ראש הישיבה - ישיבה גדולה, מיאמי רבתי
בלקו"ש ח"ג (ע' 948) כותב כ"ק אדמו"ר זי"ע וז"ל (תרגום מאידית): עה"פ (צו ו, ב) "זאת תורת העולה גו' כל הלילה", מפרש רש"י: "בא ללמד על הקטר חלבים ואברים שיהא כשר כל הלילה". צריכים אכן להשתדל להקטיר הכל ביום; ואז הוא ה"בשעתה" שלהם (מנחות עב, א. רמב"ם הל' מעה"ק פ"ד ה"ג). אבל אפשר להקטיר החלבים ואברים גם בלילה, באם כבר עשו ביום את העבודות הקודמות המתירות את הקרבן.
כן הוא הדין מדאורייתא. אבל ישנם כמה מצות שמה"ת מותרים להעשות כל הלילה "עד שיעלה עמוד השחר", ורק כדי "להרחיק את האדם מן העבירה" גזרו חכמים שייעשו רק עד חצות הלילה. ובנוגע הקטר חלבים ואברים נחלקו רש"י והרמב"ם האם גם בזה גזרו חכמים.
הרמב"ם (שם פ"ד, ה"ב. הל' תמידין ומוספין פ"א, ה"ו) ס"ל שגם בזה גזרו, כמו בשאר מצוות שמדאורייתא יכולים לקיימם עד שיעלה עמוד השחר. ורש"י (ריש ברכות ד"ה כדי) ס"ל שבהקטר חלבים ואיברים לא גזרו חכמים שייעשה רק עד חצות לילה.
אחד הטעמים שי"ל ע"ז, שלשיטת רש"י ישנו חילוק בין הקטר חלבים ואברים לבין מצוות אחרות: ישנו כלל (לדעת כמה פוסקים) שמה שמפורש בתורה שהוא מותר, אין חכמים יכולים לגזור איסור ע"ז (ט"ז או"ח סו"ס תקפח (במצוה) יו"ד ר"ס קיז (בדבר הרשות). וראה שד"ח כללים מערכת יו"ד כלל יז - כז. 'דרכי תשובה' סקי"ז סק"ד. וש"נ). ומכיון שזה שהקטר חלבים ואיברים כשר כל הלילה מפורש בתורה - כל הלילה עד הבוקר" (ד, שם); "ולא ילין חלב חגי עד בוקר" (משפטים כג, יח) - לכן לא גזרו בזה חכמים.
אבל עפי"ז אינה מובנת שיטת הרמב"ם שאכן גזרו בזה, כי - לדעת כמה אחרונים - ישנן ראיות שגם הרמב"ם ס"ל להכלל שבמקום שמפורש בתורה להיתר אין חכמים יכולים לגזור, וא"כ למה ס"ל להרמב"ם כאן שמדרבנן צריך להקטיר קודם חצות, הרי בתורה מפורש כל הלילה?
והביאור: עה"פ "ואם האכל יאכל" (צו ז, יח), איתא בגמרא (זבחים יג, ב וש"נ): "בשתי אכילות הכתוב מדבר, אחת אכילת אדם (שהכהנים אוכלים את חלקם בקרבן) ואחת אכילת מזבח" (ההקטרה על גבי המזבח). ובגמרא לומד מזה ומשווה האכילות להדדי.
והנה גם באכילת כהנים ישנה המצוה שיאכלו חלקם "ביום קרבנו" (צו ז, טו), באותו היום, ולא יותירו למחר. ובזה יש שני ענינים: א) מצות העשה של אכילת הזבח, וכמו על כל מצוה - תיקנו ברכה גם על אכילת הזבח (משנה ותוספתא סוף פסחים). ב) אכילתם באותו יום מונעת שלא יעברו על הלאו דנותר.
החילוק בין שני הענינים הוא: מצות אכילת הזבח כמה תנאים יש בה (למשחה, לגדולה, אינו חי), ואם חסר אחד מהתנאים, לא מקיימים המצוה. משא"כ בענין המניעה שלא יבואו לידי נותר, אין שום נפק"מ באיזה אופן הוא אוכל, ובלבד שע"י האכילה לא יהי' נותר מהקרבן.
והנה כשם שישנם ב' ענינים הללו באכילת כהנים, כך י"ל שישנם גם באכילת מזבח. ע"י שמקטירים חלבים ואיברים על המזבח ביום ההקרבה, נפעלים שני ענינים: א) העבודה של הקטרת חלבים ואברים על המזבח - הענין החיובי של אכילת מזבח. ב) עי"ז מונעים שלא יהי' נותר, שלא יעברו על הל"ת "ולא ילין חלב חגי עד בוקר".
