א. בלקו"ש חל"ב (שיחה א' לפ' בהר עמ' 154 ואילך) מביא כ"ק אדמו"ר את דברי רב, מהירושלמי בסוף מס' שביעית: "רב אמר כד אנא אמר לבני ביתי ליתן מתנה לבר נש לינה חוזר בי". פירוש: רב אמר, כאשר אני אומר לבני ביתי לתת מתנה לבן אדם - אינני חוזר בי.

ואחר אריכות הקושיות והביאורים מבאר הרבי את דברי רב, וזלה"ק באות ד: "הא דמס' שביעית, שמצד מדת חסידות לא חזר בו רב מדיבורו, הכוונה שנוסף לזה שלאחרי שאמר לא חזר בו, הנה עוד זאת שזה פעל שינוי בגוף הדיבור; מכיון שבשעת דיבורו הנהגתו הרגילה ש"הן שלך יהי' צדק" היינו לקיים את דברו ולהצדיק אותו ... בהדיבור לבד גמר ומקני, ע"י הדיבור עצמו נעשה קנין בהחפץ שנותן במתנה". עכלה"ק.

ונמצא מדברי רבינו שמחדש, שבדיבור לבד, בלי שום מעשה קנין - החפץ שניתן במתנה נקנה בקנין גמור להמקבל.

וצלה"ב: א) מדוע א"כ לא מצינו לכאו' בשום מקום בש"ס גדר של "קנין" כזה ע"י דיבור, אלא רק ע"י "מעשה" קנין, כגון בכסף שטר או חזקה שנפעל ענין של קנין, ומדוע לא מופיע קנין דיבור? הרי אם אחד יתנהג כמו רב במס' שביעית, ויבטיח לחבירו דבר מתנה, אז יהי' קנין בהחפץ, ומדוע לא מופיע דין זה בש"ס.

ב) מהו הגדר והמהות של הקנין הזה שנפעל ע"י הדיבור. כי סו"ס אין גדרו של קנין ע"י דיבור כגדרו של קנין ע"י מעשה קנין, ולאידך אין הדיבור כאן כדיבור בעלמא, כי סו"ס זה פעל קנין ש"הכריח" את רב לעמוד בדיבורו לתת המתנה, וע"כ אין כאן רק דיבור בעלמא אלא קנין כל-שהוא. וצלה"ב א"כ מהו גדרו של קנין זה.

ב. ונראה לבאר עפ"י מש"כ הגר"ש שקאפ זצ"ל בספרו שערי יושר ח"ב ריש שער ז, שדיני ממונות שבתורה אינם ככל מצוות התורה. ועד"מ מצוות תפילין - כשהקב"ה מצווה בתורה להניח תפילין הרי המצווה "מתחילה ונגמרת" בציוויו של הקב"ה.

ומחדש הגר"ש דבדיני ממונות אינו כן, אלא דבדיני ממונות, דיני התורה חלים על "הנחות העולם". דהיינו שאם "הנחות העולם" עפ"י "תורת המשפטים השכלית" קובעים שחפץ פלוני שייך לפלוני - על חפץ זה חלים דיני התורה שאומרת שחפץ זה שייך לפלוני, ומי שגונב ממנו אותו הוא נק' גנב.

ורק אחרי שחלים דיני העולם על הממון - אז באים דיני התורה וחלים עליו לענין גניבה, גזילה, אבידה, חוב, ממון המוטל בספק, חזקה וכו' וכו'.

ועפי"ז מבאר שם הגר"ש דבר תמוה: הדין בממון הוא - "ספיקא דממונא לקולא". ולכאו' קשה ביותר, הרי איסור גזילה הוא מדאורייתא, וא"כ כמו שכל ספק דאורייתא לחומרא כך צ"ל בספק ממון - שכל ספק ממון הוא בעצם ספק גזילה - שספיקו יהי' לחומרא, ומדוע נקטינן שכל ספיקא דממונא אזלינן לקולא.

ומבאר הגר"ש לפי יסודו הנ"ל, שמכיון שדיני ממונות של התורה חלים רק אחרי שישנו את דין העולם על ממון זה, נמצא, שכיון שדיני העולם עפ"י סברא קובעים לפסוק בספק ממון להקל, א"כ עפ"י התורה החפץ הזה שייך לבן אדם הזה בוודאות כי כך קבעו חוקי העולם, וא"כ שוב ליכא שום ספק גזילה - כי עפ"י התורה החפץ שייך למי ש"הנחות העולם" קבעו שהחפץ שייך לו.

ג. ועפ"י יסודו של הגר"ש נראה לבאר את דברי רבינו בלקו"ש שם.

דיש לומר דזה שרב גרם ע"י דיבורו "קנין" - אין זה בגלל שדיבור בפנ"ע הוא כמו מעשה קנין לכל דבר, אלא, מכיון שרב בדיבורו לתת את המתנה - בעצם "החליט בנפשו" בהחלטה גמורה לתת את החפץ לפלוני השני, א"כ ממילא נהי' עפ"י שכל העולם ועפ"י דיני העולם שהחפץ משתייך להשני. וממילא ע"ז חל דיני התורה שהחפץ שייך לפלוני.

וממילא נופלות הקושיות דלעיל. כי לא הפי' שנפעל פה קנין ע"י הדיבור - אלא: כיון שע"י הדיבור נעשה החפץ, עפ"י סברא, של השני - לכן חל ע"ז דיני קנין של התורה, שהחפץ שייך למקבל.

ומה שהקשינו מהו גדרו של דיבור זה - א"ש, כי הגדר הוא כנ"ל: כיון שעפ"י הסברא החפץ שייך למקבל המתנה, כי הוא החליט לתתו במתנה בהחלטה גמורה, בדרך ממילא חל על החפץ דין התורה שהחפץ שייך "וקנוי" להמקבל. ודו"ק.