בלקו"ש ח"ט עמ' 206 ואילך מבאר כ"ק אדמו"ר מש"כ בכתבי האריז"ל ש"כל מי שאינו בוכה בעשי"ת אין נשמתו שלימה". ובהערה 17 מציין לג' מקומות בכתבי האריז"ל: "פע"ח שער השופר פ"ה. שער הכוונות דרושי ר"ה (קודם דרוש א). סידור האריז"ל סוף סדר הנסירה".

והנה לבד השינוים שישנם בדא"ח בנוגע לגירסתנו בכתהאריז"ל הנ"ל (הוספת תיבת "כל", השינוי מ"ר"ה ויוהכ"פ" ל"בעשי"ת", "בימים נוראים", "בר"ה"), שצוינו בהערת רבינו (הערות 18, 19) וכמה מהם גם מבוארים בהמשך השיחה, ישנם לכאורה גם השמטות מג' המקומות בכתהאריז"ל שצוין לעיל:

בפע"ח: "גם הי' מנהג מורי ז"ל לבכות בר"ה וביה"כ, ואמר כי מי שאינו בוכה בימים אלו אין נשמתו טובה ושלימה". בשעה"כ: "גם הי' נוהג מורי ז"ל לבכות הרבה בתפלת ר"ה אפילו שהוא יו"ט ומכ"ש בתפלת יוה"כ. והי' אומר מוז"ל כי מי שאין בכי' נופלת עליו בימים האלו הוא הוראה שאין נשמתו הגונה ושלימה". ובסידור האריז"ל: "הרב זלה"ה הי' נוהג לבכות בראש השנה ויום הכפורים ומי שאינו בוכה בימים אלו אין נשמתו שלימה עליו". וכמדומני שבדא"ח לא הובא כלל לשונות אלו, ויש לעיין למה.

אלא שבטרם שנגיע בזה, לכאורה יש לעיין ג"כ למה מביא "שער הכוונות" כמקור ל"כל מי שאינו בוכה בעשי"ת אין נשמתו שלימה", וכדלקמן:

בפע"ח המצוין לעיל, מסיים: "גם אמר, כי מי שבוכה אז מעצמו, ומעורר אז בבכי' גדולה מאליו, כי אותה שעה דנדין אותו בב"ד של מעלה, ונפשו מרגשת, ולזה בא לו בכי'." ובסי' האריז"ל המצוין לעיל, מסיים כעי"ז: "ומי שבוכה מעצמו ומתעורר בבכי' גדולה מאליו אותו שעה דנין אותו בב"ד של מעלה ונפשו מרגשת ולזה בא לו הבכי'".

לכאורה, עפ"י הנ"ל יוצא שישנם ב' אופני בכי': א) שמביא עצמו לבכי' - היינו, עבודת עצמו, ועל בכי' באופן כזה אומרים שאם אינו בוכה אזי אין נשמתו שלימה; ב) שבוכה מעצמו מפני שנדון אז מלמעלה ונפשו מרגשת וכו' - בכי' הבא לו מלמעלה, ולאו דוקא שכ"א ירגיש זה, ובמילא א"א ע"ז "כל מי שאינו בוכה וכו'". והרי ע"ז בא הביאור בהשיחה שכל בנ"י יכולים לבכות באופן שווה וכו' מצד עבודתם וביטול עצמם בתכלית בימים אלו דעשי"ת שאז ישנו "קירוב המאור אל הניצוץ", עיי"ש בהשיחה.

אולם בשער הכוונות לכאורה מבאר א"ז באופן שונה, שהרי הלשון שם: "...והי' אומר מוז"ל כי מי שאין בכי' נופלת עליו בימים האלו הוא הוראה שאין נשמתו הגונה ושלימה. גם הי' אומר כי יש בנ"א נידוני' ביום ראשון ואז הם דינא קשיא ויש נידונים ביום ב' שהוא דינא רפיא ורוצה הב"ה לרחם עליהם ודן אותם ביום הב' ואמר כי האדם הנופלת עליו בכי' רבה מאליו בימים האלו בתפי' הוא הוראה שנידון באותה שעה למעל' אם ביום א' ואם ביום שני". (דא"ג: מכאן לכאורה יוצא שנידונין דוקא בעת התפלה, אלא שבטח כולל זה גם תקי"ש וכו', ואכ"מ).