ויש לומר, שזהו גם כן הטעם שלכתחילה צריך להקטיר החלבים ואברים ביום דוקא ולא בלילה (אע"פ שבכלל אין אנו מוצאים חילוק מדאורייתא בין לכתחילה לבדיעבד): העבודה להקטיר החלבים והאברים, צריכה להעשות ביום דוקא, כמו כל עבודות המקדש, ומ"ש בתורה שאפשר להקטיר "כל הלילה עד הבוקר, אין זה אלא בנוגע לפרט השני, למנוע הלאו דנותר. ולכן לכתחילה צריך לעשות עבודת ההקטרה ביום, אלא שאם לא עשאוה ביום, והזמן של עבודת ההקטרה - הענין החיובי שבזה, כבר עבר - צריכים להקטיר במשך הלילה, בכדי שלא לעבור על הלאו דנותר.
ועפי"ז אפשר לתרץ את הדעה הנ"ל של הרמב"ם: לפי הרמב"ם (משא"כ להט"ז וכו') הנה הכלל ש"אין כח ביד חכמים לאסור דבר שפירשה התורה בפירוש להיתר", הוא רק כשמדובר אודות מצוה, דבמקום שהתורה אמרה בפירוש שיעשו את המצוה, אין חכמים יכולים לעקור זה שלא יעשוה; משא"כ במקום שהתורה רק התירה ואמרה שמותר לעשות כן כל הלילה, אבל אין בזה מצות עשה, הרי בזה אפשר שחכמים יגזרו שלא יעשו זה אלא עד חצות. ע"כ מהשיחה שם.
הנה עפ"ז יש לתרץ קושיית רעק"א (שו"ת סי' עד) על המל"מ, דהנה כתב הרמב"ם (הל' מכא"ס פ"ח הט"ז) וז"ל: "וכל דבר שאסור באכילה ומותר בהנאה, אע"פ שהוא מותר בהנאה, אסור לעשות בו סחורה, ולכוין מלאכתו בדברים אסורים, חוץ מן החלב, שהרי נאמר בו יעשה לכל מלאכה". עכ"ל. וכ' ע"ז המל"מ (שם הי"ח) וז"ל: "ולדידי דעת שפתי רבינו ברור מללו, דס"ל דאיסור הסחורה הוא דבר תורה, שהרי כתב וכל דבר שאסור באכילה כו' חוץ מן החלב, שהרי נאמר בו יעשה לכל מלאכה, ואם איתא דס"ל דכל דבר שאסור באכילה מהתורה מותר לעשות בו סחורה, אלא שחכמים גזרו ואסרו סחורה, מנין לו לרבינו שגם על החלב לא גזרו, דומיא דשאר איסורין, אלא ודאי דס"ל לרבינו דאיסור הסחורה הוא מה"ת, ומש"ה כתב חוץ מן החלב". עכ"ל.
והקשה רעק"א: דהרי גם התוס' כ' (כעין מ"ש הרמב"ם) בסוכה (לט, א, ד"ה "וליתב") דאסור לעשות סחורה בדבר האסור חוץ מן הנבילה, כי בזה כתוב "לכל אשר בשעריך תתנה ואכלה או מכור לנכרי", ואעפ"כ כתב ע"ז הט"ז (יו"ד ר"ס קיז - המובא לעיל מלקו"ש) שאין מכאן ראי' שזה אסור מה"ת (דאם אסור רק מדרבנן, מנ"ל שלא גזרו גם בנבילה), כי דבר המפורש בתורה להיתר א"א לחכמים לאוסרו. ולכן באמת אפ"ל שזהו איסור דרבנן, אלא שא"א להם לאוסרו בנבילה, כי בזה מפורש בתורה להיתר. - "ולפ"ז אזדא ראי' הב' של המל"מ, די"ל דכוונת הרמב"ם ג"כ הכי, חוץ מן החלב, כיון שהתורה התירה בפירוש, יעשה לכל מלאכה, אא"פ לחכמים לאסרו".
אמנם ע"פ הנ"ל מלקו"ש, שהרמב"ם ס"ל כלל זה רק בנדון דמצוה (ועי' להלן בתשובת רעק"א שם בנוגע להחילוק בין מצוה לדבר הרשות, אבל לא בשיטת הרמב"ם), מובן ראייתו של המל"מ בנוגע לשיטת הרמב"ם. כי מ"ש "יעשה לכל מלאכה" בחלב, אינו בנדון דמצוה, ולכן מוכח שהרמב"ם ס"ל שאיסור זה הוא מה"ת, כי באם הי' מדרבנן היו יכולים לאוסרו גם בנבילה, אף שמפורש בתורה להיתר. ומדלא כתב כן הרמב"ם, ה"ז ראי' שס"ל שאיסור סחורה בדבר האסור ה"ז מה"ת.