ומכאן הוראה נוספת בנוגע לצער בע"ח, דלכאו' מהי העוולה הגדולה מה שבלעם הכה את האתון, עד כדי כך שהדבר הראשון שהמלאך אמר לבלעם הוא על מה הכית את אתנך, ועושים מזה א "גאנצע פרשה", ולכאו' מהי העוולה שהכה את האתון שלוש פעמים? רק שמכאן נלמדת ההוראה עד כמה צריך להיות זהיר בצער בע"ח, ואם זהו בנוגע לבע"ח, אזי אעכו"כ כשהמדובר הוא אודות יהודי, וכ"ש שלא להכות יהודי...". ע"כ בהנוגע לעניננו.

ומורם מזה, שאף שכנ"ל אי"ז ממש ראיה והוכחה דצער בע"ח דאורייתא, אעפ"כ לומד הרבי את פשט הכתוב שהמלאך בא לבלעם בטענה - על מה ציערת, על ענין דצער בע"ח, ומוסיף (נוסף על הפשט) שמכך שהוא הטענה הראשונה וכו' מוכח עד כמה צריך להיות זהיר כו'. [שוב העירוני מדין צער בע"ח לגוי - עיין שו"ע יו"ד סי' ה, ולבוש שם. ואולי לכך מכיון שאינו להם מדאורייתא, אי"ז ראיה והוכחה. אבל לפי"ז צ"ע בראיית הרמב"ם מפסוק זה, ואולי אי"ז ראיה רק בדרך הפשט. ועצ"ע].

שוב העירני הרה"ג וכו' רא"ב גערליצקי, שבהתוועדות אחש"פ תשמ"ז הוזכר מש"כ במו"נ דצער בע"ח דאורייתא, והקשה מדוע בס' היד לא כתב כן הרמב"ם בהדיא.

ובהעו"ב בגליון שפז, העיר ע"ז הרב גערליצקי מספר 'מנחת סלת', שכתב דאף שדעת הרמב"ם בכלל הוא שצער בע"ח דאורייתא, מ"מ בפריקה ליכא חיוב זה, דאינו מחוייב לצער עצמו כדי לבטל מהבהמה הצער, עיי"ש. אבל כנר' שיטת כ"ק אדמו"ר (עכ"פ בפשש"מ) - דמהא שבבהמת גוי ומשא ישראל אינו פורק מוכח דצער בע"ח לאו דאורייתא, ולפי"ד אין זה מוכח.

עוד העירני מהמובא ב'ספר חסידים' סי' תרסו: "כל מעשה גרמות שאדם גורם צער לחבירו נענש, ואף אם יעשה צער על חנם לבהמה, כגון שמשים עליה משאוי יותר מאשר יכולה לשאת, ואינה יכולה ללכת ומכה אותה, עתיד ליתן את הדין, שהרי צער בע"ח דאורייתא - כתיב בענין בלעם על מה הכית אתנך, כנגד שאמר לה לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך, לכן נהרג בחרב". ואלה הדברים הם ממש כדברי המו"נ, שמכאן ראיה שצער בע"ח דאורייתא. וממשיך ומוסיף שם: "ואנה הוזהר, שהרי בבני נח לא מצינו ורדו, לאדם שלא הותר לו בשר תאוה - נתנה לו רדיה, אבל לבני נח שהתיר להם בשר תאוה - לא נתנה לו רדיה כו'". ומובן מזה, שעצם הענין דצער בע"ח דאורייתא, הוא מהפסוק דבלעם, רק שהטעם לזה שבגלל שהכה את אתונו לכן נהרג בחרב, לזה צריך אזהרה "ואנה הוזהר בזה" - ומפרש שזהו ממה שהתיר להם בשר תאוה ולא נתנה לו רדיה. [עיין בענין זה בלקו"ש ח"כ עמ' 11, וש"נ באו"א קצת עפ"י פשוטו ש"מ]. אבל סו"ס עדיין צ"ע, האם עפ"י פשוטו של מקרא מוכח דצער בע"ח דאורייתא.