ולכאו' הל' "נופלת עליו" הרי"ז ל' המורה על דבר הבא מלמעלה - "והנה אימה חשכה גדולה נפלת עליו". וא"כ לפי"ז הפי' ב"כל מי שאינו בוכה" הוא לא כדלעיל שזה באה מעבודת עצמו וכו', אלא הרי"ז בכי' הבא לו מלמעלה.

וא"כ לכאורה יש לעיין בהציון לשער הכוונות, אם לא שנדחוק שהלשון "נופלת עליו" כאן באמת הכוונה היא כנ"ל בפע"ח ובסי' האריז"ל, שהרי לכאורה כולם מדברים על אותו הדבר וכמעט באותו סגנון. מה גם שגם בשעה"כ מחלקם - "גם הי' אומר" - (היינו הבכי' בימים אלו בכלל, והבכי' בעת שנדון) כמו בפע"ח וסי' האריז"ל, לב' ענינים".

ואולי יש להסביר טעם השמטת תיבות "טובה", "הגונה, ו"עליו" בעת שמצטטים הל' מכתהאריז"ל, עפ"י מה שמבאר כ"ק אדמו"ר בהשיחה עומק הכוונה בלקו"ת ושאר דרושים בנוגע הבכי' ששווה לכל ישראל שנובע מתכלית הביטול -"ביטול במציאות"- שיכול להיות בכל בנ"י בימים אלו, כי נשמות גם בירידתם למטה ובעת התלבשותם בגוף הרי"ז "כביכול, ווי אלקות 'ווערט' נברא (-אויך שפעטער בלייבט א נשמה אלקות)", וע"כ יכולים להתבטל כליל ממציאותם ולהוציא עצמם מגדרי הנברא ע"י מרירותם -בכייתם - על "ישותם". (עמ' 210 שם).

וממשיך כ"ק אדמו"ר שבעשי"ת - מצד קירוב המאור אל הניצוץ - הרי כל בנ"י יכולים להגיע למדריגה זו, ואשר ע"כ על כולם חל בשווה הענין ש"כל מי שאינו בוכה בעשי"ת אין נשמתו שלימה".

ודעת לנבון נקל אשר מדריגה זו ובכי' זו הרי"ז א) מצד עצם הנשמה (ועי' שם עמ' 211), ב) שחודרת באופן פנימי בהאדם למטה, "טראץ דעם וואס זי איז דא אין א ציור פון 'נברא' ", נשמה בגוף (עיי"ש).

ולפי"ז אולי אפש"ל שמובנת למה שוללים הלשונות "טובה" ו"הגונה", שהרי הם לשונות שמורים על טיב מצב הגילוים דהנשמה ולא על העצם, וכמו"כ שוללים הלשון "עליו" שמורה על דבר שמאיר עליו באופן מקיפי ולא חדרה אל תוך פנימיותו - דבר שפועלים כל בנ"י ע"י בכייתם בעשי"ת, שהרי - בלשון הרב - "אפי' קל שבקלים מתעורר בתשובה בנעילה דיוהכ"פ (ובתקי"ש)", "און ערגער פון א קל שבקלים איז מען דאך ניט" (אלא שיכול להיות שהבכי' היא רק ב"תבונות מוחו ותעלומות לבו", אשר גם זה מספיק, כמבואר בתניא בנוגע לאהוי"ר).

ויה"ר שמבכי' זו נבוא (כמבואר בהדרוש "כי תצא" (השני) בלקו"ת) ל"בבכי יבואו" דביאת המשיח, בשנה זו -"ושנת גאולי באה".